מלהקת הנח"ל עד להקת "סינקופה"

רוחלה אגמון, חברת מושב בית חנן, יוצאת להקת הנח"ל ולהקת "מגפיים" * היא תרבותניקית בנשמה, מאז שהיא ובעלה היו בין 18 מייסדי מושב "שדות" בפתחת רפיח * עתה היא מורה לפיתוח קול, עורכת מופע של ערבי תלמידים מדי שנה ומנהלת להקת בנות מצליחה בשם "סינקופה" 

רוחלה אגמון למשפחת בן-דב נולדה בתל-אביב "לפני המון שנים," כדבריה, להורים שעלו לארץ כחלוצים בשנות השלושים של המאה העשרים. בילדותה התגוררה המשפחה בצפון הישן של תל-אביב על יד הירקון. "שנים לא היו שם כבישים והלכנו בחול," היא מספרת. ובהמשך יסופר איך היא חוותה שוב חולות במקום מגוריה, הפעם במדבר.

להקת הנח"ל: תקופה מדהימה 

"התגייסתי לנח"ל והייתי חצי שנה בשל"ת (שנת שירות ללא תשלום) בקיבוץ גבים. אחר כך התחלתי טירונות במחנה 80."  

אבל רוחלה לא המשיכה את שירותה הצבאי בקיבוץ, אלא שובצה בלהקת הנח"ל, וסיפור התקבלותה ללהקה מאפיין אירועים שונים בחייה, שאירעו בלי שתכננה מראש: "באמצע הטירונות הגיעו נציגים של להקת הנח"ל כדי לערוך מבחנים. אז לא קראו לזה עדיין 'אודישנים'," היא מוסיפה.  

"מי שרצה לגשת למבחנים קיבל שחרור מאימונים באותו יום. מובן שהצטרפתי לחיילים הרבים שניצלו את יום ה'חופש' מאימונים בלי כוונה להיבחן ללהקה. עמדתי עם חברתי כמעט לאורך כל היום. אחד הבוחנים, אבי קורן ז"ל, הכיר אותי ומדי פעם יצא לשוחח איתי. רבים נכנסו ויצאו מחדר המבחנים. שתינו נותרנו אחרונות. חברתי נכנסה להיבחן ויצאה. פנינו ללכת ואז יצא אבי קורן שוב, פנה אלי ושאל אותי מדוע אינני נכנסת להיבחן, אם הייתי כאן כל היום. הבהרתי לו שאני לא מתכוונת להיבחן, אבל הוא שכנע אותי להיכנס – והתקבלתי."   

אחרי שהיתה עם הגרעין שלה רק שישה שבועות בקיבוץ יפעת, היא חזרה למרכז והצטרפה ללהקה, שערכה את החזרות בפיקוד הנח"ל ביפו. ואז התחילה עבורה תקופה מרתקת. היו איתה בלהקה אבי קורן ז"ל, מנחם זילברמן ז"ל וייבדלו לחיים ארוכים: טוביה צפיר, חנן יובל, שלום חנוך, ששי קשת ושולה חן, חברתה הטובה עד היום.   

מספרת רוחלה: "זו היתה תקופה מדהימה עבורי. היינו נוסעים במשאית שהיה כתוב עליה 'שוּלטהייס' – על שם אחד המערכונים מתקופת חיים טופול ז"ל. הופענו המון בפני חיילים ואזרחים. בחצי שנה הופענו ב-150 הופעות ברחבי הארץ,"  

עוד מציינת רוחלה, שהיא נעלבה קצת כאשר צפתה בסרט "הלהקה": "אני לא זוכרת ויכוחים וריבים על סולואים בתקופתנו," היא אומרת. "ברגע בו שולה חן הגיעה, היה ברור שהיא תהיה הסולנית, כי היא זמרת נהדרת."  

ב"שדות" לא היה כלום  

בגיל 17 הכירה רוחלה  את אבנר אגמון, בעלה לעתיד. שניהם היו באותו גרעין נח"ל. בשנת 1967, לאחר מלחמת ששת הימים, השניים נישאו ועברו לגור בתל-אביב, ליד הוריה של רוחלה.  

ומה עם כישרון השירה שלך?  

"לא המשכתי את דרכי כזמרת, למרות שחבריי ללהקה הציעו לי להשתתף אתם ב'להקת פיקוד דיזנגוף' שהם הקימו אז. אבנר טען שאין לי 'מרפקים' כדי להמשיך בעולם התחרותי הזה, וקיבלתי את דעתו. אבנר עבד אז במשרד הביטחון ואני הייתי מזכירה במשרד עורכי דין.  

"יום אחד," היא ממשיכה לספר, "ראה אבנר מודעה בעיתון, ובה היה כתוב שמחפשים זוגות צעירים למושב חדש בדרום. הוא כתב להם, קיבל תשובה ונסע לראות את המקום, שהיה אז בפתחת רפיח, בצפון חצי האי סיני." רוחלה התנגדה לעבור לגור ב-"סוף העולם," כדבריה, "אבל הוא חזר וביקש שניסע לשם. הסכמתי. זה היה טיול שלא נגמר, נוסעים ונוסעים ונוסעים ומגיעים למדבר," היא מתארת. "עמדו שם כמה אשקוביות, ומלבדם לא היה שם כלום! רק חולות!"  

רוחלה המשיכה  להתנגד, אבל אז עשה אבנר מעשה: הוא גייס עוד שלושה זוגות חברים שלהם, וכך הבטיח לרעייתו שתהיה לה שם חֶברה: "כך השתכנעתי ללכת אחריו למדבר, לארץ לא זרועה."  

רוחלה ואבנר הגיעו לפתחת רפיח ב-4 בינואר 1971 עם בנם הבכור שהיה בן חצי שנה. הם קיבלו משק עם בית סוכנות בן שלושה חדרים. "ההתחלה היתה פשוט נוראה," היא אומרת. "היינו 18 משפחות ראשונות במקום. חיינו שם בתוך 'ארגז חול' וסופות חול היו שם בלי סוף. כשהגענו עוד לא הסתיימה הבנייה, קבלנים ובנאים עדיין נכנסו ויצאו מן הבית לגימור ולשיפוצים. זה היה כמו לגור באתר בנייה ואני רציתי כל הזמן הביתה, לתל אביב," מספרת רוחלה. "לכן בכל סוף שבוע היינו נוסעים להוריי לשישי שבת."  

התסכול שלה היה רב. פעם היא יצאה עם בנה בעגלה כדי לבקר את חברתה הקרובה, וגם זו היתה משימה קשה ומסוכנת: "בין הבית שלי לבין הבית השכן היה בור שיועד להיות מקלט, עם ברזלים בולטים שהכינו לצורך יציקה.  בקושי התקדמתי בחול הטובעני, גררתי את העגלה מאחוריי. ואז והעגלה התהפכה והתינוק נפל ממנה, וכמעט התגלגל אל הבור עם הברזלים הבולטים. בנס תפסתי אותו ברגל ברגע האחרון," היא מספרת בהתרגשות.  

"ומאז לא יצאתי עם בני בעגלה." ברגע שסיימו לבנות את המקלט, "החלטתי שמעכשיו לא יהיה פה חול. שתלתי דשא במו ידיי והכנתי גינה, כדי שיהיה פה קצת ירוק." 

אבל לא רק החול הפריע למתיישבים החדשים. החשמל ביישוב נוצר על ידי גנרטור, שחצי מהזמן לא עבד. "קיבלנו מכונת כביסה ויצאה הוראה לא להפעיל את מכונות הכביסה ודוד החימום בערב, וזאת כדי לא להעמיס יותר מדי על הגנרטור." ומישהו היה עובר בין הבתים ובודק "אם יש איזשהו 'פושע' שמפעיל את המכונה והדוד בערב." 

היתה בעיה גם עם המים. כיוון שלא היה חשמל – לא היו משאבות. המים הגיעו ממיכל מים ענק שעמד באמצע המושב, בטפטופים לברז. "פעם אמי התארחה אצלי לשישי-שבת, ולא היו מים וחשמל. ככה קיבלה את פניה ההתיישבות החדשה," היא נזכרת. 

בתקופה הראשונה לא היתה צרכנייה בשדות. כל עקרת בית היתה מכינה רשימה, רכז משק הביא את הרשימות לצרכנייה באופקים – ובערב קיבלה כל משפחה ארגז עם המצרכים שהזמינה. 

מוסיפה רוחלה: "בשבע השנים הראשונות לא היו לנו טלפונים בבתים. היה רק טלפון אחד במזכירות, אנשים הגיעו להתקשר או לתאם עם משפחותיהם זמני שיחות. היה גם מכשיר קשר כדי להתקשר לצבא שישב במחנה רפיח, למקרה הצורך. אחרי שנה אבנר בעלי מונה לרבש"צ, לכן מכשיר הקשר היה בביתנו."  

לאט לאט שובצו מדרכות בין הבתים. המושב התחיל לקבל צורה, והזוג אגמון כבר לא נסע בכל שישי-שבת להתארח אצל ההורים. באחת האסיפות נבחר שם המושב – שדות. כעבור חצי שנה היו בחירות לוועד ורוחלה נבחרה. להפתעתה גם מינו אותה להיות יושבת ראש הוועד והיא מילאה תפקיד זה במשך שנה שלמה. במקביל היתה רוחלה מזכירת המושב במשך שנים.

תרבותניקית  

המתיישבים החדשים היו צריכים לדאוג בעצמם לחיי תרבות ביישוב המרוחק שלהם. בשנים ראשונות כמעט לא הגיעו אמנים למושב: "מתי כספי הגיע אלינו ממש בהתחלה. הוא הביא ציוד תאורה והגברה, אבל בסוף הצטופפנו כולנו, 36 מבוגרים, עם מתי ורעייתו (הראשונה) בסלון הבית של אחד התושבים. מתי ישב על כורסה והופיע בפנינו. ואנחנו ישבנו על הרצפה סביבו."    

"למרות זאת היתה לנו תרבות פורחת." אומרת רוחלה. "אנחנו דאגנו בעצמנו ליצור תרבות במקום."  

רוחלה היתה במשך כל השנים רכזת התרבות במושב, עמה פעלו עוד שתי חברות, דרורה צ'רבינסקי ואביבה נקר: "בכלל לא טרחו במושב לבחור מחדש ועדת תרבות, כי אנחנו ארגנו את הכול במשך כל השנים," היא מסבירה. 

השלוש ידעו להפעיל את כל חברי המושב, שעם הזמן התרחב וגדל והיו בו 52 משפחות ולאחר מכן 73 משפחות. הוקמו צוותים שונים מבין התושבים והם  דאגו לכל, כאשר רוחלה וחברותיה היו המארגנות והמתכננות מלמעלה. הכוחות המקומיים הוכיחו את כישרונותיהם בכתיבה, בבימוי, בשירה. הם ערכו טקסים וחגיגות בכל החגים והמועדים, וכמובן שחגגו בכל שנה את חג העלייה על הקרקע. כל משפחה הביאה כיבוד.  

"היתה לנו תרבות יוצאת דופן, מקורית," אומרת רוחלה. "וכאשר בנו לנו 'מועדון לחבר' והיה מקום לארגון אירועים עם מספר אנשים גדול יותר, החלו להגיע אלינו אמנים. אירחנו את שלום חנוך, חוה אלברשטיין, שולה חן ואחרים. להקת 'הברירה הטבעית' קיימה אצלינו את אחד המופעים הראשונים שלה והתקבלה בהתלהבות, למרות שהיינו רגילים בעיקר לשירי ארץ ישראל הישנה."  

ככה התנהלו חיי המושב. רוחלה נזכרת: "זו היתה חבורה עם קשר עמוק, אמיתי. ה'יחד' של המקום הזה היה חד פעמי."  

אחרי שדות הוקם מושב נתיב העשרה, ובמשך הזמן נוספו יישובים בפתחת רפיח. ואז הוחלט על הפינוי.  

מה היתה תגובת התושבים לפינוי? 

"אֵבֵל, אֵבֵל, אֵבֵל נוראי – כולם היו באבל. היתה תחושה של אובדן ואז התחילה השאלה לאן הולכים. חלק מהחברים החליטו להמשיך יחד בחבל הבשור, במקום שנקרא 'תל שֶרוּחָן', שוב חולות, מדבר. אני רציתי להצטרף לקבוצה זו, למרות שזה היה שוב אזור של חולות, מדבר.  (אגב, היום עומד במקום מושב עין הבשור המשגשג והפורח.),  

"לא היה אכפת לי להתחיל מחדש, העיקר להישאר עם האנשים שאני מכירה. בעלי לא היה שלם עם ההחלטה שלי. הוא טען שההורים שלנו מזדקנים וצריך לגור לידם. אבל התחלנו עם התהליך והגענו לשלב תכנון הבית."

חגיגת העשור והצטרפות ל"מגפיים"  

בחודש יולי של שנת 1981, כאשר ידעו כבר על ההכרח להתפנות, תכננו את חגיגת את העשור לחבל ימית בהשתתפות חברים מכל היישובים: "אני סירבתי להשתתף באירוע הזה לאור הצפוי לנו, אבל ההכנות החלו. הגיע הבמאי שי לביא, אשר עבד עם הכותבים יורם טהר לב ז"ל ופוצ'ו, ייבדל לחיים ארוכים. כרמלה מיכאלי, שהיתה רכזת התרבות האזורית, ניסתה לשכנע אותי להשתתף. באחת הפעמים הגעתי למועדון, כדי לענות לכרמלה את תשובתי השלילית באופן החלטי. נקלעתי לחזרה בה משה זורמן, שהיה המנהל המוסיקלי, לימד שיר חדש. ישבתי בצד והקשבתי, ומבלי משים קלטתי את השיר. לפתע ביקש זורמן מכל משתתף לשיר את השיר החדש, והוא הגיע גם אלי. בלית בררה שרתי, ולאחר מכן הסתובב זורמן אל כולם ואמר: 'הו, הנה יש לנו פה קול שעובר את הרמפה'. 

"את יודעת מה זה אומר?" שואלת אותי רוחלה וממהרת להסביר: "הרמפה היא תחילת הבמה, הצד שקרוב לקהל. 'עובר את הרמפה' פירושו: מגיע אל הקהל." כך השתלבה רוחלה במופע העשור. היא מסבירה את הסכמתה: "חיידק הבמה הרי זה משהו שלא נעלם. זה יושב לך בתוך הגוף ומחכה להתפרץ. וזהו. השתתפתי במופע, והייתי הסולנית שלו."   

הבמאי שי לביא, שניהל את להקת "מגפיים",  פנה אל רוחלה והציע לה להצטרף כסולנית ללהקה, שפועלת במועצה האזורית באר טוביה. היא אכן הצטרפה והחלה לנסוע משדות למרכז לצורך החזרות, והיתה חברה בלהקה זו במשך עשר שנים.

בבית חנן 

בראש השנה, כחצי שנה לפני הפינוי, השתכנעה רוחלה מדברי בעלה ובני משפחה אחרים שלא להצטרף ליישוב החדש בחבל הבשור. "אני שוב אלך אחריך," אמרה לאבנר. הם מצאו משק במושב בית חנן וקנו אותו.  

באפריל 1982 הם עזבו את שדות, לא לפני שרוחלה כתבה על קיר הבית שהשאירו אחריהם את תקופת שהותם שם: 4.1.1971 – 1.4.1982 

לאחר הגיעם למושב בית חנן החלה רוחלה לעסוק בפעילות תרבותית גם כאן. כחצי שנה היתה רכזת תרבות אזורית. אחר כך התבקשה לביים את חגיגות בר-המצווה בבית הספר היסודי האזורי – ואז קיבלה הצעה נוספת: להיות מורה למוסיקה בבית הספר. מכיוון שהיא למדה, במקביל לכל עיסוקיה, לפרוט על פסנתר, מוסיקה והרמוניה, היא קיבלה את ההצעה והיתה מורה למוסיקה בבית ספר.  

אבל אגמון לא הסתפקה בכל הפעילויות הללו. שוב קיבלה הצעה שהיא לא יכלה לסרב לה: "בתיווכו של שי הייתי הבימאית של להקת הנוער בחולון 'סברס' במשך שנים."  

יש לציין שכל אותה עת היא המשיכה להיות בלהקת 'מגפיים', ושי לביא היה מגייס אותה לפרויקטים נוספים, למשל לביים את הילדים בחגיגות ה-30 לדימונה ועוד.

פיתוח קול 

על ההתחלה של מקצוע חדש מספרת רוחלה: "בשנת 1985 הייתי עם להקת 'מגפיים' בסיור הופעות בארצות הברית, וחזרתי  צרודה."  

כדי לשמור על קולה היא התחילה ללמוד פיתוח קול ברחובות אצל ד"ר יחיאל פרנס ז"ל, שלמד את מקצועו ברוסיה, והיה אז בעל ותק של שלושים שנה בהוראת פיתוח קול: "למדתי פעמיים בשבוע, כל פעם שעתיים רצופות. בכל שיעור ביקשתי ממנו הסברים מפורטים. אחרי שנה הוא אמר לי שאני אהיה הממשיכה שלו בהוראת פיתוח קול.  

"זה החמיא לי. הוא הבהיר לי, שכדי להיות מורה אצטרך לשבת אצלו גם בשיעורים שהוא נותן לתלמידים אחרים. כי כל תלמיד שונה," מספרת רוחלה. "במשך חמש שנים ישבתי אצלו בשיעורים של תלמידים אחרים, כתבתי הערות במחברת – ואחר כך שאלתי אותו שאלות לגבי מה שהוא עשה בשיעורים אלו."  

לאחר חמש שנים אלו הוא אישר לרוחלה להתחיל ללמד. בתום כל שיעור שלימדה היא הגיעה אל ד"ר פרנס וסיפרה לו מה עשתה בשיעור: "לפעמים הוא אמר לי 'את גָאונה' ולפעמים הוא ביקר את מה שעשיתי והסביר לי מה הייתי צריכה לעשות." וכך במשך 15 שנים למדה רוחלה ממנו פיתוח קול והוראת פיתוח קול. 

עכשיו יש לה תלמידים רבים. היא לא מפרסמת את עצמה, והתלמידים מגיעים אליה לאחר המלצות שעוברות מפה לאוזן: "אני מלמדת לפי השיטה שלו, אבל בלי הקפדנות ה'רוסית' שלו והכעס שלו, כי לדעתי צריך להנגיש לתלמידים את השיטה לא בכעס ובקפדנות. לא קל להסביר לתלמידים כיצד להפיק את הקול מבפנים. זה לא ניתן להדגמה. לכן אני משתמשת הרבה בדמיון מודרך." 

ועוד מוסיפה רוחלה: "באקדמיה רוסית מתחילים מאות תלמידים בשנה א' ורק כמה עשרות מהם מסיימים את הלימודים בשנה החמישית. כלומר: רק הטובים נשארים. ואילו אני רוצה ללמד את כולם, גם את לא המוכשרים ביותר, העיקר שירגישו שהם מתקדמים, אפילו לאט לאט.  

"אני אומרת לתלמידיי: 'יש לי שק לידי מלא בדמיונות, אתם רואים אותו?' וכל פעם אני שולפת דמיונות אחרים, כי לא כל דמיון עובד על כל תלמיד. אבל יש בעיה," היא מחייכת, "כל תלמיד שמגיע אלי נשאר זמן רב. יש לי תלמיד שלומד אצלי כבר יותר מ-26 שנים." רוחלה כותבת עתה ספר על פיתוח קול, שמתבסס על שיטתו של פרנס, אבל עם הגישות המיוחדות שלה.  

להקת "סינקופה" 

כאמור, רוחלה עבדה בחולון עם להקת הנוער "סברס". חלק מבוגרי הלהקה רצו להמשיך גם לאחר שחרורם מצה"ל. וכך קמה במסגרת תיאטרון חולון להקת "סינקופה", עמה עבדו המפיקים המוסיקליים אופיר קנר ועמית הראל. במרוצת הזמן התפרקה הלהקה, כאשר כל אחד ממשתתפיה פנה לדרכו, אם ללימודים ואם להקמת משפחה. 

מזה כעשרים שנה מארגנת רוחלה ערב תלמידים, בו מופיעים בשירה כל תלמידיה לפיתוח קול. זה החל עם מספר מצומצם של משתתפים ואורחים בסלון ביתה ובמרוצת השנים הלך מספר המשתתפים והאורחים וגדל, והערב מתקיים באולם רחב ידיים.  

"באחד הערבים הללו התארגנו כמה חברות לשעבר בלהקת 'סינקופה', ועשו לי הפתעה – הן ערכו חזרות בחשאי, מבלי שאדע והופיעו בשיר ברזילאי מתורגם. וזהו. מאז הן המשיכו להשתתף בכל שנה בערב התלמידים, עד שראה אותן מפיק מוסיקלי בשם איתי לב והן הפכו ללהקה שמופיעה ברחבי הארץ. את הלהקה מרכיבות חמש נשים: ענת אשד, אפי קהלני-לוגסי, עדית להב אברהמי, נילי יניב ואפרת כהן-צרפתי." 

אגב, עד לאחרונה אחת מחברות הלהקה היתה כלתה של רוחלה, אילת אגמון, שהחלה את דרכה ב"סברס", המשיכה ב"סינקופה" והכירה את בנה של המורה בביתה.   

מספרת רוחלה: "לפני תשע שנים הן התחילו להופיע בהצלחה רבה בפני קהל ברחבי הארץ בליווי הפסנתרן והמפיק המוזיקלי אלון פרימן." לדבריה: הלהקה מעולה והיא פתוחה להזמנות לצורך הופעה במקומות שונים ברחבי הארץ.   

וכך רוחלה, בת החלוצים, שהיא ובעלה היו בעצמם חלוצים בפתחת רפיח והקימו יישוב יש מאין, נהנית היום לחיות במושב בית חנן, ללמד פיתוח קול ולנהל את להקת – להקת "סינקופה".  

* יצירה זו היא ברשות הציבור (נחלת הכלל) כי זכויות היוצרים עליה פקעו בישראל, לפי חוק זכויות היוצרים של מדינת ישראל התשס"ח 2007 (סעיף 42), לפיו זכות יוצרים ביצירה שהמדינה היא הבעלים הראשון של זכות היוצרים בה לפי הוראות פרק ה', תהא לתקופה של 50 שנה ממועד יצירתה.