הוא היה אמור להישאר טל, אח שלי, לא רק טל אילון שהיה מפקד כיתת הכוננות של כפר עזה שנרצח ב-7.10. הייתי רוצה שיזכרו ממנו את הדבר הזה שאי אפשר ממש להגדיר. את האנרגיה. את ההומור. את הדרך שבה הוא היה מצליח להקליל גם סיטואציות כבדות, לפעמים על הגבול של "טל, זה מוקדם מדי", אבל "זה גם בדיוק מה שהיינו צריכים כרגע"
*תמונה ראשית: הדבר שהכי אפיין אותו היה היכולת להיות קליל בלי להיות שטחי. צילום: פרטי
למרות שהיו לו נתוני פתיחה מעולים ואפילו תחילת קריירה של משפיען – טל אחי לא היה אמור להפוך לכתבה בעיתון.
הוא היה אמור להישאר טל.
אבל לא טל שהיה רק מפקד כיתת הכוננות של כפר עזה שנרצח ב־7.10, לא רק טל שמסבירים עליו דרך מה שקרה שם, דרך איזה גיבור הוא היה (והוא היה גיבור!), דרך מילים גדולות וכבדות. לא טל של כותרות, ולא טל של סיפורים שמנסים לסכם יום אחד בלתי נתפס.
הוא היה אמור להישאר זה ששולח הודעה באמצע היום רק כדי להציק, זה שיגיד משהו חצי מטומטם חצי גאוני, ושנייה אחר כך יגרום לך לצחוק למרות שהתעצבנת. אחי הקטן (או הגדול, תלוי את מי שואלים באותו רגע), שלא ממש לקח את החיים ברצינות, אבל איכשהו כן לקח אנשים ברצינות. בדרך שלו.
אולי טל של "אשכי הפלדה 7" יותר מתקרב למה שאני רוצה שיזכרו ממנו, שגם זה כבר קצת שחוק אבל מאזן קצת את הכף לכיוון נוסף…

קצת כמו שמשון הגיבור
אני רוצה לכתוב עליו, ויש לי מלא דברים לספר עליו. אבל אני לא רוצה להפוך אותו למה שהוא לא היה. כי טל לא היה גיבור מהסוג שמספרים עליו בטקסים. הוא לא היה דרמטי, לא כבד, ובטח לא היה סובל שיכתבו עליו טקסטים עם מילים גבוהות. הוא היה צוחק על זה. עליי. על כל הסיטואציה.
ואז היה שולח איזה סטיקר מפגר או סתם תמונה שלו מרים משקולות, כי "עזבי אותך ילדה זה מה שחשוב באמת".
כן, הוא קרא לי ילדה. במילעיל, למי שעוד יודע מה זה מילעיל. גם הוא לא ידע. גם אני מעולם לא הצלחתי לזכור מה זה המילעיל ומה זה המילרע. עד שהוא מת. וחשוב לי שכשאני כותבת שהוא קרא לי "ילדה" יקראו את זה נכון. דגש על ה-"יל".

ואני, בגלל זה, קראתי לו ילד.
בעצם מאז שקראתי לו ככה, אני קוראת ככה לכל האחים שלי אבל להם יש עוד שמות והוא היה רק "ילד".
אני רוצה גם שידעו שהיו לו פעם ראסטות. שמי שמכיר אותו, יודע שהן היו חלק מהאופי. קצת כמו שמשון הגיבור. משהו פרוע אבל מסודר ונכון, שנראה למרחקים ותמיד משאיר חותם. ואין מישהו שטל חלף לידו פעם, והוא לא זוכר אותו. עם או בלי ראסטות. ושגם אחרי שהוא הוריד אותן, האופי הרסטאי נשאר. זה משהו פראי כזה, מחבק, שמזמין אותך עם החיוך השובה שלו להיות קרוב, או חלק ממשהו, לא משנה מה.
הקשר בינינו היה מהסוג שלא צריך להסביר יותר מדי. הרבה עקיצות, פחות דיבור רגשי, אבל המון נוכחות. ידענו אחד על השנייה מלא דברים, אבל לא יומיומיים. לא כאלו שקורים לנו. אלא עמוקים יותר. שנוגעים למהות. ואם כן דיברנו זה היה או שטויות מוחלטות או שיחה עמוקה שנכנסת משום מקום. כזה הוא היה. יכול לעבור תוך שנייה מציניות מוחלטת לרגע של כנות שמגיעה לך כאילו משום מקום.
בשנתיים האחרונות, כשאנחנו בנינו את הבית שלנו בנהלל והם שיפצו בכפר עזה, הקשר נהיה פתאום יותר תכוף. הוא היה מתקשר להתייעץ, מתקשר לספר, מתגאה בבחירות שלו, לוקח אותי להראות לי את הקרמיקה החדשה… ועל הדרך היה מספר עוד משהו קטן. עליו, על אחד הילדים, על החיים…
אני חושבת שהדבר שהכי אפיין אותו היה היכולת להיות קליל בלי להיות שטחי. הוא ידע להחזיק מורכבות, אבל לא עשה מזה עניין. לא ניסה להרשים. לא ניסה להיות משהו שהוא לא. פשוט היה. ובאופן מעצבן, זה עבד לו.

דמות שאין סיכוי שמישהו יכול היה לכתוב
טל אהב אנשים, אבל לא בצורה דביקה. הוא לא היה "מחבק עצים", אבל הוא כן היה מביא את עצמו במלואו. בנוכחות, בצחוק, במבט. הוא היה מהאנשים שמרגישים לידם בנוח, גם אם הם לא מתאמצים בכלל. כזה שהבית שלו פתוח ושגם אם הבנאדם הכי לא קשור עובר ונכנס, הוא מתקבל בחום וחיבוק.
וככה הוא גם התנהל כאבא. קודם כל אהבה, דוגמה אישית, פירגון, שותפות. אחר כך כל השאר.
אני מנסה לחשוב מה הייתי רוצה שיזכרו ממנו. כולם ידעו שהוא אהב את הים אהבת נפש, שהוא היה סקיפר מיתולוגי, שהוא היה מארח מושלם, בן זוג הורס, אבא משגע, חבר נאמן וקשוב… אבל התשובה הכי כנה שלי היא שהייתי רוצה שיזכרו ממנו את הדבר הזה שאי אפשר ממש להגדיר. את האנרגיה. את ההומור. את הדרך שבה הוא היה מצליח להקליל גם סיטואציות כבדות, לפעמים על הגבול של "טל, זה מוקדם מדי", אבל "זה גם בדיוק מה שהיינו צריכים כרגע", את האנרגיה המטורפת שהוא היה מביא איתו לכל מקום, ואת הצחוק החם שלו.
ואולי גם את זה שהוא היה אח שלי.

שזה אומר – שותף למסלול ילדות שהתחיל בקריית אתא, עבר למושב אשלים והסתיים בכפר עזה, כשהייתי בת 5 והוא היה בן 3, שם גם נולדו לנו עוד שני אחים. שותף לריקודים משוגעים מול "ז'מו ז'מו לה-וי" בלילה היחיד שבו הרשו לנו להישאר ערים, הלילה של האירוויזיון, שותף לדרמות של החיים שלי כשהוא הפך בן רגע מאח קטן לסוג של אח גדול, כשעמד לצידי ואמר "אם זו הבחירה שלך, היא נכונה", שותף לריבים הכי טיפשיים בעולם אבל גם הכי משמעותיים, לבדיחות שאף אחד אחר לא מבין, לזיכרונות קטנים שלא נכנסים לשום כתבה. דברים של בית. של משפחה. של חיים רגילים.
כי בסוף, לפני הכול, טל היה פשוט איש מעולה. דמות שאין סיכוי שמישהו יכול היה לכתוב: מצחיק, מעצבן לפעמים, חכם בדרכו, לא מושלם בכלל (וטוב שכך), חתיך אששש, אבא לתפארת, האדם היחיד שמתעצבן טילים ונרגע לגמרי בדיוק באותה מהירות. וזה בדיוק מה שהופך את זה לכל כך קשה להסביר וכל כך מעצבן שהוא כבר לא פה.
אז אני לא מנסה להסביר.
רק לספר קצת.
על טל.


