סלט וולדורף, "פתחו את השער", מגב וסמרטוט במתנה לחתן, קלצ'ניקובים וקלשונים במקום מוט חופה וכמובן – השרל'ה. לכבוד ט"ו באב, שחל השבוע, תזכורת מאוהבת מהחתונות הקיבוציות של פעם
*תמונה ראשית: חתונת הענק בעין החורש, 1967. צילום: ארכיון עין החורש
א.
אהבה – הערך הראשון ומה שמביא אותנו לנושא שלשמו התכנסנו: חתונות קיבוציות. אז זה מתחיל באהבה. "יש להקדים ולומר כי אהבה אינה עניין שולי בסיפור ההתיישבות הציונית והקיבוץ בפרט. להיפך. היא אחד המוקדים הראשיים של המהפכה", כתב מוקי צור בספרו "כרעה ברוח" (הוצאת יד טבנקין).
אורחים – ע"ע "מוזמנים", משפחה וחברים. בקיבוצים של פעם פתרו את הבעיה הזאת די בקלות, כשהגבילו את מספרם. למשל תקנון "נוהל ונוהג בחתונות" של להב מ-1991 הגביל את מספר האורחים בחתונה ל-250. בזה של בית השיטה ל-300. פשוט וגאוני.
אחוות עמים – לא בהכרח קשור אחד לאחד ל"אהבה" (אלא אם כן הזוג הנישא מורכב מבן/בת קיבוץ ומתנדב/ת) אבל אנחנו בקיבוץ ופעם הערך הזה היה לא פחות חשוב מהערך הראשון.
אלכוהול – ע"ע "תפריט".
ב.
בואי כלה (וגם את וגם את ואת ואת) – החתונות המשולשות והמרובעות והמחומשות וכן הלאה רווחו מאוד בקיבוצים עד סוף שנות ה-90 והיו מסממני החתונה הקיבוצית הייחודית לדורותיה. הסיבות העיקריות: צניעות ופרקטיקה. פנינה בר, ארכיונאית עין החורש שהתחתנה בחתונת שבעה (!) זוגות ב-1967 מספרת: "ליד החד"א שלנו היה דשא גדול ועל המשטח הגדול לידו ערכו שולחנות ארוכים כמו בליל סדר, היו שם 2,000 אורחים, זה היה אחרי מלחמת ששת הימים. היה מאוד מרגש. אבא קובנר חיתן אותנו".
בלדה לעוזב קיבוץ (שמתחתן) – לפי תקנוני הקיבוץ השונים, הוריו – שנותרו חברי הקיבוץ – יקבלו סכום מסוים עבור חתונתו של הבן המבריז, ואם היה רוצה להינשא במשק, היה נכנס לתת סעיף באותה הקטגוריה, שבלהב למשל זכה בתקנון לשם "חתונה קטנה", דהיינו בפורמט צנוע עוד יותר.
בריכה – משלב מאוחר יותר קיבוצים רבים ניתבו לשם, ובצדק, את החתונות שלהם, בנצלם את הלוקיישן המושלם, ואז גם החתן והכלה מצאו את עצמם בתום האירוע במים, ליד האבובים המקושטים.
ג.
"גם אם הגיהינום יקפא, אני לא הולכת להתחתן בחדר אוכל!". הכרזה רווחת בשיחה סטנדרטית בין שתי בנות כיתה, איפשהו בין שנות ה-80 המאוחרות עד ימינו אנו. בשורה התחתונה: נראה אותך.
ד.
דברי פתיחה – של טקס הכלולות של חתונה משולשת ואזרחית בלהב, ב-8.8.1988:
"ערב טוב קהל נכבד/ערב טוב ומיוחד
אם תחכו, תראו מיד/איך יחליטו פה אחד
שישה חברים במכה אחת/לוותר מרצונם על חופש הפרט
באמצם לעצמם את הפסוק הנחמד/טובים השניים מהאחד".
די.ג'יי – במקום זה, אמרו "תזמורת". "נוהל ונוהג בנושאי חתונות" המעודכן של גבעת חיים איחוד משנת 1976 (שהחליף את הקודם מ-1971) פוסק בסעיף זה כי "אין מזמינים תזמורת מבחוץ אלא נעזרים בתזמורת מקומית או במוסיקה מטייפ".
ה.
הזמנה – בימים ההם, כשלא נשכרה במיוחד בחורה נחמדה שתאשר את ההזמנות שנשלחו בוואטסאפ, נתלתה ההזמנה, לכלל הקיבוץ כמובן, על לוח המודעות. סעיף 9 של "נוהגי הכלולות" בבית השיטה (שנוסחו ב-1978 וכוחם היה יפה גם לאייטיז ולניינטיז) קובע כי "הנוסח וההדפסה של ההזמנה למסיבת הכלולות ייקבעו בתיאום עם ועדת הכלולות".
הינומה – בבחינת ציוד הקבע שנמצא במחסן התרבות בידי ועדת הכלולות ("נוהגי הכלולות" של בית השיטה).
הסעות לחתונה – "הסעות ייצאו לקיבוץ X מתחנת האוטובוס ב-Y…" בשורה התחתונה – קונספט מעולה של הסעות מרוכזות לקיבוץ הנידח בו התקיים האירוע בלי הצורך לחפש טרמפ/לעמוד בפקקים, מה גם שהקיבוץ מימן את העסק.
ו.
"ואם אפשר להישאר לסדר את הכיסאות על הדשא בסוף החופה". בטח שאפשר. באהבה.
ועדת כלולות – סעיף 2 ב"נוהגי כלולות" של קיבוץ בית השיטה (נבחנו וסוכמו מחדש בוועדת חברה ב-1978 והיו תקפים גם בניינטיז): "הדאגה לארגון האירוע בבית השיטה היא על ועדת כלולות". ועוד: "ועדת כלולות תכלול שני צוותים: צוות ארגוני וצוות להכנת התוכנית". "רכז הוועדה נבחר על ידי הוועדה".
ז.
זבנג וגמרנו – מכתב של גרשון מרום מתוך הספר "מעשיות קבוצת החוגים" (קיבוץ בית השיטה), מ-1930 מדווח על חתונה עצמאית (ברבנות). תחת הכותרת "התחתנו להם" דווח כי "ברוריה ויוזיק התחתנו אצל הרב ביום השישי ה-13.6. ביום החמישי הם נסעו לגניגר (…) ואמרו שהם רוצים להתעכב בחיפה ליומיים. רוצים להתעכב, שיתעכבו להם! והנה ביום השבת בבוקר, קיבלנו פתק מיוזיק על המאורע. ובכן, המשפחה הראשונה בקבוצה!".
זר פרחים – ממה שנראה בתמונות הארכיון הרבות מהקיבוצים הרבים, מקומו – בידיה הענוגות של הכלה – נפקד מהאירוע עד הניינטיז.
ח.
חלה – יש קיבוצים שבהם מנהג עתיק יומין היה להגיש חלה לזוג הנישא, הם בצעו אותה בו זמנית וזה שלקח את החתיכה הגדולה יותר הוכרז כמי ש"ילבש את המכנסיים" בבית.
חפץ מעבר – חפץ סימבולי שהזוג הנישא העביר לזוג שהתחתן אחריו. דוגמאות: באייל הייתה שרשרת של טבעות מתכת עליהן חרטו את שם הזוג הנישא. בעין החורש ובתל-יוסף עבר גביע עליו חרתו את שם הזוג שנוסף ואילו בגברעם הגדילו לעשות והעבירו שרשרת אזיקים, כשהזוג האחרון אזק את זה הטרי באיחולים לבביים.
"חתונה של פעם" – אז מה היא בעצם "חתונה של פעם" בקיבוץ? ניסחה את זה יפה משתתפת אנונימית בקבוצת הפייסבוק "אפשר להוציא את הבחורה מהקיבוץ" כך: "פעם, לפני שהשיתופיות התגרשה מהקיבוץ; כשפשטות, צניעות וחדוות התורנויות (…) פיארו את שמחותיהם של החברים, וערכן עלה על כל סכום שבכתובה; כשבנות המשק הענוגות פיזזו בין תלמים בגיוסים מיוזעים, במקום בין דוכני שמלות כלה מפונפנים בדיזנגוף (…) פעם, לפני שכל פרדס מפסיד הפך לגן אירועים מניב מזומנים ולפני שבבריכת השחייה המטופחת צפו, מלבד הוותיקים, נרות מנצנצים ופרחים לבנים – פעם התקיימו החתונות על הדשא הגדול שלמרגלות חדר האוכל, אשר הוריק גם בשיאן של שנות הבצורת הקשות ביותר".
ט.
טבעת – הסיפור הקלאסי הבא יסופר מפיה של פנינה בר, כאמור ארכיונאית עין החורש, בת 82: "לסבתא שלי קראו רוזה, היא הגיעה לעין החורש ב-1936 מפולין והייתה לה טבעת נישואים יפה ונחמדה מזהב. לזוגות הראשונים שהתחתנו בקיבוץ לא הייתה טבעת, אז בכל פעם שמישהו התחתן הוא שאל את הטבעת של סבתא ואז החזיר לה בחזרה. סבתא נפטרה בגיל 97. אמא שלי ענדה אותה עם שרשרת על הצוואר, ויום אחד כשעבדתי במטבח, טבעת הנישואים שלי אבדה. לפני מותה אמא שלי הורישה לי אותה. הבת שלי איבדה את טבעת הנישואים שלה בים, ואז ירשה אותה ממני".
י.
יישור קו – בסעיף 4 הקרוי "סגנון אחיד" ב"נוהל ונוהג בנושא חתונות" של גבעת חיים איחוד מ-1976, מפורט כי "תישמר רמת חתונות אחידה, ואין להעלותה ע"י תוספות מבחוץ".
ירח דבש – אז מה מעניק הקיבוץ לבני הזוג? לפי התקנון של להב, סעיף 3.7, שבוע חופש לשני בני הזוג (רק הימים – ללא תוספת תקציב). בבית השיטה מיישרים קו ולפי סעיף 20, "הזוג הנישא זכאי לשישה ימי חופשת נישואין, נוסף ליום החתונה". באתר המורשת של קבוצת יבנה, מסופר על החתונה הראשונה בקיבוץ, ב-1942. "לצורכי חיסכון התחתנו במזל טוב שני זוגות בו ביום, אחד אחרי השני", מדווח.
אחת משתי הכלות אמרה שהיא זוכרת שקיבלו כמה ימי חופש. היא זוכרת "שאחיה, שגר בירושלים ועבד בדואר ביחד עם ערבים, הוזמן על ידי אחד מהם לבקר אותו בשכם". הוא צירף לביקור את הזוג הטרי, להפתעת המארח. "מה שהיה טוב, לא היינו צריכים לשלם את הנסיעה, כי אחי שילם", סיכמה. להשלמת ירח הדבש הם גם טיילו באזור ולנו אצל קרובים בצפון.
כ.
כתובה – ע"ע "מגילת כלולות"/"תעודת כלולות". בחלק גדול מהקיבוצים הייתה כתובה חילונית ומקומית, מעוטרת ונושאת טקסט חופשי ותלוי קיבוץ. בקיבוץ גבת היה מנהג של קריאת הכתובה במסיבת החתונה שנערכה אחרי החופה. הכתובה, שנכתבה ועוטרה בכתב יד, נקראה ברוב פאתוס ונמסרה למשמרת לזוג הצעיר. הנוהג נמשך שם עד אמצע שנות ה-80.
ב"נוהל ונוהג בנושא חתונות" של גבעת חיים איחוד מ-1976 נכתב במפורש: "התחייבות כספית בכתובה: אין לחתום על סכום בלתי סביר ב'כתובה'. הקיבוץ לא יראה את עצמו אחראי לסכום שיעלה על סך 10,000 ל"י".
ל.
לא תתחמקו מתשלום! – במקרה של חתונה של שני בני קיבוץ ממשקים שונים, קובע ה"נוהל ונוהג בנושאי חתונות" של גבעת חיים איחוד מ-1975, "יידרש מהקיבוץ שהחתונה לא נערכת במשקו השתתפות של 50% בהוצאות החתונה".
לא תתחמקו מתורנות חיסול! – מתוך "המלצות ועדת חתונות להצעות לסדרי חתונות", קיבוץ גבעת חיים איחוד, 23/7/1971, סעיף ו': "תתקיימנה תורנויות של חברים בעריכה ופירוק, כמקובל באירועים אחרים בקיבוץ".
מ.
מגב+סמרטוט/מטאטא – מתנת חתונה מפוקפקת שהיתה ניתנת, כמיטב המסורת בחלק מהקיבוצים, לחתן הזורח בחופתו. משמע: "תתחיל לעבוד".
מגילת כלולות – ע"ע "כתובה". לקיבוצים רבים יש שמות שונים להנ"ל.
מזל טוב! עם הקריאה הזאת לא הייתה בעיה.
מזכיר – כמנהיג העדה, היה עולה תמיד לברך את הזוג או לקרוא את מסכת הכלולות. מתוך טקס הכלולות בלהב, 8.8.1988:
יעלה ויבוא מזכיר העדה/והוא על הברית יקדש ונדע
שנקשרתם לנצח, והרי העדים/לבנו, שמיים וגם כוכבים
בוא, X, עלה על הבמה/ושא את דברי הברכה בחכמה.
מתנות – ע"ע "סיפולוקס".
נ.
נמרח לי המייק-אפ! אמא'לה, איפה המאפרת שמה את התיק איפור?! – קריאה היסטרית רווחת, אבל בשלב זה היא מהעתיד.
נשיקה – התקיימה, לפי הפרוטוקול. בטקס הכלולות החילוני של עין החורש שכתב, ערך וניהל (עד 1984) אבא קובנר וקיבוצים נוספים קיבלו ממנו השראה, לאחר ששני בני הזוג חותמים בספר הקידושין ואב הטקס מכריז: "מכוח האהבה שבליבכם, ברשות הוריכם ועל דעת הקיבוץ הרי אתם ___ מקודשים לנו בזה כאיש ורעייתו. ברוכים הבונים את קן משפחתם בביתנו הקיבוצי. לחיים ולשלום". לאחר שאב הטקס מגיש להם את גביע הכלולות, ששמות כל הנישאים חרותים עליו, הם שותים ומתנשקים.
ס.
"סלט חתונות" – כך כונה בקיבוץ הסלט שנקרא גם "סלט רוסי". סלט קר של תפו"א, גזר, אפונה והרבה מיונז.
"סלט וולדורף" – כיכב גם הוא באירוע. סלט אשכנזי של תפוחי עץ ירוקים, קוביות אננס וסלרי טובעים ברוטב מיונז מתוק/קצפת.
סיפולוקס – ע"ע "מתנות". מותג ישראלי להכנת סודה ביתית שרווח בישראל משנות ה-50 של המאה ה-20, הרבה לפני ש"סודה קלאב" נכנסה לעניינים. כיכב במטבחים בישראל במשך שלושה עשורים והיה מתנת חתונה נפוצה עד מאוד, גם בקיבוצים.
ע.
עוגת חתונה – תראו איזה יופי:
עשו זאת בעצמכם – יפה תדמר (לוחר) ילידת 1943, ממקימי בית ניר, כתבה על חתונתה בקיבוץ במסגרת תוכנית הקשר הרב-דורי, בטקסט שעלה לאתר "סיפורי מורשת" ב-2019: "טקס החתונה התקיים בשנת 1966 בקיבוץ עם עוד שלושה זוגות. את הטקס ערך חבר קיבוץ. אנחנו החלטנו לערוך חתונה אזרחית ללא רב מסיבות חילוניות. מספר המוזמנים היה בערך כ-120 איש ואת התפריט בישלו במטבח של הקיבוץ, בשעות הלילה בעזרת הורי המתחתנים וצוות המטבח. התפריט כלל בשר, עוף וסלטים. כמו כן, היו גם עוגות, קינוחים והרבה שתייה. היו סוגי שירים של אותה התקופה. שירי עם ושירי תנועה ומוזיקה חסידית. הלבוש היה צנוע, שמלה לבנה ויפה עד הברכיים. לבוש הגברים לא היה משנה, רק שיהיה נאה".
פ.
פתחו את השער – השיר המפורסם של קדיה מולודובסקי בביצוע אילנית הומחז על ידי ילדי בית הספר בחתונות של חלק מהקיבוצים.
פרימוס – לא רק הנאחס שבלהיות רווק בשנים שבהן התחתנו בגיל 20 בערך, אותו רווק אף הפך בזמנו ל"פרימוס" – מונח לא מחמיא ששימש ככינוי לחבר בודד (קרי "רווק") שהוכנס, לצערו ולצער זוג נוסף, לגור כדייר שלישי בחדרם או באוהלם, אפילו אם כבר התחתנו. סידור לינה מבאס זה היה נפוץ ביותר עד שנות ה-50 בשל מצוקת דיור קשה בקיבוצים. בקיבוץ בארי אפילו הוקדש לו שיר (שייחס לו כוונות זדון), שנכתב ב-1945, והושר ללחן העממי של השיר "יש לנו תיש".
יש לנו פרימוס
מילים: בוריס בר-סיני
יש לנו פרימוס
הפרימוס הוא קטן
לרדת הוא יודע
לחייו של כל אדם
היי היי פרימוסון –
כולך פגע ואסון!
אך בבוא היום תגדל
ותהיה לאיש
יום כלולות לך נערוך
והרמון נקדיש.
וראו נא בפינה אל הכלים נחבא,
כה צנוע ענוותן – פרימוסון קטן!
היי היי פרימוסון – כולך פגע ואסון!
צ.
צניעות – חתונת הענק של נועה קירל ב"הילטון" בתל אביב? חוות רונית? מסיבת רווקות בצימר בראש פינה? ארבע שמלות כלה מתחלפות? פחות. צניעות היתה צו השעה בחתונות הקיבוציות של פעם והסיבה, כמובן, לחתונות הגדולות המשותפות.
צ'קים – פחות. ע"ע "מתנות" ו"סיפולוקס".
ק.
קבלת פנים – נערכה מול "החדר" של הזוג הנישא לפני האירוע עצמו. "על הדשא, לפני בית משפחת הזוג. כיבוד צנוע, בעיקר לאורחים ולידידי המשפחה" – לפי תקנון "נוהג ונוהל בחתונות" של קיבוץ להב.
ר.
רובים וקלשונים – היו קיבוצים שבהם החופה ניצבה על רובים וקלשונים, כפי שניתן לראות בתמונה למטה בחתונה בגדות, שם הנוהג התקיים עד 2009 (!), כל עוד הקיבוץ היה שיתופי. יהודה יגר הארכיונאי, שהוא גם החתן הצעיר והחמוד בתמונה ב-1974, מסביר: "הקלשונים מסמלים חקלאות והרובים ביטחון. זו היתה ועודנה מהות הציונות: עלייה, התיישבות וביטחון. קיבוץ גדות סבל מהסורים מיום היווסדו במשך 19 שנה. ביטחון היה שם נרדף לגדות וגם החקלאות בקיבוץ".
רומנטיקה – בשפע, אולד-סקול. "סבא נגה היה בין מקימי קיבוץ בית ניר וסבתא הייתה בגרעין הראשון שבא כהשלמה לקיבוץ שהיה בן חמש שנים", כתב הנכד הראל על סבתו יפה תדמר (לוחר) ילידת 1943, במסגרת תוכנית הקשר הרב-דורי, בטקסט שעלה לאתר "סיפורי מורשת" ב-2019. "סבתא עבדה כרכזת בחדר אוכל ומטבח, ויום אחד עשתה סדר במחסן המטבח ואז סבא נכנס לבקש משהו, וראה את סבתא עסוקה. באותו הרגע הוא החליט בליבו שזאת תהיה אשתו. כמה ימים אחרי זה הוא הציע לה לצאת יחד לטיול וכך מטיול לטיול הפכו לזוג והחליטו יחד להקים משפחה".
ש.
שמלת חתונה – בעין החורש, לפי נוהל ונוהג החתונות משנת 1990, הכלה יכולה לבחור "בין תפירת בית לבין קניית שמלה בסך 300 שקל, כשהכסף יוחזר על סמך קבלות".
שרל'ה – אמרת שרל'ה, אמרת חתונה קיבוצית. Must have. מחברתנו ויקיפדיה: ריקוד השֶׁר (מיידיש: שער – מספריים), הנקרא גם שֶׁרֶלֶ'ה (שערעלע), הוא ריקוד יהודי מזרח-אירופאי בסגנון הכלייזמר. בקיבוצים רבים היה נהוג לרקוד את השרל'ה במסיבות כלולות של בני ובנות הקיבוצים, ככל הנראה כמעין מחווה לעולם שממנו הגיעו ההורים, מייסדי הקיבוצים. הריקוד בוצע על הבמה, בתחפושות, תוך גילום דמויות ומנהגים ובלבוש חגיגי כמו זה שהיה נהוג באירופה של תחילת המאה ה-20.
שוויון – ברור. חתונה היא הרי ה-איוונט להפגין בו שוויון. הלוווו, למה שהיום המיוחד בחייך ייראה שונה מהיום הנ"ל בחייה של חברה אחרת? "יש לשאוף לשוויון ברמה בכל החתונות בקיבוץ (החל בכיבוד וכלה בתזמורת) – סעיף 1.4 בתקנון "נוהג ונוהל בחתונות" של להב, 1991.
שיואו, איזו שמלה מהממת! מי עשתה לך שיער? – לא משפט שהייתם שומעים בחתונה קיבוצית סטנדרטית עד תחילת שנות ה-2000.
ת.
תביאו שניים, תביאו שלושה, תביאו ארבעה ילדים – ואז היידה, השכבה ב-20:00 בבית ילדים ומשם תיקח את זה השומרת לילה. בתקופה שבה עסקינן, גם חמישה ילדים זה שמחה.
תקומה + תקווה: החתונה ראשונה בקיבוץ נחל עוז מאז 7 באוקטובר נערכה ב-10 במאי השנה. הנישאים: אלון פרייבך ודני נחמד. אלון אומנם לא נולד בקיבוץ, אבל הוא נכד למייסדיו ולדף הפייסבוק של הקיבוץ סיפר שזהו "הבית השני"…
ב-7 באוקטובר, אלון, קצין בגולני שהיה בקורס מפקדי פלוגות, הוקפץ מיד ליחידתו אז – סיירת גולני. בהמשך הלחימה קיבל לידיו פיקוד על פלוגה בגדוד 13 (שפעלה בגזרת נחל עוז באותה שבת, תחת מפקד אחר). שנה לאחר מכן, זמן קצר אחרי שהתארס לדני, נפצע בהיתקלות בעזה. החתונה תוכננה כולה בצל תהליך השיקום. כולל הלוקיישן המרגש.
"זוהי עדות לאהבה שמנצחת את החושך, ולהמשכיות של הקהילה שלנו לאחר האסון הנורא שידענו. זכינו לרגע טהור של אור, תקווה ונחמה, המזכיר לנו ימים טובים מהעבר ונוטע בנו אמונה לשמחות ולימים טובים שעוד יבואו (…) במזל טוב ובסימן טוב", נכתב בדף הפייסבוק של הקיבוץ.
תקנון חתונות – אז כפי שמצוטטת דבורה, מזכירת קיבוץ עסיסים ב"מבצע סבתא", שמסבירה לקרמבו ש"הקיבוץ לא יממן חתונה או לוויה של מי שלא חי בו בשנתיים האחרונות, מתוך תקנון חתונות ולוויות", לכל קיבוץ שמכבד את עצמו היה תקנון חתונות שהכיל את פרוטוקול האירוע.
תפריט – "קיבוצניקית אחת" ניסחה את זה היטב בפוסט מ-2019: "מיטב קולינריית האקונומיה: בבר קבלת הפנים – אלכוהול נחות בשלל צבעים, פחיות בירה 'מכבי' טובעות באמבט קרח, קעריות של זיתים 'חרוזית' ירוקים ושחורים, תערובת פיצוחים (…), פסטרמה הודו (להלן 'נקניק חתונות') מגולגלת על קיסם עץ ומגובה בפרוסת מלפפון חמוץ, נתחי דג מלוח ורוד ולקרדה (…) בבופה – שניצלונים בציפוי שומשום (…), שוקיות עוף, אורז לבן יבש עם 12 שקדים ועשרה צימוקים, תפודים ננסיים שרופים למחצה מרוב בילוי בארון החימום, שעועית מוקפצת בצבע קורוזיה וסלט תפו"א מקופסא. לקינוח – עוגת חנק בציפוי פרי משומר וג'לי זרחני בטעם תות/משמש".
תודה לארכיונאים המסורים פנינה בר (עין החורש), שוש חן (בית השיטה), יהודה יגר (גדות), היידי עפרון (גבעת חיים איחוד) ואיילת מנדה (להב) ולשירלי בר אמוץ על עזרתם בהכנת הכתבה.
