המדינה אינה בונה בניה תקציבית בהתיישבות בספר, גם הקיבוצים אינם נותנים דירות לנקלטים. אם כך, מה יעלה בגורל הנח"לאים שירצו להיקלט בקיבוצים כשיצאו לאזרחות? חייבים להיערך לכך כבר עתה
*תמונה ראשית: נחלאים א' מול עזה. היאחזות הנח"ל הראשונה בישראל שהוקמה לפני 74 שנה, קצת יותר משנתיים לאחר מכן אוזרחה ההיאחזות והפכה לקיבוץ נחל עוז
אירועי 7 באוקטובר חוללו מפנה ביחס להתיישבות בספר. אם בעשרות השנים האחרונות ערך ההתיישבות נישא על נס רק בציונות הדתית, היום גם אנו חוזרים אליו. הסלוגן הנוכחי של התק"צ – "עד התלם האחרון", לא אפיין את תנועתנו בעשרות השנים האחרונות. הוא מסמל את השינוי בתנועה הקיבוצית ובתנועות הנוער הקשורות אליה. מה שנחשב במחוזותינו כאנכרוניזם, חזר והיה לרלוונטי, ונקווה מאוד שהדבר יביא להגשמה, ולא יישאר כסיסמה.
גם המדינה וצה"ל שינו את תפיסתם. אנו רואים זאת בשינוי דרמטי בגישה כלפי ההגנה המרחבית וכיתות הכוננות. אנו רואים זאת גם בחידוש הנח"ל להתיישבות.
חידוש הנח"ל להתיישבות הוא תופעה מעניינת מאוד. בימים אלה של מחסור נורא בלוחמים, כאשר התברר שסיסמאות ה"צבא קטן וחכם" היו הרות אסון והביאו לאסון – מחליט צה"ל לפתוח מחדש מסלול, שבו לוחמים קרביים מקדישים שנה משירותם למשימה התיישבותית. אין הכוונה לשנת השירות לפני הגיוס, שבו מתחיל המסלול, אלא לשנת המשימה, על חשבון הפעילות הצבאית. הדבר מעיד על הבנת המשמעות הלאומית והביטחונית של התיישבות בספר.
האם הוויתור הזה על שנה מבצעית של לוחמות ולוחמים מוצדק? בעיניי, המבחן יהיה מבחן ההגשמה. כלומר, מבחן שתוצאותיו יתברר בעוד כעשור. אם מטרת המסלול היא רק סיוע להתיישבות בספר, בעיניי זו מטרה שמצדיקה את שנת השירות, אך לא את שנת המשימה. המטרה צריכה להיות הגשמה בהתיישבות כאזרחים.
הצלחה או כישלון?
כמי ששרת בנח"ל בשנות ה-80 המוקדמות, אני שייך לדור האחרון של נח"לאים להתיישבות. אני מבקש לבחון את השירות של חבריי ושלי בראי ההגשמה. התמונה של בחינה כזו מורכבת למדיי.
אם התמונה מתמקדת בי, הרי שהמסלול מוכיח את עצמו – הגשמתי ואני ממשיך להגשים בקיבוץ כבר למעלה מ-40 שנה.
כאשר קצת מרחיבים את התמונה על כל הגרעין שלי, התמונה קצת שונה. מתוך 91 חברי גרעין בתחילת השל"ת המוקדם, נשארנו באורטל רק שני חברים (היו עוד בודדים שנשארו שנים ספורות אחרי השחרור). על פי התמונה הזאת – המסלול הוא כישלון חרוץ.
אם מרחיבים עוד את התמונה, הרי שבזכות רצף הגרעינים, שכל אחד השאיר מעט מגשימים, קיבוץ אורטל קיים. וכך עוד קיבוצים רבים לאורך הגבולות. ואפשר להוסיף על כך גם את העובדה ששירתנו במהלך המסלול בהיאחזות נח"ל שלח, ויש לנו חלק בהקמת היישוב שדמות מחולה בצפון בקעת הירדן. אם כך, המסלול הוא הצלחה משמעותית.
אז מה הסיכום שלי? שזה מורכב. אין תשובה חד משמעית.
ומה יהיה עכשיו? מבחינות רבות, היכולת של בוגר נח"ל להגשים בקיבוץ קשה היום הרבה יותר מכפי שהיה בזמני.
נח"לאי שמשתחרר אינו יכול להתקבל לקיבוץ
כשהגעתי לקיבוץ, קיבלתי דירה שחייתי בה, תחילה עם מי שהייתה חברתי, אח"כ לבד, אח"כ עם אשתי עד סמוך להולדת בני הבכור. אז עברנו לדירה משפחתית קטנה. לימים הרחבנו אותה וזה ביתנו עד היום. כמובן שהחזרנו את הדירה הזאת בריבית דריבית בכל שנות עבודתנו. אבל היום כבר אין דבר כזה. המדינה אינה בונה עוד בניה תקציבית בהתיישבות בספר, וזה לא עומד להשתנות. גם הקיבוצים אינם נותנים דירות לנקלטים.
הרוב הגדול של הקיבוצים הופרטו. הנקלט נדרש לרכוש מגרש ולבנות בית. גם בקיבוצים שיתופיים, כולל העשירים שבהם, נדרשים הנקלטים לשלם דמי קליטה גבוהים. משמעות העובדה הזאת לדיוננו, היא שהיום נח"לאי שמשתחרר מצה"ל אינו יכול להתקבל לקיבוץ, מטעמים כלכליים. זאת, בנוסף לעובדה שהיום גיל הבחירה של הצעירים מאוחר הרבה יותר מכפי שהיה בדורנו.
אם אכן המשמעות היא שאין היתכנות להגשמה, הרי שאין הצדקה למסלול הנח"ל להתיישבות.
אלא אם כן, נעשה משהו בנדון. המשהו הזה, חייב להיעשות בשיתוף פעולה של הקיבוצים, התנועה הקיבוצית ותנועות הבוגרים של תנועות הנוער. הקיבוץ הבודד לא יוכל לעשות זאת.
הרעיון הוא להמשיך לקיים את הגרעינים, או לקבץ מספר גרעינים לגרעין משותף, גם אחרי השחרור. הגרעין יופעל כמסגרת חברתית, רעיונית ומשימתית בשנים שאחרי השחרור, עד גיל 30 ומעלה. הזיקה והקשר בין הגרעין לקיבוץ יהיו רצופים והדוקים. והכול, באוריינטציה ברורה על הגשמה.
ומה באשר למי שרוצים לחיות בקיבוץ גם בגיל צעיר יותר, בשנות ה-20 לחייהם? אם לא חיים מלאים, לפחות לתקופות מסוימות, כמו בחופשות מהלימודים באוניברסיטה? כאן יש לפעול בשיתוף של הקיבוצים, התנועה, החטיבה להתיישבות וקק"ל, להקמת שכונות מגורונים לצעירים. אותם צעירים יוכלו לחיות תמורת שכר דירה במגורון, וכך הזיקה שלהם לקיבוץ תמומש בצורה מיטבית עד שיגיעו לגיל ולמצב הכלכלי שיאפשר להם לבנות בית קבע בקיבוץ ולהתקבל לחברות.
כיוון שגרעיני ההתיישבות של התנועה הקיבוצית רק מתחילים לקום כעת, יש זמן לתכנן את המהלך ולהיערך אליו לפחות בשלוש השנים שעד שחרור הגרעינים הראשונים. ההיערכות צריכה להיעשות כבר עתה.
