המשימה של השמאל הציוני היא לבדל את עצמו, מצד אחד מן המרכז המתון, ומצד שני מהשמאל הלא-ציוני. מי המנהיג שיוביל את המהלך?
יש לברך על הודעתה של מירב מיכאלי, בה הבהירה שלא תתמודד על ראשות מפלגת העבודה ועל מקום לכנסת, גם אם זו באה באיחור. מיכאלי שגתה בכך שלא אפשרה את איחוד מרצ-העבודה בבחירות 2022, מה שהתברר כאחד הגורמים שסללו את הדרך לממשלת הימין הקיצוני של נתניהו עם הכהניסטים והחרדים. כבר זמן רב שמפלגת העבודה בראשותה לא עוברת בסקרים את אחוז החסימה. כעת נפתחה הדרך למהלך האסטרטגי הגדול בשמאל הציוני שרבים מייחלים לו. למפלגת שמאל מאוחדת יש פוטנציאל של 10 מנדטים ואולי אף יותר. למרות הדנ"א השונה, יש מספיק משותף בין מרצ והעבודה על מנת שילכו ביחד. לעבודה של פעם, הניצית והמתמרכזת, אין מקום במערכת הפוליטית של היום.
המשימה של השמאל הציוני היא לבדל את עצמו, מצד אחד מן המרכז המתון, ומצד שני מהשמאל הלא-ציוני.
בידול השמאל מהמרכז
מה שמכונה "מרכז" בישראל הוא בעצם ימין לכל דבר. אין כיום הבדל גדול בין העמדות של נתניהו לבין אלו של יאיר לפיד ובני גנץ. אלה כאלה שוללים על הסף ויתורים של ישראל שהם בבחינת תנאי לפשרה כלשהי עם הפלסטינים, בראש ובראשונה הסכמה על ירושלים המזרחית כבירת פלסטין המפורזת.
אך הבידול העיקרי של השמאל הציוני מן המרכז הוא בתחום החברתי כלכלי. המרכז, ובזה אין הבדל בינו לבין פורום קהלת, תומך בקפיטליזם בלתי מרוסן, בתקציבי רווחה מצומצמים ובאי התערבות של הממשלה במשק. השמאל הציוני מאמין שבצד השוק החופשי יש מקום למיסוי ההון ולרגולציה שלטונית שתגן ותקדם את הפריפריה, העסקים הקטנים, השכבות החלשות החקלאות ושמירת הסביבה. הדגם הכלכלי העומד לנגד עיניו הוא מדינת רווחה כפי שהיא מנוהלת בארצות מערב אירופה, הולנד, פינלנד, וארצות סקנדינביה.
בתחום המדיני ביטחוני, השמאל הציוני מאמין שקיומה (וגם ביטחונה) של ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית יובטח אך ורק עם רוב יהודי מוצק של כ-75 אחוז, בגבולות מדינת ישראל, ולכן בטווח הארוך יש לחתור להיפרדות ולהקמת ישות מדינית פלסטינית מפורזת שבירתה מזרח ירושלים, לצד מדינת ישראל. מכיוון שהתנאים לכך לא בשלים כיום, יש להשאיר לפחות את האפשרות לפתרון זה, על ידי הקפאת ההתנחלויות והגבלתן לגושי ההתיישבות המוכרים. פתרון בעתיד יבוא רק בצד הבטחת ביטחון ישראל, דהיינו הכרה מלאה של הפלסטינים בישראל, קיום ביקורת ושליטה של ישראל ושל גורמים בינלאומיים על אי התחמשות הצד השני.
השמאל הציוני חולק עם המרכז, בנבדל מהימין, תמיכה בערכים הליברליים-דמוקרטיים, המשותפים לישראל, ארה"ב ומדינות המערב: שוויון זכויות לכל אזרחי המדינה (וכתוצאה מכך: ביטול חוק הלאום); קידום נשים לתפקידי ניהול והנהגה; איזון בין הרשויות, תוך קיום בקרה של הרשות המחוקקת והשופטת על הרשות המבצעת; תקשורת עצמאית ו"נושכת"; ניקיון כפיים של מנהיגי המפלגות והמדינה; שמירה וכיבוד סמכותה של על שדרת הניהול האזרחית ("הפקידים"); הפרדת הדת מהמדינה.
בצד טיפוח המסורת והתרבות היהודית, השמאל הציוני מתנגד לכפייה דתית ולבלעדיות של החרדים על היהדות בישראל. השמאל חותר להכרה בזכויות החילונים לתחבורה בשבת ולטקסים אישיים (חתונה, קבורה) אזרחיים. כמו כן, להכרה בזרמים הקונסרבטיבי והרפורמי, המהווים את רוב יהודי ארה"ב.
מי ינהיג?
מצד שני, השמאל הציוני נבדל מהשמאל הלא ציוני בשורה של דברים. הוא אינו מרגיש צורך להתנצל על הקמתה של מדינת ישראל ועל היותה יהודית וציונית. הוא אינו חלק מהשמאל הקיצוני העולמי שתומך בפלסטין מהמדבר והנהר עד לים. הוא שולל את הפתרון של מדינת כל אזרחיה, שבה יהיה רוב ערבי, פתרון שיסתום את הגולל על החזון הציוני. עם זאת. הוא מאמין בדו קיום יהודי ערבי, ובהיותם של ערביי ישראל והדרוזים אזרחים שווי זכויות (וחובות) איתם צריך ורצוי לשתף פעולה ולעבוד ביחד.
לעת איחוד כוחות של השמאל הציוני אי אפשר להתחמק מהשאלה הפרסונלית – מי ינהיג ויוביל. אני אישית תומך ברב גלעד קריב, שמתמיד לקרוא לביצוע המהלך המתבקש. אבל לצידו יש שורה של מועמדים ראויים, כמו יאיר גולן, אפרת רייטן ואחרים.
הגוף החדש לא פונה לאלה ש"התפכחו" מאמונתם בערבים הליברליים ומהפתרון המדיני אלא להיפך, לאלה שמחפשים כתובת פוליטית שתייצג אותם, בלי חשש שקולותיהם ילכו לאיבוד. זו יכולה להיות שעתה הגדולה של התנועה הקיבוצית, שתצטרף ואף תוביל את האיחוד ותביא בכך בשורה לכל מי שמזדהה כשמאל, מבלי לוותר על זהותה היהודית והציונית ועל ביטחונה של מדינת ישראל.
