הילד המגושם שאביו לימד אותו לשחק שחמט, יודע דבר או שניים על תחרות, התמודדות – וגם על התחושה של להיות ראשון או אחרון
*תמונה ראשית: כך נראה ניצחון מוחלט. צילום: אבשלום ששוני, פלאש90
הייתי ילד מגושם.
אם זה היה קורה היום אין לי ספק שהוריי, כזוג צעיר, עכשווי, מעודכן ודואג, היו לוקחים אותי ליועצת תזונה וליועצת תנועה, ובגן הגננת הייתה ממליצה להם על מטפלת בעיסוק שמתמחה במגושמות של ילדים, ואולי גם היו לי כמה פגישות עם פסיכולוג ילדים שהתמחותו בילדים מגושמים, ואולי בעד סכום ממש סמלי של כמה מאות או אלפים גם היו מתייעצים עם מורה רוחני המתמצא גם בעניינים גשמיים, עניינים גשמיים כמו תעריפים רצחניים, למשל.
אבל זה קרה בשנות ה-50 וה-60, ולאיש לא היה אכפת.
כשאני אומר שלאיש לא היה אכפת, זו הגזמה פראית, כי זה מאוד היה אכפת, רק לא לאנשים הנכונים.
מי שזה היה מאוד אכפת להם היו כל שאר הילדים.
ילדים הם עם אכזר, ככל שההיסטוריה האישית שלי מלמדת. וכך, לא לקח זמן רב עד שהילדים בשכונה ובגן שרו לי את השיר הבא: "הדי השמן / בבטן יש לו בן / איך קוראים לבן / הדי השמן".
אין ספק שיש לי זיכרון מדהים: אני בן 72 היום, ועדיין זוכר את מילות השיר. רק מה אכלתי הבוקר אני כבר לא זוכר.
השיר היה סילוף של המציאות: לא באמת הייתי שמן. אבל הייתי מגושם. איטי בתנועותיי. התנהלתי כמי שיש לו זמן בחיים ועל פני כדור הארץ הזה. בגיל צעיר אתה לא יודע שהזמן שלך הולך ונגמר עם השנים ועם כל יום, עם כל שבוע ועם כל חודש שעוברים.
היום אני יותר מודע לזה, אבל עדיין אין לי מה לעשות בנדון, כך שגם בגילי עדיין לא אכפת לי שהחיים עוברים. עדיין אני מתנהל כאילו אין מחר והיום הוא נצחי. הגעתי למסקנה שהרבה יותר נוח להתנהל ככה.
אז לא הייתי שמן, כאמור, אבל הייתי מגושם. לא אהבתי לרוץ כי תמיד אפשר היה ללכת במקום לרוץ. גם ללכת נהגתי במצבים של חוסר ברירה, כי תמיד במקום הליכה הייתה קיימת האופציה של ישיבה. וגם האופציה של ישיבה נבחרה רק כשהתנאים לא אפשרו לבחור באחיותיה הבכירות והמועדפות – השכיבה והרביצה.
כשאני כותב את זה וחושב על זה עכשיו, עולה בדעתי שבעצם לא השתניתי הרבה מאז.
בכל מקרה, אם לחזור לעניין ילדותי המגושמת: כששכבתי, זה תמיד היה עם ספר ביד.
כי זאת יש לדעת: הייתי ילד שקרא אינספור ספרים, והמשכתי בנוהג הזה מילדותי ועד היום בו סיימתי את השירות הצבאי. אני מניח שעד אמצע שנות ה-20 שלי קראתי למעלה מ-7,500 ספרים, מ"כיפה אדומה" ו"גד ואפונת הפלא" ועד "החטא ועונשו" של דוסטוייבסקי שקראתי בגיל 17 ו"סידהארתא" של הרמן הסה שקראתי במהלך השרות הצבאי.
היתרון הגדול בקריאת "זאב הערבה" ו"סידהרתא" של הרמן הסה באותם ימים היה, שיכולת לגשת אל מישהי שמצאה חן בעיניך ולשאול אותה: "תגידי, קראת את הרמן הסה?"
אה, כן: לא סיפרתי לכם אבל גם עם בנות הייתי מגושם.
התוצאה של כל המגושמות הזו הייתה שכשכולם התחרו בריצה, בשיעורי ספורט או בתנועת הנוער או בשכונה, אני הייתי זה שהגיע אחרון. אבל תמיד התנחמתי שגם זה מקום שמישהו צריך לאייש אותו.
אז זה היה התפקיד שלי.
ובכל פעם שהתחריתי והגעתי אחרון, המורה לספורט או המחנכת או ההורים אמרו לי בנימה מנחמת: "לא נורא, לא הניצחון חשוב – העיקר ההשתתפות!"
האופציה הלא שימושית
אבל הייתה פעם אחת בחיי שבה ניצחתי והגעתי למקום הראשון!
זה היה בכיתה ד', ולמדתי אז בבית הספר ארנון שבדרום מזרח רמת גן, וההתחרות שבה הגעתי למקום הראשון הייתה אליפות שחמט שבית הספר הכריז עליה.
שחמט למדתי לשחק מאבא שלי. הוא לא היה שחקן שחמט מעודו, ובכל יום שישי ושבת נהג ללכת לקצה השני של השכונה לחברו הוותיק מרומניה הנס. אצל הנס ישבו הנס ואבי שעות ושיחקו במה שנקרא ברומנית "טאבלה", וידוע בשפה העברית בשם "שש-בש". כיום אני פוגש את המשחק הזה מדי יום כשאני מבקר אצל בתי בשוק הפשפשים.
מאז 7 באוקטובר לסוחרים בשוק יש המון זמן לשחק שש-בש, כי השוק אינו מצליח להתאושש, תיירות ישראלית יש בו מעט ותיירות חוץ אין בו כלל. אז חלק מהסוחרים מעבירים את זמנם בשש-בש.
אבל אותי אבא שלי החליט ללמד את משחק השח דווקא, כי כמו תמיד – הוא העדיף ללמד אותי את האופציה הלא-שימושית בחיים במקום את זו המועילה. כי כשלימדתי את עצמי במהלך השרות הצבאי לשחק שש-בש ברמה מקצועית, זה שימש אותי יפה בשנים שהייתי מדריך טיולים לטורקיה. שיחקתי תמיד עם נהגי האוטובוסים שהסיעו אותנו בדרכים, ניצחתי הרבה וזכיתי בכבוד רב, מה שאפשר לי לבקש מהנהגים בקשות שונות ומיוחדות במהלך הטיול, אבל שח?! מה יכולתי לעשות עם זה?!
אבל אבא שלי לימד אותי לשחק שח, כי זה נראה לו משחק מכובד יותר.
וכך, כשהכריזו על אליפות השחמט של בית הספר, נרשמתי לתחרות.
התחרות הייתה מחולקת לפי מקצים, כל מקצה מורכב מכיתות קרובות בגיל, כך שלא יהיה פער גדול מדי אם תלמיד כיתה א' ישחק עם תלמיד כיתה ח', שהוא פער לא סביר, לכל הדעות.
הייתי בכיתה ד', כאמור, ובמקצה הגיל שלי היו עוד שני תלמידים רשומים, ומה שקרה במשחק הראשון שנערך במקצה שלי הוא הדבר הבא:
היריב שלי לא הגיע.
חיכינו חצי שעה, ולאחריה הוכרזתי כזוכה בסיבוב הראשון והוזמנתי להגיע ביום המחרת לסיבוב השני של התחרות, שאמור היה להיות סיבוב הגמר, כי נשארנו שניים, כזכור.
ומה שקרה ביום שלאחריו היה הדבר הבא: היריב השני שלי למשחק לא הגיע גם הוא.
חיכינו חצי שעה, לא היו טלפונים סלולריים וגם לא טלפונים בבתים באותן שנים, ולאחר חצי שעה של המתנה הוכרזתי כמנצח וכאלוף המקצה שלי.
וקיבלתי תעודה! מקום ראשון!
כשהראיתי אותה לאבא שלי הוא היה גאה מאוד, ואז שאל: "כמה משחקים שיחקת בשביל להיות אלוף?"
"אף אחד," אמרתי. "המתחרים שלי לא הגיעו".
ואבא שלי חשב רגע, מבטו מהורהר ועמוק, ואז הוא אמר:
"לא חשוב. העיקר ההשתתפות!"
מקום אחרון
ולמה אני מספר לכם את כל זה? כדי לנחם אתכם!
כי אני רואה סביבי אנשים חמוצים ומדוכדכים לאחר שהפסדנו במלחמה עם איראן – "אנחנו" משמעו ישראל וארצות-הברית יחד – הפסד שהדבר היחיד שדומה לו הוא המקום האחרון שנהגתי להגיע בו בתחרויות ריצה בבית הספר היסודי ובתיכון, ואני רוצה לעודד אותם, וגם אתכם קוראיי הוותיקים.
ורק אגיד כאן במאמר מוסגר שאם אינכם שייכים לאלו החושבים כמוני שאיראן יצאה המנצחת הגדולה מהמלחמה הזו, מלחמה ששני פסיכופטים נרקיסיסטיים גררו אותנו אליה, הרי במקום להשקיע מאמץ בלהסביר לכם למה אתם טועים, אני מעדיף להמליץ לכם על רופא טוב שיודע לרשום כדורים שיחברו אתכם חזרה למציאות.
אז אני פונה דווקא אליכם, אלו שכן רואים נכוחה את המציאות, אתם שצערכם נוגע לליבי ומעציב אותי מאוד, ואני רוצה לעודד אתכם ולומר לכם את מה שאמרו לי תמיד כשהפסדתי בתחרויות:
לא חשוב הניצחון או ההפסד, העיקר ההשתתפות!
הינה – נכון שאתם מרגישים יותר טוב עכשיו?
