סא"ל (מיל') אלי זילברמן מציג בספרו "אריות על נמ"רים" יומן מלחמה של קצין גבעתי בעזה: "הספר מוקדש לדור הצעיר והנפלא איתו לחמתי בשדה הקרב * זהו דור שעשה את הכול כדי להעניק ביטחון למדינת ישראל, להחזיר את החטופים והחללים ולנצח בכל עימות"
*תמונה ראשית: סא"ל (במיל') אלי זילברמן בנמ"ר. צילום עצמי
בשנה האחרונה יצאו לאור הרבה ספרים שעוסקים במלחמה. חלקם ספרי עיון שמתארים את גודל התבוסה ב-7 באוקטובר מול גודל ההישגים שבאו לאחר מכן וחלקם ספרי זיכרון לאלה שכבר אינם איתנו. הספר "אריות על נמ"רים" (הוצאת אוריון) שכתב סא"ל (מיל') אלי זילברמן בולט בנוף. בספר תיאור הקרבות הקשים שניהלה חטיבת גבעתי מחלקה הצפוני של עזה ועד רפיח, בלחימה רצופה ואינטנסיבית כפי שלא הייתה בעזה מעולם. התיאור הוא מנקודת מבט של קצין אג״ם בצוות הפיקוד של המח"ט.
"אני מוציא את האקדח מהכספת, נותן נשיקה לשיר ולבנים עומר ותם," כותב אלי בספרו, "מבין שזה אירוע בסדר גודל אחר וטס לשדה תימן למפקדת חטיבת גבעתי".
כך התחיל מסע שליווה אותו חודשים ארוכים – מסע אישי ולאומי כאחד. הספר שכתב אלי זילברמן עוסק אמנם בעיקר בקרבות, אך תמיד מנקודת מבט אנושית. הוא מתאר את הרגעים הנוראיים במסיבת הנובה, את הלחימה הקשה בכפר עזה, את הרגעים בהם החיים תלויים על חוט דק וגם את מה שקורה מסביב: הצחוקים, הדמעות, הרגעים של ביחד והתקווה שמתעקשת לשרוד.
חיים מורכבים
אלי זילברמן מגולל את סיפורי הגבורה בדיוק כפי שחווה אותם בשטח ומציג את המורכבות של מנגנון קבלת ההחלטות שבקצהו השפעה תמידית על חיי אדם.
"הספר שלי מתמקד אך ורק בתקופה בה הייתי מעבר לגדר, כלומר בעזה," הוא מספר. "כדי להישאר אותנטי כתבתי רק על הקרבות בהם השתתפתי או עליהם פיקדתי. אין שום סיפור 'מבעד למסך', או משהו ששמעתי ממקום אחר. כל קרב שתיארתי הוא קרב בו ראינו בעיניים את המחבלים או לצערי את הלוחמים שלנו שנפלו בקרב."
לדבריו: "הספר הוא לא רק סיפורי קרבות, אלא יש בו גם הרבה משפחה, רגש, שגרה. יש בו אפילו חוויות מצחיקות ויום-יומיות כמו לשבת יחד בשישי בערב, לאכול סיר קובה שהכניסו אלינו אשתי או הדודה של אחד הלוחמים. בסופו של דבר אלה חיים שלמים של דור שלם, וחשוב מאוד היה לי לתעד אותם ולתת להם כבוד."
מייד נחזור למלחמה, אבל בוא נדבר קצת עליך – מה אתה עושה בחיים?
"בחיים המקצועיים שלי אני בוגר תואר ראשון במדעי המדינה, צבא וביטחון. שירתי כאיש קבע – מפקד עד תפקיד סמג״ד שקד בחטיבת גבעתי כמעט 15 שנה. היום אני בשוק העסקי. אני שותף מייסד של חברה בשם RAITO יחד עם שני שותפים נוספים שהם גם חבריי הקרובים. RAITO פירושו אור ביפנית. קראנו לחברה בשם זה לזכר חבר קרוב מאוד שלנו אור אשכר ז״ל שנרצח בפיגוע בדיזנגוף במרץ 2023."
במה עוסקים עובדי החברה?
"סטארט אפ בעל יכולת והבנה עמוקה של ביקושי צרכנים. אנחנו מייצרים מותגים מאפס ומחדירים אותם לשוק הקמעונאי לאחר זיהוי בעיות באותו תחום. אנחנו משתפים פעולה עם ספורטאים ומובילי דעת קהל. כיום יש לנו שלושה מותגים בישראל: שניים כבר על המדפים וממש בקרוב יעלה השלישי – מותג חלבון עם המון קטגוריות אותו ייצרנו עם ספורטאי ישראלי מוכר מאוד."
מה לגבי החיים האישיים? המשפחה שלך?
"החיים האישיים שלי מעניינים, שמחים ומלאים אושר, אבל עם מורכבות שנקראת ׳משפחה מיוחדת׳. הבן הקטן שלנו תם בן ארבע הוא ילד בעל צרכים מיוחדים לו 11 תסמינים רפואיים שונים, חלקם קריטיים, כולל השתלת מח עצם ממש בימים אלה. זה אירוע די מורכב."
וואו, אז אתה בעצם גם יזם, גם היית לוחם ומפקד הרבה שנים וגם אבא לילד בעל צרכים מיוחדים, איך משלבים את כל זה?
"זה לא פשוט. לפני ארבע שנים השתחררתי מצה"ל – ממש לפני מינוי לתפקיד המג״ד נולד תם, אז בשיתופה של אשתי קיבלתי החלטה לעשות שינוי בחיים. השילוב של כל הדברים האלה מתאפשר בעיקר בזכות התמיכה מהבית. אשתי היא מהנדסת חומרים בהשכלתה, היא מנהלת עסק במשרה מלאה והיא פשוט בן אדם 'בלתי נגמר' בעלת כתפיים רחבות מאוד ואני חייב לה המון. גם השותפים שלי בחברה הבינו ב-7 באוקטובר את גודל האירוע ופשוט לקחו על עצמם את כל התפקידים שלי בחברה שנייה אחרי שחזרו בעצמם משירות מילואים של 200 יום. במשך חודשים הם עשו הכול במקומי כדי שאני אוכל להיות שם כל עוד צריכים אותי."
כשכולם הלכו לישון אני ישבתי וכתבתי
בוא נדבר על הספר – מה עבר עליך ואיך הדברים הפכו לספר?
"את הספר התחלתי לכתוב ממש מייד אחרי השבת השחורה של ה-7 באוקטובר. יומיים אחרי שזה נגמר ישבתי בבית חבר ליד שדה תימן כשאני מנסה לעכל את מה שעברתי ופשוט התחלתי לכתוב. כתבתי על כל אותה שבת שחורה, על הקרבות שלנו בנובה ובכפר עזה. תיעדתי ממש את הכול בטלפון ושלחתי לאשתי ולשני השותפים שלי עופר ומיכאל ולעוד כמה חברים. כולם ענו לי תגובה כמעט זהה: 'זה מטלטל ונוראי, וזה גם כתוב ממש יפה'. באותו רגע הבנתי שאני אכתוב ספר על המלחמה. זה קרה שם באותן דקות."
היה לך ברור מהרגע הראשון שאתה נכנס לעזה?
"כשהשתחררתי, סוכמתי בדיון השיבוצים לתפקיד של מנהל לחימה יחד עם ׳זקני החטיבה הסגולה׳. כמה ימים אחרי שהמח״ט ואני לחמנו יחד בשבת השחורה, הוא צלצל אליי והחלטנו שאזוז מהחמ״ל בו אני אמור להיות ואפקד מלפנים יחד עם מפקד החטיבה על סנכרון הקרבות בחזית, וכך, לילה אחרי לילה במשך שנה שלמה – מהכניסה לעזה ועד ה-15 בספטמבר ישבתי וכתבתי."
כתבת כל לילה, גם אחרי קרבות?
"בדיוק. לפעמים זה היה אחרי יממה של קרבות קשים בהם היו לנו הרוגים וכמובן גם לאויב. כשכולם הלכו לישון אני ישבתי וכתבתי בטלפון במצב הקצה הכי קיצוני שאפשר לדמיין – הכול חם מהשטח בלי פילטרים."
איך בכלל הגעת לשם? הרי בהתחלה לא היית מתוכנן.
"בבוקר של השבעה באוקטובר קמתי לכל ההתראות בטלפון כמו כולם. חמש דקות לאחר מכן קיבלתי שיחה מסגן אלוף חבר שלי שגר בעוטף. הוא צעק: 'זילבר, תגיע דחוף יורים עליי!' וניתק. התחלתי לנסוע דרומה במהירות כשבדרך התקשרתי לחבר קרוב, קצין בכיר שסיפר לי שחבר אחר שלנו – אסף חממי נפל בקרב. כבר בשלב הזה הבנתי שזה היה אירוע מטורף, אירוע בסדר גודל אחר, ואז התקשר בן דוד של אשתי שהצליח לברוח מהנובה, אבל החברה שלו היו עדיין שם. הבוקר הזה פשוט התנפץ מכל הכיוונים."
מה קרה לאחר מכן?
"ארגנו חפ"ק קטן של שבעה חבר'ה יחד עם סמח״ט גבעתי, רופא ועוד כמה חברים שהכרתי באותו בוקר. חילקנו לעצמנו כלי נשק, נסענו לנובה ומשם נלחמנו בכפר עזה. כך התפתח הבוקר של השבעה באוקטובר כשבכמה שעות בודדות הבנו שזה אירוע בלתי נתפס.
"תראה, נתתי ספר לראש הממשלה, פגשתי את הנשיא, את שר הביטחון לשעבר בנט, את אילת שקד, את יו"ר הכנסת, את הרמטכ"ל – את כולם – כולם קראו את הספר או שמעו עליו והמסר שלי אליהם הוא פשוט: במלחמה אין פוליטיקה. בואו תראו מה קורה באמת בשדה הקרב."
הדור שהוכיח את עצמו
אז למה זה כל כך מורכב?
"זה קצת כמו רופא שמנתח ניתוח מאוד מאוד מורכב והמשפחה מתחילה לשאול: 'רבאק, למה זה לא מצליח? אולי אתה גם מסכן את המטופל?', אז אני לא יודע עד כמה הדימוי הזה מדויק, אבל בשדה הקרב זה דומה – צריך להבין איך הוא נראה באמת. אני לא אומר שמי שלא שם לא יכול להבין, אבל זה בעל עוצמה כל כך גדולה וכל כך מורכב."
בספר תמצאו תיאורים מרגשים של הקרבות הקשים שניהלה החטיבה מצפון הרצועה ועד רפיח בדרום. אחד מהם מופיע בעמוד 126 – ברגע קשה של קרב: "תחושה של לשמוח כשאדם שאתה מכיר לא נפגע היא תחושה נוראית. על כל שמחה כזו יש עצב עצום של אדם אחר".
זוהי אולי תמצית החוויה – דור צעיר שמצד אחד הוא דור של לוחמים ומצד שני דור של בני אדם. לוחמים שיודעים לא רק להילחם, אלא גם לאהוב, להכיל ולזכור שהחיים לא נגמרים בשדה הקרב.
הספר הוא יומן מלחמה שמציג את מנגנון קבלת ההחלטות המורכב בשטח, את העבודה העיקשת להשגת ניצחונות קטנים ואת הניסיון להשיב את הגאווה ואת הביטחון למדינת ישראל ולהחזיר את החטופים הביתה.
זהו סיפורו של דור צעיר ונחוש של לוחמים ומפקדים שעד לא מזמן כינו אותם "דור המסכים" ועתה הם מצאו את עצמם בשדה הקרב מאוחדים ונחושים לנצח בכל עימות. במקביל זהו גם סיפור מרגש על המשפחות שנשארות מאחור ותומכות ללא סייג ועל ההתמודדות עם המשברים, ההיעדרות הארוכה מהבית והצלקות שהמלחמה משאירה בנפש.
מיהם גיבורי הספר ומה המסרים המרכזיים שלך?
"הספר הוא יומן מסע של מפקד ולוחם, אבל הוא לא עליי. הוא מוקדש לדור הצעיר והנפלא שפגשתי בשדה הקרב מה-7 באוקטובר ועד הקרב ברפיח ב-15 בספטמבר להצלת אנשי הצוות של המסוק שהתרסק. זהו דור שעשה הכול כדי להשאיר ביטחון למדינת ישראל, להחזיר את החטופים ולנצח בכל עימות. לפני עשור כשהייתי מפקד פלוגה קראנו להם 'דור האמ"ל"י', שזה ראשי תיבות של 'אני מה יוצא לי מזה?'. כל אחד שנכנס למשרד אפילו אחרי שבוע קשוח אמר 'בסדר, אבל מה יוצא לי מזה?' – דבר שעיצבן אותי. היום במבט לאחור בטח כאבא לשני ילדים אני גם מבין את זה וגם מחבק את זה.
"זהו דור שירדו עליו, קראו לו 'דור המסכים', אמרו שהוא פראייר ולא מספיק חזק ובסוף התברר שזה דור מדהים בעל ערכים חזקים, עוצמות ויכולות, דור שלא נופל בשום פרמטר מהדורות הקודמים. זה בעיניי המסר הכי חשוב בספר.
"המסר השני הוא המשפחות. בלי המשפחות שנמצאות מאחור אנו לא יכולים להחזיר שנייה אחת של ביטחון. אשתי היא מהנדסת חומרים, מנהלת עסק מצליח של הרצאות ועוד לא מעט דברים כעצמאית, פתאום היא מוצאת את עצמה מסדרת את המרפסת של הבית לשבעה כי כמות הידיעות שזורמות אחרי אירוע גדול של הרוגים גורמות לה להבין שהנה זה הגיע גם אלינו הביתה והלב נקרע. המשפחות עוברות חוויות איומות וזה גם חלק גדול מאוד מהספר. אני שם את זה על השולחן – את הקושי לחזור אחרי חצי שנה ולגלות שנפער מרחק רגשי בינך לבין אשתך, להבין מחדש איך מתנהלת שגרה וממש להתאהב ולהתרגל מחדש."
האם אתה כותב גם על הילדים שלך?
"בוודאי. עומר בני בן השבע הוא ילד רגיש וחכם ששואל המון שאלות. כל הזמן אני מנסה להסביר לו כמה מלחמה זה דבר מורכב, לעשות התאמות לשפה של ילד בן שבע ותם בן הארבע הוא ילד בעל צרכים אולטרה מיוחדים, כולל בעיות רפואיות מסכנות חיים. יש לו פיגור שכלי, הוא לא מדבר, אבל הלב שלו עצום. יש פרק בספר שנקרא 'מי שתם לו ושמח תם' כי למרות הכול הוא תמיד שמח והוא מדביק את כל הבית בשמחה הזאת. לתם קשה להבין מה זאת מלחמה, אבל הוא עושה חיבורים מדהימים – דגל ישראל הופך אצלו לסמל, הוא מצביע עליו וממלמל ׳אבא׳, שאגב זאת המילה הראשונה שהוא אמר בזמן שהייתי בעזה. אנחנו קשורים מאוד. עומר הגדול לקח כל זאת קשה מאוד – הוא הבין מה המשמעות של דפיקה בדלת, הוא היה מנסה להישאר ער כדי לבדוק אם השם של אבא שלו מופיע בחדשות. גם מול איראן באירועים האחרונים ראיתי איך הוא מתמודד עם זה בצורה בוגרת, אבל מן הסתם האירועים היו כבדים עליו."
אחת הסצנות המרגשות ביותר מתוארת כשהוא חוזר הביתה אחרי מספר שבועות בעזה: "מגיע לחניה ליד הבית, שיר אהובתי כבר למטה. אני יוצא מהאוטו והיא מזנקת עליי בחיבוק הכי חזק שקיבלתי בחיים. שנינו בוכים, מתנשקים, מתחבקים וצוחקים."
איך אתה מצליח להתמודד עם כל המעמסה הזאת? גם לאבד חברים, גם לחזור הביתה לילדים דרוכים?
"הכתיבה הייתה תרפיה בשבילי, גם אם לא התכוונתי לזה בהתחלה. בנובה ראינו מחזות קשים מאוד – קרוב ל-200 גופות שעברנו ומדדנו להם דופק – חשוב היה לי לכתוב על זה, לזכור את זה, לא להדחיק. במלחמות קודמות ניסיתי להדחיק חלק מהאירועים. הפעם בחרתי דווקא לזכור, לתעד, להבין את כל מה שעברנו. הכתיבה עזרה לי לדבר על זה, להסביר לעצמי ואז גם לאחרים. ההרצאות שאני מעביר היום גם לבתי ספר, בצבא, בארגונים נותנות לי המון. אני מספר על המלחמה, על קבלת החלטות תחת אש ולחץ ובסוף גם על המון אופטימיות וסיפורים מעוררי השראה ואני מרגיש שזאת שליחות. בסופו של דבר, אני שם את הדור שלנו על הבמה. אנחנו עם חזק, חברה מדהימה וחשוב לי להראות גם את שביב האופטימיות בתוך התקופה הכול כך קשה הזאת."
לסיום, ספר לי על 2 מפגשים או פידבקים מעניינים שקיבלת.
״החשובים לי מכל הן המשפחות השכולות. לאחרונה פגשתי את דדי שמחי המדהים ואחרי שיחה מרגשת מאוד ומעמיקה הענקתי לו ספר עם הקדשה אישית לזכרו של גיא בנו שנפל בשבת השחורה בסיפור קרב בלתי נתפס. המפגש הזה חיזק את שנינו בצורה שקשה לתאר במילים.
"סיפור אחר שהתגלגל אליי הוא ממג״ד מהקשוחים ביותר בצה״ל שפשוט נתן את הספר לאשתו ואמר לה: 'קחי, זה מה שעברתי' ואמר לי כמה מדהים זה היה לבני הבית. מבחינתי זה שווה את הכול.
"אני מקבל עשרות הודעות כאלה כל הזמן וזה פשוט מחמם את הלב, שיש לי את הזכות הכפולה הזאת: להילחם למען מדינת ישראל ולספר על זה לדורות הבאים."
"אריות על נמ"רים" הוא ספרו הראשון של אלי והוא כבר מקבל תגובות מצוינות מכל עבר. נשיא המדינה יצחק הרצוג כתב לו: "הספר טומן בחובו חוויות יוצאות דופן בזמן אמת, תיאורי מקרה ואוסף של זיכרונות אישיים… לצד החלקים הכואבים שמתארים לחימה קשה. מצאתי בספר גם נקודות אור שמתייחסות לדמויות מעוררות השראה. גם התייחסותך לדורות הצעירים אותם תיארת כ'מסתערים, כמפקדים שנלחמים כמו אריות' מרחיבה את הלב ומספקת לכולנו אשרור נוסף למה שכבר ידענו שזכינו בדור לוחמים נפלא, ערכי ומוסרי שמחרף את נפשו באמונה גדולה בצדקת הדרך."
דבריו של הנשיא מבטאים היטב את הלך הרוחות בספר. אלי זילברמן בחר לקרוא לספרו "אריות על נמ"רים", אבל אולי אפשר לקרוא לו גם "לבבות על שריון". זהו לא רק ספר על מלחמה, זהו ספר מרתק שמדבר על בני אדם פשוטים בעלי כוחות על לפני הכול."
