לא הכול תלוי בחקלאי

"בחקלאות אין כל הבטחה," אומר איתן ששון, חבר מושב ניר-ישראל * אביו עלה מבורמה והקים משפחה, אשר טיפחה משק מגוון * הם העסיקו פועלים מעזה ונוצרו קשרי ידידות * במשק נותר מטע קלמנטינות, ולא ברור מי יהיו הקוטפים עתה, בעת המלחמה

באמצע המאה ה-19 היתה בבורמה (היום נקראת מיאנמר) קהילה יהודית קטנה. הקהילה ניהלה חיים יהודיים של ממש עם רב, מוהל, בית כנסת ובית קברות  שלהם. בין היהודים היתה משפחת ששון שהגיעה מעיראק לבורמה. רחמים ששון נשא אישה בורמזית משבט הקארן, שגוירה כהלכה ונקראה מאז רחל. לזוג נולדו היו שלושה בנים ובת. שניים מבניהם, יצחק הבכור וג'וני (אברהם) יליד 1931, עלו ארצה בשנת 1948, מיד לאחר קום המדינה. הבן השלישי ג'קי הגיע ארצה אחרי שני אחיו והתמקם באשקלון, שם היה אופטומטריסט. (בנו חגי ממשיך את דרכו במקצוע זה בעיר אשקלון).  

מבורמה לתחנת טרקטורים בארץ 

יצחק וג'וני החלו את דרכם בארץ בקיבוץ כפר גלעדי. לימים נהרג יצחק ששון במבצע סיני. ג'וני החליט לחפש את מזלו מחוץ לקיבוץ, והוא הגיע להתגורר ולעבוד תחנת טרקטורים שהיתה ממוקמת בדרום, מול מושב ניר-ישראל שנוסד בשנת 1949.  

תחנת הטרקטורים אליה הגיע ג'וני היתה אחת מתחנות הטרקטורים שהוקמו בשנת 1952 על ידי המחלקה להתיישבות של הסוכנות. המטרה היתה לרכז כלים חקלאיים לשימושם של מושבניקים, בעיקר עולים חדשים, שקיבלו מהסוכנות משקים עם פרה או שתיים, כמה תרנגולות ולעיתים סוס או פרד בשותפות עם שכן (חצי סוס). מובן שלא היו להם אמצעים לרכישת טרקטור או כלי חקלאי אחר. בתחנות הללו ריכזו כלים, טיפלו בהם והעמידו לרשותם.  

באחד הערבים נסע ג'וני עם חבר למסיבה במושב תלמי יחיאל. שם ראה את צפירה לבית גלסמן, שעלתה ארצה מרומניה. זו היתה אהבה ממבט ראשון והיא פרחה, השניים נישאו בשנת 1958 וצפירה הצטרפה אל ג'וני בתחנת הטרקטורים. שם נולדו להם שני בנים ובת: יצחק – שנקרא על שם דודו שנפל במבצע סיני – איתן וטלי. במשך כל שנות המגורים בתחנה, היה לבני המשפחה קשר הדוק עם חברים ממושב ניר-ישראל שמעבר לכביש ובשנת 1972 הם קנו נחלה במושב והחלו לטפח בו משק.

גידול ופיטום אווזים 

היום קשה להאמין, אבל פעם היה ענף חקלאי גדול של גידול ופיטום אווזים. הפיטום נעשה על ידי האבסה של העוף בכמות גבוהה ביותר של מזון, וזאת כדי להגדיל באופן מלאכותי את הכבד שלו. כבד אווז הוא שומני ויועד לייצוא, בעיקר לצרפת. הפיטום נעשה על ידי  החדרת צינור לגרונו של העוף ודחיסת המזון (תירס גרוס או דגנים אחרים) ישירות אל קיבתו. מדינות רבות אסרו את התהליך. בישראל החל ענף זה בשנות החמישים של המאה העשרים, ובשנת 2001 החל בארץ מאבק כנגד תהליך זה על ידי גופים, שראו בו פגיעה חמורה בעופות ועבירה על עקרון צער בעלי חיים. ואכן התהליך נאסר בישראל בשנת 2006. 

כשהגיעה משפחת ששון לניר-ישראל, היא גם היא החלה, כמו מושבניקים אחרים, לגדל ולפטם אווזים. בספר "ניר-ישראל חוגג יובל 50", שראה אור בשנת 1999, כתבה טלי ששון ז"ל, בתם של ג'וני וצפירה: "ההורים הקימו אווזייה ובה גידלו אווזים המיועדים לפיטום. […] פיטום האווזים דרש עבודה מאומצת וקשה ללא עזרת פועלים, ולכן הפסיקו את הפיטום אך המשיכו לגדל את האווזים עד גיל הפיטום ואז שיווקו אותם למשקים אחרים באזור."  

על סיום העיסוק בענף זה מספר אחיה איתן יבדל"א: "גידלנו אווזים בצורה מסיבית עד שנת 1991. באותה שנה, בזמן מלחמת המפרץ, פרצו מחלות: ואַרֶדֶה וכולירה. בכל יום הייתי מוציא ארבעה-חמישה מיכלים גדולים מלאים באווזים מתים לוואדי ושורף אותם שם. מאז סיימנו עם בעלי החיים. מאז אני לא מכניס בעלי חיים למשק." 

פרחים  

במקביל לאווזים גידלו במשק ששון ירקות לייצוא ופרחים. מספר איתן: "בשנת 1977 היתה בחיפה תערוכה בינלאומית של פרחים תחת הכותרת 'פלוריש 77'. אנחנו גידלנו אז סייפנים ושלחנו פרחים לתערוכה, שם קיבלנו פרסים: עבור הזן האדום קיבלנו מדליית זהב ועבור הזן הלבן קיבלנו מדליית כסף. אבל באותה שנה," מציין איתן "כמעט פשטנו רגל בענף הפרחים. כך שזה אחד הדברים הכי אבסורדים שקיימים בחקלאות – התוצרת שלך יכולה להיות מעולה, אבל הדברים לא תלויים בך ואתה עלול להפסיד." 

פרדסים 

יצחק ואיתן עבדו יחד עם הוריהם במשק מאז היו ילדים, והמשיכו כך אחרי שחרורם מהשירות הצבאי. "לפני שנות התשעים של המאה הקודמת היינו קבלנים מאוד מאוד גדולים," מספר איתן. "בנוסף לפרדסים שלנו בשטחים שחכרנו במושב, היו לנו טרקטורים ועבדנו בריסוסים בפרדסים בשטחים רבים באזור שלנו, במושבים ניר-ישראל, תלמי יחיאל וכפר אחים. כמו כן עבדנו בפרדסים מרוחקים: התפרשנו על שטחים מאוד מאוד גדולים, מאזור ראשון לציון ועד הגבול עם מצרים. עבדנו עבור קיבוצים וחברות גדולות, ביניהן 'יכין', 'פריאור' ו'תנובה'." 

ואיך הסתיימה העבודה בענף זה? 

"במשך השנים נעקרו פרדסים רבים במדינה, ונוצר מצב שיש לנו טרקטורים אבל אין פרדסים לעבודה בהם. יש לציין שהיה לנו גם בית אריזה פעיל. בית האריזה שירת חקלאים רבים מן האזור, ארזו ושיווקו בו פרי הדר. 'הדרי ניצנים' לדוגמא ארזו את הפרי שלהם פה אצלנו במשך שנה שלמה, עד שבנו לעצמם בית אריזה משלהם.  

"בשנת 1999 סגרנו את בית האריזה והפסקנו לעבוד בכל השטחים שחכרנו." ואיתן מוסיף: "בדיוק כמו שקרה לנו עם הפרחים, כך גם עם הפרדס. אתה יכול להיות הפרדסן הכי טוב בעולם, אבל אם הפרי מגיע לאירופה ושם לא רוצים את הפרי הישראלי – אתה מפסיד. אלו הם דברים אבסורדים. בחקלאות אין כל הבטחה."

הקשר עם ערבים מעזה 

במשך השנים, כאשר יצחק ואיתן עבדו על הטרקטורים בריסוסים, הם העסיקו פועלים בדואים ופועלים ערבים מעזה. מספר איתן: "הפועלים היו באים אלינו ביום ראשון, עובדים במשך כל השבוע וביום שישי חוזרים הביתה. בלילות הם לנו אצלנו בחצר. היו לנו שם מבנים עם מקלחות עבורם.  

איתן מספר על עובד קבוע שלהם בשם איברהים: "יום אחד עבדתי בפרדס 'פרי-אור אשדוד' עם איברהים. כל אחד מאיתנו נהג בטרקטור. פתאום, באמצע היום, הוא ניגש אלי ואמר לי: 'איתן, יש פה מחבלים. הם אמרו לי שאם אנחנו לא עוזבים את הפרדס עכשיו, הם יהרגו אותי ואותך, בעל-הבית שלי'.  

"לא ידעתי אם להאמין לו או לא, כי מצד אחד הוא היה איש של עבודה, ומצד שני היו לו כאלה רגעים שלא בא לו לעבוד, ואולי עכשיו סתם מתחשק לו להפסיק את העבודה. אבל כיוון שגם ככה גמרנו יותר ממחצית היום, אמרתי לו: 'בוא, נתקפל וניסע'. ובאמת אחרי כעשרה ימים כוחות הביטחון מצאו שם חגורת נפץ בפרדס.  

"בדיעבד," מוסיף איתן, "שמעתי בחדשות לאחר זמן שצה"ל חיסל אותו בחיסול ממוקד, כי הוא היה בעל תפקיד חשוב באחד מארגוני הטרור בעזה. עד היום אני לא בטוח שהוא היה באמת קשור לאירועי הטרור, כי בכל פעם שהיה 'בלגאן', הוא וחבריו היו נשארים פה אצלנו. בקיצור, אני ממש לא יודע אם הוא הציל אותי אז בפרדס או לא. את הסוד הזה הוא לקח אל הקבר." 

"הערבים עבדו אצלינו עד סוף שנות התשעים," ממשיך איתן לספר, "אז כבר פחות עבדנו בעבודה הקבלנית בפרדסים של אחרים והתמקדנו בבית האריזה. כבר התחלנו להעסיק תאילנדים במשק, כי עם הערבים היו בעיות רבות ולא תמיד הם יכלו להגיע בגלל הסגרים."  

מסתבר שהיו יחסים ממש טובים בין בני המשפחה והעזתים: "עד 1987 היה לנו טנדר פיז'ו, ובכל שבת ההורים שלנו היו נוסעים לשוק בעזה לקניות. אם היתה בעיה ברכב, הם היו משאירים את הרכב במוסך העזתי. עובדים מהמוסך היו מקפיצים אותם לשוק, קובעים אתם שעה והיו חוזרים לאסוף אותם עם רכב מתוקן. כך שהיה טוב גם לנו וגם להם. ממש יחסי ידידות." ואיתן מוסיף: "בעצם האינתיפאדות החזירו אותם אחורנית, הם הפסידו מקומות עבודה והם מפסידים עד היום. השאלה היא, מתי הם יבינו שההפסד הוא כולו שלהם." 

איתן מספר אנקדוטה על איברהים: "אבי חלה במחלת לב, והיה מועמד להשתלת לב. כידוע, התור להשתלות ארוך. איברהים ידע על מצבו, והוא הציע לנו הצעה: הוא יביא אלינו את אחד הפועלים הערבים, ייקחו את הלב שלו וישתילו בגופו של אבי, ואנחנו נשלח בכל חודש כסף לאשתו של הערבי (שתהיה אז אלמנתו…), ומזה היא תתפרנס ותגדל את ילדיה."  

מוסיף איתן: "הוא כנראה אפילו לא ידע שיש צורך להתאים את סוג הדם של התורם לנתרם; אבל ככה, בהצעה ההזויה הזו, הוא הביע את הנאמנות לנו."

במושב ובחקלאות  

שני אסונות אירעו למשפחת ששון במרוצת השנים. בשנת 1987 נפטר ג'וני האב מדום לב, כשהוא בן 56 שנים בלבד. וזאת כאמור, תוך שהוא מחכה להשתלת לב. בשנת 2019 נפטרה טלי, אחותם של יצחק ואיתן, באופן פתאומי מדום לב והיא בת 52 בלבד.  טלי היתה אז מורה בכפר-סילבר, שם הקדישו פינה לזכרה. צפירה האם נפטרה בשנת 2022. יהי זכרם ברוך.   

בניר ישראל נמצאים היום דור שני ושלישי של ג'וני וצפירה ששון ז"ל. יצחק ורעייתו שמחה הם בעלי נחלה והורים לארבעה: לילך, אבי והתאומות נטע ויערה. איתן הוא בן ממשיך במשק ההורים, והוא מתגורר בו עם רעייתו עדינה, בת מושב ינון, ובתם נועה. אמיר בלוך, בן זוגה של טלי ז"ל, מתגורר עם בנם גוני בבית שנבנה בהרחבה.   

איתן ממשיך בעבודתו החקלאית במשק בהיקף קטן יחסית לעבר. מאז שנת 2012 יש לו מטע בן 20 דונם, בו הוא מגדל קלמנטינות מזן "אור". לשאלה אם גידול הקלמנטינות משתלם, הוא עונה: "יש שנים טובות ויש שנים פחות טובות. קשה מאוד להתפרנס מחקלאות." לכן הוא עובד במקביל כשכיר במועצה האזורית חוף אשקלון כנהג אוטובוס וכן הקים מערכת סולארית לייצור חשמל במשקו.  

ומה קורה עכשיו, במלחמה?  

"אני עדיין לא יודע אם יהיו לי השנה פועלים לסיים את קטיף הקלמנטינות," הוא עונה. "במשך כל השנה אני מטפל בעצמי במטע, והבעיה היא רק בקטיף. אני מקווה להיעזר בפועלים תאילנדים המעטים שנשארו ועדיין עובדים אצל אחרים במושב, ואני אגייס אותם אחרי העבודה הקבועה שלהם. אבל גם אם אעבור את המשוכה הזו של השגת פועלים, אסיים את הקטיף והפרי ייארז ויישלח לאירופה – גם אז אף אחד לא מבטיח לי, שהוא יימכר במחירים טובים.  

"זו הבעיה בחקלאות בכלל," הוא מוסיף, "אין כל הבטחה להכנסה נאותה. דבר נוסף שהוא בעייתי בחקלאות: המדינה לא כל כך עומדת מאחורי החקלאי. כידוע, היא מגבירה את הייבוא ממדינות זרות באופן משמעותי. הנה, לדוגמא, לפני שנה הרסו את ענף השום בגלל הייבוא. כך הורע גם המצב בענף החלב. במשך שנים הגבילו את מכסות החלב ויצרנים שעברו אותן נקנסו. היום יש ייבוא של מוצרי חלב, ולא ברור לי למה. יש לנו מחלבות כל כך טובות בארץ. אני אישית לא קונה את מוצרי היבוא, רק חלב ישראלי."  

והוא מוסיף: "מדינה שלא מסוגלת לדאוג למזון של עצמה תמיד תהיה תלויה במדינות אחרות. בתקופת הקורונה נוכחנו לדעת כמה מצב זה מסוכן."  

אבל נסיים במשפט מעט אופטימי שכתבה טלי ששון ז"ל: ""גם אם הפרנסה בחקלאות נמצאה במאמץ רב ולא תמיד בשפע, הרי שגאווה היתה לנו."