עומר בדיחי שנמצאת כיום בקיבוץ רוחמה בו מצויה קהילת הקיבוץ מהעוטף, אחראית על גידול 900 דונם רימונים, 1700 דונם חוחובה ולמעלה ממאה עובדים בשיא הקטיף. "שואפת להביא לתפקיד את האיכויות
קצת עליה: בת 34, נשואה לשמיר ואמא ליערה בת השנתיים. חלק מקהילת כפר עזה שנמצאת כיום בקיבוץ רוחמה. עובדת כמגדלת רימונים וחוחובה ב-"שקמה גידולי שדה", גד"ש משותף של הקיבוצים משמר הנגב ובית קמה.
חקלאות ואני: "גדלתי בקיבוץ, כך שנחשפתי לעולם החקלאות כבר מגיל צעיר. מאז ומתמיד אהבתי את החיבור לטבע ולעונות השנה ובאופן כללי את העשייה בתחום. למדתי תואר ראשון במדעי הצמח בפקולטה לחקלאות ולאחר סיום הלימודים התחלתי לעבוד כמגדלת במשק חביביאן, גן ירק אורגני מדהים ומיוחד שמגדלים בו בכל זמן נתון כ-50 מינים שונים של ירקות. לאחר מכן ניהלתי במשך שנתיים משק של פרחים ליצוא במושב שדה ניצן. בשני המקומות הללו הייתה לי הזדמנות לעבוד לצד אנשים מיוחדים, להתפתח ולהיחשף לגישות שונות בעולמות הגידול, הניהול ומה שביניהם. אחרי המלחמה ואחרי שילדתי חיפשתי מקום עבודה שיתאים לחיים החדשים שלי, וכך הגעתי לגד"ש שקמה. מזה כשנתיים אני מגדלת כאן כ-900 דונם של רימונים ו-1700 דונם של חוחובה".
יום בחייה: "העבודה שלי משתנה לאורך השנה, אבל באופן כללי היא מתמקדת בליווי של המטע לאורך שלבי הגידול השונים: מגיזום, דילול, ריסוסים, טיפול במזיקים ובעשביה, דרך השקיות, דישונים ועד לקטיף ולאסיף. אני אחראית לנהל ולחנוך את צוות המטע שכולל 25 עובדים תאילנדים בשוטף ותגבורים של עובדים מקומיים בעונות השיא. אני מתחילה לעבוד בסביבות השעה 06:00 בבוקר. הימים שלי די מלאים בעשייה מגוונת ובניסיון לענות על כל הצרכים של הגידול ושל הצוות, ובעיקר לעשות את הכל באופן שיהיה יעיל ומשתלם כלכלית לארגון שבו אני עובדת".

נשים בחקלאות: "עבודה בתחום החקלאות היא מאתגרת, לגברים ולנשים כאחד. השעות הארוכות, התנאים בחוץ והאחריות הכבדה, ביחד עם חוסר הוודאות שמגיע עם התלות בגורמים תנודתיים כמו גשמים, חמסינים, מזיקים, שווקים משתנים ועוד הפתעות, הם חלק מהקסם, אבל גם מהקושי של המקצוע הזה. מדובר באתגר גדול כשרוצים לייצר איזון מתאים ונעים בין עבודה לחיים אישיים וחיי משפחה, אבל כשיש סביבה תומכת בבית ובארגון, הדבר בהחלט אפשרי. למזלי, התברכתי בסביבה כזו. בעונת הקטיף האחרונה בעלי היה במילואים ובבקרים רבים הבת שלנו, יערה, הצטרפה אליי. כך מצאנו את עצמנו פותחות את הבוקר עוד לפני הזריחה במטע. אין לי ספק שעל אף הקושי וחוסר הנוחות, הימים הללו היו זיכרון חיובי ומשמעותי לשתינו. אני מרגישה שכאישה בתחום הזה, אני מראש 'חריגה', וכך ניתנת לי הזכות להסתכל לפעמים מהצד, לבחון שיטות קיימות וגישות ישנות ולבחור את מה שהכי מתאים לסיטואציה הנוכחית. אני לא מרגישה שעליי להיות טובה כמו גברים, אלא להביא לתפקיד את האיכויות והיכולות שלי כאישה וכאדם".

אתגרים: "בשוטף אני מתמודדת עם גידולים שמבוססים על המון עבודות ידניות, אותן מבצע צוות מגוון מבחינת ניסיון, מוצא וגיל. בחודשים האחרונים שהיו שיא עונת הקטיף, המטע היה בליל של יותר ממאה עובדים ממוצאים, מגדרים וגילים שונים, שכולם עובדים יחד למען מטרה משותפת. את סוף העונה ציינו בארוחה חגיגית במטע ובהחלט ניכר שכולם מרגישים חלק וגאים בכך. הערבוב הזה מייצר לפעמים גם חיכוכים, שיש צורך באינטליגנציה רגשית ובאורך רוח כדי לפתור על הצד הטוב ביותר. בנוסף, יש המון החלטות אגרונומיות לקבל והמון מה ללמוד, להעמיק, לשפר ולייעל את שיטות העבודה כדי להגיע לתוצאות כמה שיותר טובות".
עם הפנים קדימה: "החקלאות הישראלית בעיניי היא ענף מפואר. יחד עם זאת, יש לה המון כיוונים להתפתח אליהם. אני בטוחה שלנשים יש המון מה לסייע ולתרום בהתפתחות הזו".


