חבריו של שלמה קרמפף ממייסדי קיבוץ צאלים, שנהרג בעקבות פציעה בקרבות מלחמת העצמאות, נאבקו שיוכר כחלל צה"ל. המאבק להנצחתו הושלם כשנמצא שם אימו שנספתה בשואה
*תמונה ראשית: איש התיאטרון והקולנוע שמואל (שמוליק) שילה המנוח, שנימנה עם קבוצת "ילדי סלבינו", פעל במשך שנים להכרה בשלמה קרמפף, חברו לקבוצה, כחלל צה"ל. צילום: יעקב גפן
77 שנים לאחר שנפל במילוי תפקידו במלחמת העצמאות, הונחה בימים אלה מצבה חדשה ומעודכנת על קברו של טוראי שלמה קרמפף בחלקה הצבאית שבבית העלמין בקיבוץ צאלים. הנחת המצבה החדשה היא אקורד הסיום לפעילות הנצחה שנמשכה למעלה מ-20 שנה מול היחידה להנצחת החייל במשרד הביטחון על מנת ששלמה קרמפף יוכר כחלל צה"ל.
שורד יחיד ממשפחתו
קרמפף נולד בשלהי חודש מאי 1930 בעיר ברודי שבפולין. בהיותו בן תשע פרצה מלחמת העולם השנייה. כאשר הנאצים פלשו לפולין איבד את כל בני משפחתו בשואה ורק הוא שרד. בתום המלחמה הגיע עם ניצולים יהודים נוספים לכיוון איטליה, שם התרכזו ארגוני העזרה היהודיים וחיילי הבריגדה היהודית שסיפקו סיוע והכוונה למטרת עלייה לארץ ישראל. שלמה הצטרף לקבוצת ילדים יהודים בבית ששימש מעון נופש לנוער פשיסטי בעיר סלבינו שבהרי האלפים, שנקראה לימים "ילדי סלבינו", באותו בית למדו שלמה וחבריו לקבוצה את השפה העברית ומלאכות שונות, תוך שימת דגש על ציונות ואהבת הארץ, כשהם מייחלים ליום בו יעלו לארץ ישראל.
בפברואר 1947 העפיל שלמה לארץ בספינה "חיים ארלוזורוב" כאשר יעד ההגעה היה ניצנים. משחתות בריטיות זיהו את הספינה, היפנו אותה לחיפה ובסיומו של קרב של הבריטים מול המעפילים נעצרו על סיפונה למעלה מ-1,300 מעפילים, בהם גם שלמה קרמפף, והם נשלחו למעצר בקפריסין.
משם הגיע קרמפף ארצה בספטמבר 1947 והצטרף לקבוצת הכשרה של עליית הנוער בכפר רופין יחד עם חבריו מקבוצת "סלבינו". בתחילת 1948, ימי מלחמת העצמאות, עזב את ההכשרה והתגייס לחטיבת "גולני" שלחמה אז בצפון הארץ. באחד מקרבות החטיבה באזור ג'נין במאי 1948 נפצע שלמה באורח קשה בראשו. הוא נותר פצוע בשדה הקרב במשך שעות ארוכות בשל הקשיים לחלצו תחת אש. לאחר שפונה לקבלת טיפול רפואי עבר סדרת ניתוחים וטיפולים רפואיים ולאחר מספר חודשי אשפוז בבית החולים שוחרר כשהוא סובל מפגיעות גופניות, פגיעות ראש ואובדן זיכרון. עם שחרורו חבר קרמפף לחבריו מגרעין "סלבינו", שעלו על הקרקע בראשית ינואר 1949 ונימנו עם מייסדי קיבוץ צאלים.
חודשיים בלבד הספיק שלמה להיות בצאלים. בראשית חודש ניסן תש"ט, שבועיים לפני חג הפסח, הוא הלך לעולמו והוא בן 18 וחצי.
הבין את מצבו
איש התיאטרון והקולנוע שמואל (שמוליק) שילה המנוח, שנימנה עם קבוצת "ילדי סלבינו", פעל במשך שנים להכרה בחברו לקבוצה כחלל צה"ל. עד לפטירתו בשנת 2011 פעל שילה ללא לאות מול מערכת הביטחון על מנת שזו תכיר בשלמה קרמפף כחלל צה"ל.
בנאומו בעצרת הממלכתית של יום הזיכרון לשואה ולגבורה ב"יד ושם" ב-2008, ציין שילה, כי "הגענו לבית עליית הנוער בעיירה סלבינו, לשם קיבצו ילדים מגיל 4 ועד 16. הגענו לשם נערים רציניים, מבוגרים הרבה מעל גילנו. ידענו שיום אחד נעלה לארץ ישראל, אבל לא רצינו לעלות כיתומים נצרכים. עז היה רצוננו לתת ולא לקחת. כששאלנו את המדריכים – מה הדבר החשוב ביותר בשביל ארץ ישראל, תשובתם הייתה – להקים בנגב ובגליל. התקבלנו לאחר עלייתנו ארצה בקיבוצים חניתה, משמר השרון וכפר רופין. יחד עם בני הקיבוץ התגייסנו לפלמ"ח. ילדי 'סלבינו' השתתפו בכל החזיתות".
"שלמה", סיפר בשעתו שילה, "חזר לגרעין 'סלבינו' לאחר ששוחרר מבית החולים. לפי עדות ותיקי הקיבוץ הוא היה מאבד את זכרונו באמצע שיחה עם הזולת והיה משאיר אותם המומים ופעורי פה. שלמה היה בחור חכם ואינטליגנטי מאוד. הוא חש את הדברים הללו היטב. הוא הבין את מצבו ולא עמד בייסורים הגופניים והנפשיים".
נצר אחרון למשפחתו
שלמה קרמפף היה "נצר אחרון", ניצול שואה שנותר שריד אחרון ממשפחתו הגרעינית, אשר חווה על בשרו את אימת השואה באירופה, עלה לארץ, לבש מדים ונפל במלחמת העצמאות.
שלמה קרמפף הלך לעולמו ב-31 במרץ 1949. על קברו בבית העלמין בצאלים הונחה תחילה מצבה אזרחית. לאחר עשרות שנים של מאבק הוא הוכר כחלל צה"ל ובמקום המצבה האזרחית הונחה על קברו לפני כ-20 שנה מצבה צבאית.
"ותיקי קיבוץ צאלים", סיפר אז שילה, "כולל חבריו הפזורים בארץ מרגישים חובה להחזיר לו את כבודו ולהכיר בו כחלל צה"ל. שלמה, שהיה ניצול שואה, נותר לבדו בחיים, משפחתו הושמדה בשואה. מאז הגיעו לארץ ישראל בעלייה ב', הוא לא מצא אף קרוב משפחה. איש לא התעניין בגורלו ומאז מותו גם אף אחד לא ביקר את קברו מלבד חבריו, ילדי הקיבוץ וחברי קיבוץ צאלים וזאת בעיקר ביום הזיכרון לחללי צה"ל. רצוננו היחיד הוא לכבד את זכרו ולהעניק לשלמה את הכבוד לו הוא ראוי".
שם אימו לא היה ידוע
אך בכך לא תם סיפור הנצחתו של שלמה קרמפף. הכיתוב על המצבה הצבאית כלל את שם אביו, אריה, בלבד. במשך שנים לא נמצא כל מסמך המעיד על שמה של אימו של שלמה ולפיכך גם לא הוטבע שמה על מצבתו של בנה.
"התחלנו לעבוד על סיפור הנצחתו של שלמה עוד לפני מותו של שמוליק. אז גם הניחו את המצבה על קברו של שלמה", מספרת ענת משיח, חברת צאלים, שנטלה חלק בפעילות ההנצחה יחד עם שילה והמשיכה בכך גם לאחר מותו. "במשך שנים הטרידה אותי העובדה ששמה של אימו לא מופיע על המצבה. ניסיתי לאתר את שמה במשך השנים. לפני כשבע שנים הצטרפתי לעמותת 'עמיתים חללי נצר אחרון', שעושה מלאכת קודש ושמה לעצמה להנציח את כל הנופלים, שהיו נצר אחרון למשפחתם. פגשתי גורמים שונים, תוך ידיעה שיש להם קשר למחלקת ההנצחה במשרד הביטחון. מסכת של מכתבים והשתדלויות נשאה בשבוע שעבר פרי ושמה של האם אדלה הוטבע על המצבה החדשה".
מה התחושות בעקבות סיום המאבק הזה?
"אחרי ששמוליק הלך לעולמו והוריש לי כצוואה את שלמה קרמפף, אימתי את זכרו מתוך תחושת חמלה על בחור כל כך צעיר, שעבר כל כך הרבה ב-18 שנותיו ואיש אינו זוכר אותו. מאוד העציב אותי, שאפילו השם של אימא שלו לא ידוע וכאימא הרגשתי חובה להירתם לחיפוש אחרי שמה של אימו ולהוסיף אותו למצבה. מדובר בעשיית חסד של אמת עם בחור שהיה נצר אחרון למשפחתו ואיש לא דואג לו. בחור צעיר שעבר לבדו את אימי השואה, עלה ארצה ונהרג בשנה הראשונה שלו פה. לראות את שם אימו, אדלה, על המצבה היה מרגש עבורי. שמחתי שהמעשה נעשה בסופו של יום".
מנהל עמותת "עמיתים חללי נצר אחרון", יונה קלימי, מציין "פעלתי מול אגף ההנצחה במשרד הביטחון על מנת לאתר את שמה של אימו של שלמה לאחר שהתברר שעל לוח השיש על הקבר שלו, שמה של האם אינו מופיע. בסופו של דבר הצלחנו לאתר את השם המבוקש ולדאוג ששמה של האם יופיע על המצבה. כל פרט כזה שאנחנו מאתרים וחושפים זה עולם ומלואו. זה מאוד מרגש. אנחנו עושים הכול על מנת לא לשכוח את הנופלים שהיו שריד אחרון במשפחתם".
