של מי האבא הזה?

על היפוך תפקידים בדיון על הנחלה המשפחתית

הגישות השונות לגבי הורות אופטימלית פושטות צורה ולובשות חדשה לאורך השנים, ונעות על ציר החינוך – החל ממתכונת של חדר ילדים בקיבוץ מחד, ועד לגישת "הילד במרכז" מאידך. יש אומרים "אם אפשר היה לשלב – קצת מזה וקצת מזה – זה לא יזיק, ואפילו יהיה מבורך", ויש אומרים "זה לא הומני…" ואם תשאלו אותי, אני אפילו לא שוקלת להיכנס לדיון הזה, שכל אחד יגדל את ילדיו באהבה בדרך שנכונה עבורו.  

אלא שלאחרונה, אני מבחינה אצל חלק מהמשפחות שמגיעות אליי למשרד לגישור או להסדרת נושא בנחלה, ונאבקות בעיקר על הסדרת יחסיהן המהופכים; בעוד שנושא המחלוקת הולך ומתרחק מהם. אחרי הכול איך אפשר לפתור שאלה שנוגעת לחלוקת המשק, כשהמבנה הארגוני של המשפחה לא פתור או תלוי במהופך באוויר?! 

"זה הוא שהתחיל!" 

"הקש ששבר את גב הגמל" במקרה של אב ובן, מושבניקים מהצפון – והוביל להחלטה שאין מנוס ממנה – מוכרים את המשק; היה חוב שהלך והתגלגל ותפס תאוצה משנה לשנה. עד כאן עוד מחיר מצער לחלוטין שחקלאים משלמים. אלא שמה שהתרחש סביב התהליך והמקל שתקע את גלגל העגלה מהתקדמות לעבר פתרון, הוא מה שלמעשה הפך במקור את הסיפור הפשוט למורכב בהרבה. 

זה התחיל אי שם לפני שנים. כשאת המשק, שכלל מטעי אבוקדו וכוורות ניהל האב, אבל לא בהצלחה רבה; כאשר ככל שחלפו השנים המצב במשק הלך ונעשה יותר ויותר קשה. במקביל, הבן הבכור הדומיננטי רונן עזב את המושב, עבר לגור בתל אביב ועסק ביזמות ובנדל"ן; שם דווקא שיחקה לו ההצלחה. מהון להון, הבן החל לתמוך באביו כלכלית. פה 100 אלף, שם 20 אלף… כשהחוב של האב לבנו הלך ותפח. מעונה לעונה לא נראה סממן קלוש לכך שבעתיד הקרוב עשוי המשק להשתקם, ואיתו סגירת החוב המצטבר. 

הבן הציע תוכנית הבראה למשק, הציע יועץ עסקי כדי לבדוק כיצד ניתן לעצור את ההתדרדרות; אבל האב התעקש שהוא כבר יודע מה לעשות. אבל! המציאות הראתה אחרת. השעבוד על המשק הגיע ומכאן לקח הבן את המושכות לידיו, והודיע לאביו שזהו זה – הם מוכרים. "עברנו את השלב שהפסקתי להציע, או לשאול אם זה בסדר… מפה אני כבר מחליט." 

ההיפוך של רונן ואביו מונח על רובד כלכלי, וכעת מתנהלות מחלוקות כבדות סביב המכירה. כשמגיעים מתעניינים, האב מזדקף על שתי רגליו ונאבק בכל דרך כדי להכשיל את המשא ומתן. בזה הוא דווקא מצליח. הוויכוחים במשרד שלי מחרישי אוזניים; ועל מנת להשקיט במעט את הרוחות הזמנתי כל אחד מהם בנפרד לשיחה מצננת. "זה הוא שהתחיל," הזדעק האב בנוסח אבסורדי, שלרוב מאפיין את דור הבנים הצעיר. "הוא פשוט החליט למכור ולא התייעץ."  

גם לבן היה מה לומר: "אבא הכניס אותי למצב של 'אין ברירה'. לפני חמש שנים התחיל לבקש הלוואות ובאופן אבסורדי לחלוטין, מצאתי את עצמי תומך בו כלכלית. אני לא מבין מי פה האבא ומי פה הבן?" הוא חתם בזעם. 

"תחליטו אתם!"   

בסיפור אחר, האמירה המפתיעה ששיגר האב לעבר שלושת ילדיו במפגש הראשון להסדרת הנחלה, נחתה עליהם ללא התראה מוקדמת; ואני מודה, שלא פחות מהם, הופתעתי גם אני. "תחליטו אתם איך לחלק ביניכם את הנחלה ואת הנכסים," הוא הכריז ואושר בהק מעיניו.  
שלוש שנים אחרי שהאב התאלמן, הוא החליט להסדיר את ענייני הצוואה.  

"אני ממש שמחה שאבא דואג לנו," אמרה מיכל, הבת הבכורה, שהקדימה להגיע לפגישה. כשסיימנו את הפגישה היא חזרה להתייחס לאמירתה והפעם האכזבה, "ככה הוא דואג לנו?! – זה כמו לתת למישהו כסף ליום ההולדת, ולהגיד לו – לך תבחר! היה יותר פשוט, אם הוא היה לוקח אחריות על המצב. זה מרגיש כאילו הוא פתח לנו שער למריבות. אני לא זוכרת שהתווכחתי ככה עם האחים שלי לפני הפגישה הזו." 

היפוך התפקידים שהנהיג האב, יצא כנראה מתוך כוונה טובה; אבל לפעמים הדרך לגיהינום רצופה כוונות טובות. "כולם יודעים שאמיר הוא הבן הממשיך, ומכאן חשבתי שאם האציל סמכויות, זה ייתן להם תחושה טובה," אמר מאוחר יותר האב.  

אלא שההחלטות לא מסתכמות בידיעה מיהו הבן הממשיך, כי מכאן צפות אינספור דילמות ושאלות, שיש לקבל עבורן תשובות. 

התוצאה הייתה כמובן אנדרלמוסיה. פתאום הילדים הם אלה שצריכים להחליט וזאת בנעלי הוריהם. לילדים אין, וכנראה גם לא תהיה לעולם, יכולת להיכנס לנקודת מבט הורית בסיטואציה שמתנהלת מול אחיהם, מאחר ומול אחיהם הם עדיין הילדים של ההורים.  

באופן טבעי ואנושי כל אחד מהאחים יכול לראות את גבולות גזרתו בלבד, ולכן ינסה למשוך את ההחלטות בעיקר לטובתו האישית ולטובת ילדיו. הראייה ממעוף הציפור ניתנה להורים. זה פשוט דרכו של הטבע. נכון, אפשר לשתף את הילדים ולהתייעץ, ויש הרבה דברים שאפשר להגמיש ולשנות, והעולם קורא לנו לנוע לעברם. אבל בעניין הזה, אי אפשר לשבור את שרשרת הקשר המשפחתי, ובמיוחד את המשמעויות שיש לכל אחד במבנה המשפחתי.  

הורים צריכים להישאר הורים, על כל המשתמע מכך – לחנך, לייעץ, ללוות, לתמוך, לפרנס ולקבל החלטות. כי השנים ברכו אותם בניסיון, והניסיון ברך אותם ביכולת להעמיק את הבנת הצרכים של כל אחד מהילדים… והילדים?! הם חייבים להישאר הילדים, על כל המשתמע מכך. 

נחלות במושבים נושאות על גבן פרוצדורה ומורכבות, כשכל נחלה ומשפחה מציפה נושאים לטיפול ייחודיים משלה. אני חושבת שדי בכל אלה. אין צורך להעמיס על העומס שקיים מלכתחילה מורכבות משפחתית מזן חדש, כמו היפוך תפקידים. יכול להיות שאם היו נותנים לילדים את הזכות להחליט אם הם אכן מעוניינים בהיפוך הזה, הם היו מחזירים את ההגה לידי הוריהם? בכל מקרה, שווה לבדוק… 

* הכותבת הינה מגשרת, עורכת דין ונוטריון