קשר משפחתי בשלוש מערכות

המצב הנורא הזה של בן משפחה שחולה במחלה קשה, או נפצע באורח אנוש; הוא לצערי, במקרים רבים, גם סטירת הלחי שפוקחת את עיניהם של בני המשפחה מהזעם הבלתי נשלט שמלווה אותם בצמידות בתהליך 

מעניין מה היה קורה אם הייתה איזושהי מצלמה אוטונומית, כזו שתפקידה להנציח רגעים מרכזיים בתקשורת שבין אחים ואחיות בשלבים שונים של הסדרת הנחלה; ומה היה קורה לאחר מכן, כשהיו מניחים את התמונות זו לצד זו, ואותם אחים או אחיות היו מתבוננים בעצמם מבחוץ?! לפעמים כשאני מלווה תהליכים עם תהפוכות סוערות וקיצוניות כל כך, עוברת בראשי השאלה: האם ייתכן ש"שחקנים" שונים לגמרי מגלמים את אותן דמויות מהמערכה הקודמת?!  

הטור השבועי יוקדש למשפחה אחת, עם סיפור שיכול לקרות במשפחות הכי טובות, ועובר דרך שלוש מערכות. אחרי הכול, "כל העולם הוא במה, וכולנו שחקנים". אבל מה היה קורה אילו יכולנו לראות את התסריט מראש, ואולי להתנהל קצת אחרת בכל אחת מהמערכות. הצצה מפקחת עיניים… 

מערכה ראשונה 

הסיפור המשפחתי הביא את ההורים, שמואל ושמחה, ושלושת ילדיהם – מאיר, רחל ואבי למפגש ראשון במשרדי בחורף 2023. מאיר, הבן שעבד ברפתות עם אביו, הקים לפני שנים יחידת דיור בנחלת ההורים. הטריגר שהצית את המחלוקת היה, כשרחל ואבי הבינו שלא מסתמן שיקבלו את הפיצוי מאחיהם. החלטה שבה תמכו ואף הובילו ההורים. רחל ואבי נכנסו כמו רוח סערה, והאצבעות המאשימות הופנו אל הוריהם; ומהצד השני ההורים כעסו לא פחות, ולא הבינו איך זה שהם דורשים פיצוי, כשכל השנים הם תמכו בהם.  

"זו כפיות טובה," זעם האב שמואל; "אימא ואני חזרנו ואמרנו לכם שמאיר נשאר בנחלה, ובכמה וכמה תחנות העברנו לכם סכומים מכובדים, לכל אחד מכם! אתם מנסים לסחוט את הפרה יותר ממה שהיא יכול להניב!" רחל ואבי התכווצו, אבל לא נשארו חייבים, הוציאו רישומים והניחו את שווי הנחלה לצד שווי סכומי הכסף שקיבלו מהוריהם. "זו בכלל לא אותה פרה!" צעק אבי; "אבל במקרה שלנו יש רק עגל אחד שמקבל יותר מאחרים." 

במערכה הזו מאיר הבכור ניסה כל העת להרגיע את הרוחות, ואף הפגין מנהיגות בוגרת. "מזל לפחות שמאיר מבין את העניין," ציינה רחל בהכרת תודה לאחיה והעבירה מבט צונן לעבר הוריה. אחרי מספר מפגשי גישור שנמשכו כארבעה חודשים הצלחתי להוביל אותם להסכמה שמאיר הבכור יפצה את אחיו בסכום שאומנם אינו נגזר משוויה של הנחלה, אבל יביא לתחושת איזון הוגנת בצד השני. 

מערכה שנייה 

ביוני 2023 הגיעו למשרד שלי רק שלושת האחים והרוחות לא היו פחות סוערות – הן פשוט סערו אחרת. המפגש נועד לבחון את הסיבה שבעקבותיה נתקע התהליך. מאיר הניח מיד על השולחן את המצב כפי שהוא: "פשוט לא יכול! מצטער. רציתי להעביר לכם כסף, אבל הסכום ענק. אולי נחשוב על זה מחדש. פניתי לבנקים, אבל אתם יודעים, היו חודשים קשים ברפת ובינתיים נראה שאין מצב שאקבל הלוואה. אני מקווה שבחודשים הבאים המצב במשק ישתפר, ואז אוכל לפנות שוב לבנק." 

"מאוד נוח," הגיבה האחות רחל בזעם צונן; "הרי זה לא היה חדש לך! ידעת שנדרוש פיצוי הרבה לפני שנפגשנו כאן. אבי ואני אמרנו לך כמה פעמים במפורש שלא ניתן לסיפור הזה להתגלגל בלי שתפצה אותנו. אמרנו לך להיערך ליום הדין. אבל אתה בחרת לעצום עיניים, ואז הופ – קשה ברפת. מזל שיש את מי להאשים. אתה יודע, שק של צרות יש לכל אחד מאיתנו, אבל רק אתה נהנה מאיזושהי הטבה." 

הוויכוח המשיך להתפתח והיה מלווה ברגשות סוערים, טונים צורמים והאשמות כבדות. "ואני עוד התפלאתי איך זה שאבא ואימא מגנים עליך כל כך בהתחלה?!" אמר אבי: "בית ספר עשית להם. שמעתי איך נטרלת אותם ממפגש עם הנכדים. פשוט לא ייאמן; ולחשוב שהתייחסתי אליך בכבוד שנותנים לאח גדול." 

רחל אמרה בטון שיכולתי לחוש בו שנאה: "משחק מגעיל ניהלת מאחורי הקלעים. משכת את אבא ואימא בחוטים עם מניפולציות מכוערות; ופה שיחקת אותה כמו המלאך ששומר עלינו." 

האווירה הייתה כל כך קשה, ולכן אחרי שהצלחתי להרגיע חלקית את הרוחות, ביקשתי שכל אחד ילך לדרכו, ונתכנס שוב אחרי פסק זמן. אבל שבוע לאחר מכן קרה מה שקרה – השבת השחורה ב-7.10.23. לאף אחד לא היה כמובן ראש להתפנות לענייני הנחלה. אחרי בערך חודש וחצי, כששוחחתי עם כל אחד מהם בנפרד, הבנתי שפרצה ביניהם מלחמה קרה. כל אחד הסתגר בשלו.  

מערכה שלישית 

טרם פגשתי את שלושת האחים למערכה הזו, אבל היא ממשיכה להתנהל במחוזם – בגליל התחתון של ארצנו. רחל התקשרה לפני כשבועיים וסיפרה שיונתן, הבן הבכור של מאיר, נפצע באורח קשה בזמן הלחימה בעזה, מורדם ומונשם כבר שבוע. "אנחנו לא יודעים מה יהיה?" רעד קולה; "כולנו עם מאיר ואשתו בבית החולים כמעט מסביב לשעון. מחבקים אותם ומתפללים שיונתן ייצא מזה. הלב שבור." 
התעצבתי לשמוע את הבשורה, ושלחתי תפילות לבריאותו והחלמתו של הנכד.  

רגעים ארוכים אחרי שניתקתי את השיחה, נשארתי לדמיין את המשפחה במערכה השלישית. ראיתי אותם מחובקים, מפויסים, ובעיקר מצליחים לנתק באורח פלא את הטפל מהעיקר ולתמוך אחד בשני. המצב הנורא הזה של בן משפחה שחולה במחלה קשה, או נפצע באורח אנוש; הוא לצערי, במקרים רבים, גם סטירת הלחי שפוקחת את עיניהם של בני המשפחה מהזעם הבלתי נשלט שמלווה אותם בצמידות בתהליך.  

זה כואב למדי לראות איך ימים נינוחים מסביב, "מאפשרים" לבני משפחה להתנצח ביניהם ברוח מלחמה קשה; ואילו כשרוח מלחמה נושבת בחוץ, הם מתכנסים ברוח של שלום. לא יכולתי שלא לחשוב על ההקרבה של הנכד הבכור, מבלי שכמובן יהיה מודע לכך, על מנת לפייס את משפחתו; ולמה נדרש שיקרו דברים קשים כל כך, כדי להתפקח. 

ולבסוף, עלתה גם השאלה – מה היה קורה אם את תמונת המערכה השלישית היו רואים שלושת האחים בהתחלה, האם זו הייתה משפיעה ומשנה את רוח הסערה במערכה הראשונה והשנייה?!    

הלוואי ויהיו רק בשורות טובות לכולנו. 

* הכותבת הינה מגשרת, עורכת דין ונוטריון