שיחות בין שריגים

"זה נכון, היו לנו חיים טובים בניו יורק, אבל הרגשתי מבודדת – עלינו לארץ לא רק בגלל הציונות אבל בעקבות משפחתי, כי המשפחה הגרעינית כבר הייתה בארץ," אומרת לי בת' שטיינברג, בחום הלוהט בעת הבציר – בת' לא מוותרת ומגיעה פעם בשבוע לעזור

את בת' שטיינברג הכרתי בין שריגי הכרמים, בסבכיהם אני נמצאת כבר שמונה חודשים. דיבור קולח באנגלית וצחוק מתגלגל משכו אותי לחבור אל בת' ובני משפחתה, שהגיעו להתנדב בכרם כבר בתחילת המלחמה. שיחותיהם עניינו אותי, אז השתחלתי אליהן והקבוצה החיננית הפכה אותי לאחת משלהן עם בדיחות שהקלילו את המצב, שיחות על פוליטיקה (אי אפשר היה להימנע), וגם עזרה הדדית בעבודה החקלאית הקשה בה השתתפנו.
כעת – בחום אוגוסט הלוהט בעת הבציר – בת' לא מוותרת ומגיעה פעם בשבוע לעזור. מרבית בני משפחתה כבר חזרו לענייניהם, וכך יצא ששתינו בוצרות את הענבים העסיסיים שגידלנו לפני יותר מחצי שנה. ואז דווקא לקראת הסוף (לא שלנו, של הבציר): בת' חולקת איתי משהו חשוב בחייה. היא מספרת על מפעל חייה – עמותת "שותף".
עמותת שותף – תוכניות שילוב בירושלים – נוסדה ב-2007 על ידי בת' שטיינברג ומרים אברהם, במטרה להציע באופן של חוויה חינוכית משלבת חינוך בלתי פורמלי לילדים עם כל סוגי היכולות והצרכים. התוכניות שלהן כוללות מעל 250 משתתפים בין הגילאים 6-30 במשך שנה של פעילויות.
"יש לנו מחויבות למשתתפים עם מגוון של צרכים ומרקעים שונים," מספרת בת'. "תוכניות 'שותף' כוללות קייטנת קיץ, קייטנת פסח, תכנית מנהיגות צעירה, תכנית מדריכים צעירים, ואת תכנית 21+ לבוגרים הצעירים שלנו. ב'שותף' גם מתעסקים בחינוך עם מדריך השילוב שלנו, שכולל כלים אונליין, הכשרות וסדנאות."
פעילות במרחב טבעי…
זה נכון, אנחנו אנשי מושבים, אבל נראה לי שיש כאן סיפור: עמותת "שותף" אשר פועלת בירושלים, מביאה ילדים ומשתתפים אל אתגרים שכוללים טבע, אתגרים בחורשה, עבודה עם בעלי חיים, גינון, עבודה עם בוץ, יציאה (לבוגרים) למשתלה, אילוף כלבים, פעילות חץ וקשת, חפש את המטמון בשוק ועוד. לכן, כמו הטרקטור בשתילות, אני חופרת קצת ומבקשת מבת' לספר לי יותר על חייה:
"גדלתי בניו יורק במשפחה דתית – אבא שלי היה רב בתנועה המסורתית. אני ממש ניו-יורקית, לכן זה שאני מתנדבת בחקלאות זה לא דבר רגיל עבורי, כי 'אין לי אצבעות ירוקות' כמו לישראלים רבים. אבל אני מבינה כמה טוב זה חקלאות ולמדתי המון על חקלאות השנה."
איך הגעתם לישראל?
"בן זוגי ואני גידלנו שלושה ילדים בניו יורק, בזמן שבני המשפחה הגרעינית שלי כבר עלו ארצה. הכל התחיל עם אבי – הוא כבר רצה להגיע ארצה בשנת 1948 ואפילו הפליג בספינה ששטה לישראל, אבל אז הלבנונים לקחו את הספינה לבעלבכ (עיר בלבנון) והוא חזר לניו יורק. אבא חשב כל יום על עלייה לארץ. בשנות ה-80 עלה אחי לישראל וגם אחותי עלתה בהמשך. בשנות ה-90, כשהוריי יצאו לפנסיה, הם אמרו לנו 'ביי אנחנו נוסעים לארץ' ולאחר מכן, האחות הקטנה שלי עלתה. זה נכון, היו לנו חיים טובים בניו יורק, אבל הרגשתי מבודדת – עלינו לארץ לא רק בגלל הציונות אבל בעקבות משפחתי, כי המשפחה הגרעינית כבר הייתה בארץ.
"היו חששות לפני המעבר: למרות שכבר ביקרתי הרבה בישראל עם הילדים ובן הזוג, ולמרות שילדיי הרגישו שיש משפחה בישראל ומקום להיות בו – בשנת 97' נולד לי ילד מיוחד, ילד עם צרכים מיוחדים. אז חששתי שאולי פספסתי את היכולת לעלות, כי לא כזה קל להבין מהן הזכויות של ילד מיוחד בארץ חדשה. לא ידעתי איך ישראל ערוכה לקבל ילדים עם צרכים מיוחדים אז התעכבנו קצת.
"ב-2005 הגעתי לארץ לחתונה של אחותי וזה היה זמן ממש שמח! הרגשתי שאני רוצה להיות קרובה למשפחתי ולא בא לי להיות רחוקה. עשינו את כל הסידורים וב-2006 עלינו ארצה. שכרנו דירה בירושלים, אחותי הייתה בירושלים וגם הוריי וחברים – אז הייתה לנו תשתית טובה. הרגשנו תחושה של קהילה אז החלטנו לבנות את החיים מחדש."
על הקמת העמותה מספרת בת': "את 'שותף' התחלנו ב-2007 – לא ידענו שאנחנו מייסדים עמותה בהתחלה. התחלנו בקייטנות לחבר'ה עם או בלי צרכים מיוחדים. תמיד עסקתי באומנויות משום שלמדתי אומנות באוניברסיטה אבל לא באמת התעסקתי עם ציור, אלא עשיתי דברים אחרים, החל מעבודה בקייטרינג (בניו יורק עשיתי הכשרות על אוכל בריא לילדים) דרך מכירת כלי מטבח וכשהגעתי לילדים ולתיכוניסטים חזרתי לתחום התיאטרון."

מדוע דווקא עמותה?
"כאישה של יצירה חיפשתי דברים שממלאים את החסר. עשיתי דברים שקשורים בתרבות עם הקשר לקהילה. עבודה עם ילדים ואוכל או תיאטרון זה משהו מאד קהילתי. בחו"ל היה לנו מופעים בבית הכנסת שלנו, בספריה הקהילתית ובכנסיה, שהיתה קשורה לאחד מהמשתתפים שלנו. קהילות שונות ותומכות בברוקלין – לקחתי את מה שלמדתי בחו"ל אל העשייה שלי בארץ.
"כעת, הבן הגדול שלי עוסק בתיאטרון ומסיים תואר שני בתחום. הוא (וגם בת זוגו) עובד איתי בהפקות של הצגות, כמו הפקה של 'שייקספיר בקיץ' בירושלים –קוראים לנו תיאטרון בתזוזה. למדנו את מודל התזוזה, לשייקספיר במיוחד בניו יורק, מקבוצת תיאטרון בניו יורק. בירושלים התחלנו לעסוק בתיאטרון וזו השנה ה-13 שאנחנו בתיאטרון מפיקים קיץ שייקספירי. כמו כן, התחלנו עם פרויקט לתיכוניסטים בקיץ וגם חוג תיאטרון במשך השנה. מסתבר שיש צעירים שאוהבים את שייקספיר כמונו! רק עכשיו סיימנו קייטנה לצעירים עם הפקה של 'המלט'. הבן האמצעי שלי גר עם בת זוג ושני ילדים והוא עובד בתיירות, אשתו עובדת במשאבי אנוש. הבן הצעיר שלנו גר אצלנו בבית והולך לתוכנית יום בעיר למבוגרים עם צרכים מיוחדים."
"לוקח זמן להבין שאת אמא לילד מיוחד"
לבת' יש ילד בוגר עם תסמונת דאון. על המציאות שחוותה כאמא לילד עם צרכים מיוחדים וההבנה שיש לה שלושה ילדים מושלמים, היא מספרת: "לוקח זמן להבין את המציאות שלך שאת אמא לילד מיוחד," בת' מספרת. "אחרי שעקיבא נולד, כשהלכתי איתו – הוא היה בעגלה – הרגשתי שאני הולכת עם שלט מעל ראשי שעליו כתוב: 'זאת אמא לילד מיוחד'. את עקיבא רציתי מאד. רציתי ילד שלישי ונכנסתי להריון ממש בדקה וחצי. הייתה לי תמונה בראש שלי הולכת עם שלושה ילדים וטוב לי. עקיבא מאובחן עם תסמונת דאון וגידלתי אותו בהום סקולינג עם שני אחיו בנו יורק, והכול היה בסדר. היה לנו טוב."
כאמא לילד עם צרכים מיוחדים – מה את לא אוהבת שאומרים לך?
"אנשים שואלים כל מיני דברים שמגיעים מהפחד שלהם: הם אומרים לעצמם 'איזה מזל שזה לא קרה לי' ואז שואלים אותי 'למה לא עשית הפלה?' או 'למה לא עשית בדיקת מי שפיר?' מצד אחד זה קשה שאומרים דברים כאלה, אבל מצד שני זה טוב שאנשים שואלים, כי אני גם נותנת תשובה לעצמי על התהיות שלי. אני שמחה שעקיבא כאן וגם בן זוגי שמח. זאת המציאות שרצינו וטוב שהוא הגיע.
"הקמת עמותה לטובת ילדים עם צרכים מיוחדים לא הייתה משהו שחשבתי עליו בניו יורק, אבל כאן בישראל החלטתי עם מרים, שצריך שתהיה עמותה שתיתן מענה לצרכים של הילדים שלנו. גם למרים יש בת עם תסמונת דאון – ולכל ילד שאין לו תוכנית טובה ומשלבת במשך השנה, כדי שאנשים לא יהיו בודדים – גם ההורים וגם הילדים. יש המון אנשים שלא ממש רוצים את הילד שלך במסגרת שלהם, ולמצוא מקום שרוצים אותו זה ממש דבר חשוב. היו לי לפעמים תחושות שעקיבא ממש לא רצוי במסגרות שונות, אבל אפשר לומר שבארץ פחות שמעתי התנגדויות. בארצות הברית הרגשתי יותר אנטי מבתי ספר ומסגרות שלא רצו אותו. כאן בארץ דווקא קיבלו אותו בחום לכמה בתי ספר."

שיתוף פעולה
ספרי לי על שיתוף הפעולה בינך לבין מרים אברהם.
הכול התחיל מכך, שגם למרים יש ילדה המאובחנת עם תסמונת דאון, אבל עם צרכים שונים מהבן שלי. את מרים הכרתי פה בארץ דרך אחותי בשנות ה-90,. להכיר עוד אמא פה עם ילדה שיש לה תסמונת דאון – ישר התחברנו, ויכולתי להתייעץ איתה לגבי עלייה לארץ.
"ב-2007 ישבתי עם כמה אימהות כדי לדבר על 'בעיית אוגוסט' לחבר'ה עם צרכים מיוחדים. מרים ואני שגדלנו במחנות קיץ של הקהילה היהודי בארה"ב, הסתכלנו אחת על השנייה וחשבנו ממש יחד על שיתוף פעולה של עשייה למען פעילויות בחופש הגדול. התחלנו יחד לפעול בשביל עמותה ומרים, שעלתה ארצה כצעירה, ידעה דברים שאני לא ידעתי. למשל דברים כמו התעסקות עם דברים פיננסיים, בירוקרטיה, גיוס כספים לעמותה. וגם היה לה רקע בגרפיקה ועיצוב. לי היו קשרים עם אנשים שעובדים בפדרציות וקרנות בארה״ב, וגם אנשים וחברים טובים שתרמו ותמכו מההתחלה בחלום שלנו. ביחד עבדנו ולמדנו להקים ולנהל עמותה."
את חושבת שהמימון והצורך להתנדב או לתרום לעמותות כמו "שותף" – נפגע קצת בצל המלחמה?
"הקושי כרגע לעמותות כמו שלי הוא שאנחנו לא מקבלים הרבה תקציב מהמדינה. הבעיה עכשיו היא הקושי של המדינה לממן את המלחמה, אז אנחנו מחכים זמן רב למכרז מחודש לקייטנות. זה נכון, יש המון תרומות שהגיעו מחו"ל מפדרציות, ששולחות כסף דרך הסוכנות היהודית והם מחלקים את הכסף לפי סדרי עדיפויות. כשבדקתי מה אפשר לעשות איתנו – כי בתחילת המלחמה כבר חשבנו לוותר על העמותה, כי אין תקציב – ידעתי שאין דרך לעמותה שפועלת בירושלים ולא בדרום או בצפון לקבל. אבל דרך כמה פדרציות שכבר הכירו את עבודתנו לא שכחו את 'שותף' וזה מבורך. זה והנה: סיימנו עכשיו שבועיים של קייטנה של 80 ילדים שזה לא מובן מאליו."
אז איך בכול העשייה הזאת את מצליחה להגיע להתנדב בחקלאות?
"חקלאות זה משהו שאף פעם לא חוויתי. אני ניו יורקית שלא מבינה מחקלאות, אבל ממש מכבדת את העשייה הזאת," מסבירה בת'. "אני ומשפחתי אמרנו לעצמנו אחרי ה-7 באוקטובר שאנחנו חייבים לצאת להתנדבות. ידענו שאנשים יוצאים לקטיף. היינו בהתחלה יותר בכיוון הדרום ועשינו קטיף לימונים. הרגשתי 'וואו!!!'. הבנתי שזה נותן לי הרגשה טובה יותר, זה תורם לי אישית – ההתנדבות נתנה לי יציבות ואיזון. המשכנו לקטיף אפרסמונים וחצילים (מה שהיה מאד קשה) וקטפנו גם אבוקדו, מה שהיה כל כך כיפי! הייתה הרגשה של קהילה שעובדת ביחד – ממש כמו בזמן שאני עוסקת בתיאטרון וגם זה מה שאני מרגישה בעבודה ב'שותף'.
"לא ידענו בהתחלה כמה זה יכול להיות טוב להתנדב. כשהגענו בחודשים הראשונים ניסינו לדבר עם כל חקלאי, להבין את הסיפור האישי שלו – רצינו להגיד להם תודה שאנחנו יכולים להגיע להתנדב. לדוגמא: היינו במקום קרוב לקדימה, איפה שמגדלים בצל וירקות. החקלאים שולחים אריזות של בצל חתוך למקדונלדס. הבנתי שאני לא עוזרת למק'דונלדס אלא לחקלאית שצריכה לפרנס את המשפחה שלה. החקלאות הייתה טובה לי ונתנה לי הרגשה, שהנה הציונות שטמונה בי מתעוררת. חקלאות זה דבר כל כך ארץ ישראלי. הקיבוצים, המושבים – הרגשתי שהעשייה שלי בסך הכול – גם בעמותה וגם בחקלאות – מתחבר לי יחד עם ישראליות, קהילתיות ויצירה," בת' מסכמת.

פרטים נוספים על העמותה, תמצאו באתר:
https://shutafinclusionprograms.org/