שפנים רבות לאלימות והיא בהחלט לא חייבת לבוא לידי ביטוי בהרמת יד * אחרי שהוא הציג את הקווים המנחים לזיהוי סממני אלימות, אף אחד בחדר לא חשב יותר על פרופיל העבריין המכה * הבנו שהתקשורת האלימה נמצאת מסביבנו מדי יום. היא פשוט מתויגת כהתנהגות אחרת * קוראים לזה קשיחות, עקשנות, אגרסיביות… אבל לא אומרים אלימות
הוא מאיים על אחיו שאם לא יעביר לו את תשלום הפיצוי בזמן הוא יעשה לו בלגן בעסק; היא נוהגת בדרך של שתיקה רועמת מול אחיה הצעיר כשהם נפגשים בארוחות המשפחתיות; הוא מקלל את אחותו בכל פעם שהיא אומרת משהו שלא מקובל עליו… את כל ההתנהגויות האלה ועוד, אני רואה בחדר הגישור. אני יודעת שהן גורמות לאווירה להשתנות, בזה אין ספק. אני גם יודעת איך לנהל מצבים כאלה היטב – איך לעקוף אותם, איך לדובב את בני המשפחה להמשיך בגישור ואיך להוביל לפתרון. אבל אחת השאלות שאני שואלת את עצמי האם כל הסיטואציות האלה הן לגיטימיות, ואולי לא?! ואולי המצבים האלה ואחרים צריכים להיכנס להגדרה של התנהגות אלימה? בחרתי השבוע להציף את הנושא הזה – למחשבה מחודשת על דרכי תקשורת שאולי התקבעו אצלנו מול האנשים הכי קרובים לנו בחיים.
זה ברור וידוע שעל כל הנושאים שיש עליהם טאבו, לא מתנהל שיח אמיתי; וכשזה לא קורה, יש גם הרבה מאוד שנשארים מעורפלים או נופלים בין השורות. אז אחרי שעשיתי שיחה קשה עם עצמי בניסיון להבין איפה מתקיימת אלימות, והבנתי שאני לא תמיד יודעת, החלטתי לחקור קצת את הנושא, והלכתי להרצאה מרתקת שגרמה לי לחשוב מחדש. המנחה היה תמיר אשמן, שהוא עובד סוציאלי, מרצה באקדמיה ומטפל קבוצתי בגברים במרכז לטיפול ומניעת אלימות במשפחה.
תמיר פתח את ההרצאה בשבירת מיתוס, וסיפר שהרבה מהאנשים מחברים מיד את דפוס האלימות לאנשים שיש להם רקע פלילי, שיש להם חזות אלימה וכן הלאה. אבל בנקודה הזו הוא טרף את הקלפים, והראה שפנים רבות לאלימות והיא בהחלט לא חייבת לבוא לידי ביטוי בהרמת יד; ואחרי שהוא הציג את הקווים המנחים לזיהוי סממני אלימות, אף אחד בחדר לא חשב יותר על פרופיל העבריין המכה. הבנו שהתקשורת האלימה נמצאת מסביבנו מדי יום. היא פשוט מתויגת כהתנהגות אחרת. קוראים לזה קשיחות, עקשנות, אגרסיביות… אבל לא אומרים אלימות.
האלימות שצצה מדיבור שקט וחד
אלעד ותמר לא הצליחו להגיע לשום הסכמה. אימא שלהם אמרה שזה בדנ"א שלהם לריב. "ככה הם מהיום שנולדו." המצב הזה הוא מתכון רשמי להיווצרות של סכסוך ארוך. אחרי שאב המשפחה הלך לעולמו, ביקשה האם לסגור את כל הפינות שנשארו פתוחות – והיה חשוב לה שזה יקרה עוד לפי שתלך לעולמה. היא ניסתה בעצמה להגיע איתם להבנות, אבל מהר מאוד התייאשה וביקשה ממני שאנהל את תהליך ואגבש איתם פתרון להסדרת הנחלה.
האחים ואימם הגיעו אליי למשרד, וכבר מההתחלה הבנתי את כוונתה של האם. הוא אמר "שמש," והיא אמרה "ירח" – וזה בערך מה ששיקף את אופי התקשורת ביניהם. עם זאת, לאורך כל הדרך הם הפגינו איפוק ונימוס אחד כלפי השנייה. אם תפגשו אותם ברחוב, אין סיכוי שתסמנו אותם כמי שמנהלים תקשורת אלימה. יצאנו לדרך ואחרי שתי פגישות ביקשה האם שנמשיך בלעדיה את התהליך.
מחודש לחודש, למרות הקשיים, הצלחנו להתקדם כל פעם קצת, ואומנם נקודת הסיום עוד הייתה רחוקה, אבל הייתה תקווה. עד שבאחד הימים הגענו לדון על עסק התכשיטנות שמנהלת תמר בנחלה. אלעד רצה שהיא תפנה את העסק והיא דיברה על נזקים שיגרמו לה מעצם המעבר. הוא לא היה מוכן לתנועת הנשים שמגיעות לסדנאות ולרכוש תכשיטים, והיא אמרה "זה החיים שלי. יש לך כניסה אחרת לבית, מה זה בכלל מפריע לך?!" הטונים פתאום עלו, אבל אף אחד לא התרגש מזה.
זה היה מעניין כי דווקא אחרי שהסערה שככה, דווקא מתוך שקט רועם שהיה חד כמו סכין, התבהר משהו אחר ולא מוכר. "רק שיהיה לך ברור," אמרה תמר, "שאם סיפור העסק שלי יעלה עוד פעם לדיון בחדר הזה, אני לא חושבת פעמיים! אני הולכת לאימא… היא תדע הכול! תחשוב טוב אם זה שווה לך את הבלגן שאתה עושה לי."
להגדיר מחדש את מעשי האלימות
איך מגדירים אלימות? האם היא מתאפיינת באקט פיזי כדוגמת האח בן ה־65 שהכה את אחיו בן ה־60 במשרדי? כן זה קרה לצערי אצלי במשרד פעם אחת. האם אלימות מתקיימת החל מטון דיבור מסוים, או שאולי אלימות נמצאת בתוך המסר או בהשלכות שמתחבאות מאחוריו? בהרצאתו של תמיר אשמן נפתח ארסנל מעשי האלימות שנצבעים בגוונים לא מוכרים, ולעיתים נעטפים בדרכים מעודנות. מעבר לאלימות הפיזית, הוא מנה התנהגויות נוספות; כמו צעקות, קללות, איומים, השפלות ושתיקות ארוכות שמתמשכות על פני ימים, שבועות וחודשים.
כשהוא תיאר כל אחת מההתנהגויות האלה, עלו בראש שלי עשרות דוגמאות שאני נוכחת בהם בתהליך הגישור. ראיתי את האח ששולח אמירות משפילות וקשות לעבר הוריו, וראיתי אותם מתכווצים בכיסא בתגובה לדבריו (גם אני התכווצתי). ראיתי את האחות שסירבה לדבר עם אחיה במעט המפגשים המשותפים במשרד שלי. היא לא הישרה אליו מבט, וכל מה שאמרה נאמר לי בלבד. הוא הסביר לי מאוחר יותר על "דום השתיקה" שהיא נוהגת להפעיל אחת לחצי שנה לפחות.
ההרחבה הזו הפכה אצלי את הקערה על פיה. חשבתי על זה שאין חוק כנגד שתיקה מתמשכת או כנגד השפלה… אלה התנהגויות שנמצאות בצד ומתנהלות בשקט, ואולי מעצם אי הגינוי שלהן, מקבלות לגיטימציה להמשיך ולהתקיים. זה יכול להיות מתסכל, ופשוט להישאר כך. אבל אפשר למצוא את הדרך לעשות את השינוי. כי כדרכו של עולם, עד שלא נתחיל לצבוע את הביטויים האלה כמעשי אלימות, הם לא יזכו להגדרה הזו וימשיכו להתקיים. בואו נדבר על זה, בואו נשקף את זה החוצה, ובואו נוקיע את זה – יש פנים רבות לאלימות, והן פוגעות וכואבות. אין ספק שמגיע לכולנו ולילדים שלנו לחיות חיים ללא אלימות. בואו נעשה זאת ונימנע מכל מה שתמיר דיבר עליו בהרצאה: צעקות, קללות, השפלות איומים ושתיקות, ובמקום זאת נבחר בחיבוקים, מחמאות ופירגונים. זה לגמרי אפשרי.
* הכותבת הינה מגשרת, עורכת דין ונוטריון
