בכנס הבינלאומי לחקר קהילות שהתקיים בגרמניה, הציגה המשלחת הישראלית לא רק מחקרים, אלא גם את סיפורה של התנועה הקיבוצית אחרי 7 באוקטובר. בתקופה שבה חוקרים ישראלים נתקלים לעיתים בחרמות, במחאות ואווירה עוינת, הורגש בכנס קשב אמיתי
*תמונה ראשית: אלון גן. תובנות מ"שיח הקיבוצים" שמקיימים יד טבנקין ויד יערי עם קהילות בדרום ובצפון מאז המלחמה. צילום: אנטון מרקס
יש כנסים אקדמיים שמסתיימים במאמרים ובהחלפת כרטיסי ביקור. הכנס השנתי של האגודה הבינלאומית לחקר קהילות ייעוד (ICSA), שהתקיים השנה בגרמניה, היה עבור המשלחת הישראלית הרבה יותר מזה. זו הייתה שליחות.
בימים שבהם ישראל והתנועה הקיבוצית משתקפות בעולם בעיקר דרך תמונות של מלחמה, הרס ושכול, הייתה למפגש האנושי משמעות יוצאת דופן. כמאה חוקרים ואנשי קהילה מכעשרים מדינות הגיעו לכנס, שעסק השנה בנושא "חוסן של קהילות ייעוד בעידן של אי־ודאות". עבורם הייתה זו הזדמנות לפגוש את המציאות הישראלית כפי שהיא נחווית בתוך הקיבוצים – לא דרך כותרות, אלא דרך אנשים, מחקרים וסיפורים.
האופן שבו המשבר מעצב מחדש את הזהות הקיבוצית
ארגון ICSA שנוסד לפני יותר מ-40 שנה ביד טבנקין, מהווה מסגרת בינלאומית לחקר קהילות שיתופיות ברחבי העולם. השנה בלטה במיוחד המשלחת הישראלית, שמנתה 15 חוקרות וחוקרים והציגה את מספר המחקרים הגדול ביותר בתחום החוסן הקהילתי.
הניסיון שנצבר בקיבוצים מאז 7 באוקטובר הפך, בעל כורחו, לידע ייחודי המבוקש כיום בעולם.
דווקא בתקופה שבה חוקרים ישראלים נתקלים לעיתים בחרמות, במחאות או באווירה עוינת בכנסים בינלאומיים, הורגש בכנס קשב אמיתי לקול הישראלי. המשתתפים ביקשו להבין כיצד מצליחות קהילות שלמות להתמודד עם טראומה, עקירה ואובדן, מבלי לוותר על ערבות הדדית, אחריות משותפת ודמוקרטיה קהילתית.
המשלחת הישראלית הציגה בכנס הרצאות, סדנאות ופאנלים, ששיקפו פסיפס רחב של החיים הקהילתיים בישראל לאחר 7 באוקטובר – מהתמודדות עם טראומה ועד בניית חוסן, זיכרון ועתיד.
ד"ר אלון גן הציג תובנות מ"שיח הקיבוצים" שמקיימים יד טבנקין ויד יערי עם קהילות בדרום ובצפון מאז המלחמה, ועסק באופן שבו המשבר מעצב מחדש את הזהות הקיבוצית ואת האתגרים העתידיים של קהילות ייעוד.
ד"ר שלמה גץ הציג את הספר Conflicts and Conflict Management in Intentional Communities, שערך עם ד"ר מיכל פלגי, והראה כיצד קונפליקטים יכולים להפוך למנוע של צמיחה וחיזוק קהילה כאשר יודעים לנהל אותם נכון.
ד"ר פז אלניר הציגה את תוכנית החוסן של איגוד התעשייה הקיבוצית, שנבנתה כדי לסייע למפעלים בקיבוצים להתמודד עם טראומה מתמשכת. כפי שתיארה עינב צפני, מנהלת משאבי האנוש בכפרית כפר עזה: "ידענו לנהל עסק, אבל לא לנהל טראומה קולקטיבית". התוכנית משלבת תמיכה רגשית, ארגונית ולוגיסטית וממשיכה לפעול גם כיום.
נעמיקה ציון הובילה סדנה על פעילות ארגון "קול אחר", הפועל לקידום דיאלוג בין קהילות משני צידי הגבול. המסר המרכזי שלה היה פשוט וכואב: "הדם של כולנו נשפך לשווא". ענת מרלא הציגה מחקר על תהליכי ההנצחה בקיבוצי הנגב המערבי, הממחיש כיצד הזיכרון המשותף מסייע לקהילות לעצב מחדש את זהותן.
ד"ר אילנה מזרחי עסקה בחוסנם של הוותיקים שפונו מבתיהם והדגישה את תפקידה של הקהילה בהתמודדות עם עקירה והזדקנות מואצת.
ד"ר יובל אשוש הראה כיצד הון חברתי, שקיפות ומנהיגות מקומית אפשרו לקהילה שפונתה מעוטף עזה לשמר את לכידותה גם במגורים זמניים בתל אביב. שלהבת אופיר הציגה את תרומתו של מיזם "עדות 710" לשיקום האישי והקהילתי באמצעות תיעוד העדויות.
עו"ד נימי לנגר הציג מודל חדש ל"חוק הקהילה", המבקש לחזק אמון, אחריות הדדית וחוסן באמצעות כללי התנהלות קהילתיים. נעה חגי גרוס עסקה בפערים מעמדיים בתוך הקיבוץ ובאופן שבו הם באים לידי ביטוי במרחב הקהילתי. שושן ברקן הציגה את תרומתן של קהילות ייעוד עירוניות לחוסן המקומי, ליזה וסרמן סלוצקי הציגה את כוחה של ההתנדבות ביצירת שייכות ובחיבור בין קהילות.
אנטון מרקס, מנהל הארגון שמחבר בין כל היבשות, סיפר על אתגרי החיים בישראל ובקיבוץ בפרט, בצל המלחמה המתמשכת, הוביל סדנא על דילמות משותפות של קהילות ייעוד, ויחד עם יאן באנג חלקו את אמנות ה- Storytelling. סדנא נוספת הוביל רואי אמוץ, באמצעות צליליו הקסומים של חליל צד.
מציאות מורכבת מזו המשתקפת באמצעי התקשורת
נדמה כי התרומה המשמעותית ביותר של המשלחת הישראלית התרחשה דווקא מחוץ לאולמות ההרצאות. בשיחות המסדרון, בארוחות המשותפות ובמפגשים האישיים נחשפו המשתתפים למציאות מורכבת בהרבה מזו המשתקפת באמצעי התקשורת.
הם שמעו על הכאב, על האובדן ועל הפינוי, אך גם על האחריות ההדדית, ההתנדבות, היכולת להתארגן מחדש והבחירה להמשיך לבנות קהילה גם בתנאים הקשים ביותר.
רבים מהמשתתפים הודו כי הגיעו לכנס עם תמונה חלקית של ישראל ושל הקיבוצים, ויצאו ממנו עם הבנה עמוקה יותר של המורכבות ושל עוצמתה של החברה הקיבוצית. במובן הזה, המשלחת הישראלית לא רק הציגה מחקרים – היא ייצגה תפיסת עולם.
בימים שבהם העולם נחשף בעיקר לעימותים ולפילוג, עצם המפגש האנושי הפך למעשה של הסברה במובנה העמוק ביותר: לא באמצעות סיסמאות, אלא באמצעות ידע, הקשבה ושיחה. זו הייתה הזדמנות להראות שהתנועה הקיבוצית ממשיכה להיות מעבדה חיה של קהילה, דמוקרטיה, אחריות משותפת וחוסן אנושי.
זו הייתה שליחות – כלפי התנועה הקיבוצית, כלפי החברה הישראלית וכלפי כל מי שמבקש להבין כיצד קהילה יכולה להפוך למשאב החשוב ביותר דווקא בשעת משבר. לעיתים, הרצאה אחת או שיחה במסדרון מצליחות לשנות תפיסות יותר מאלף כותרות. זה בדיוק מה שקרה בגרמניה.
