יבול שיא
הרפת והחלב
אוריאן צפלין צילום שרון הורביץ

שחוק לו שחוק לו. אוריין צ'פלין, מקיבוץ שריד, מספרת על ספרה החדש

3 דק' קריאה

שיתוף:

"שחוקים" הוא אוסף של ארבעה עשר סיפורים קצרים המתארים רגעים מחיי הזוגיות של זוגות שונים, בשלבי חיים שונים ומגוונים. כל סיפור קרוי בשם הזוג שעליו מסופר, והמשותף לכולם, כשם הספר, הוא היותם שחוקים. שחוקים מחיי היום יום, מזוגיות רבת שנים, מהתפקיד הזוגי שכל צד לקח על עצמו, מהשגרה וההתמודדות עם הילדים. שחוקים

זהו ספרה השלישי של אוריין צ'פלין, בת קיבוץ שריד המתגוררת כיום בהרחבה של הקיבוץ. קדמו לו ספרה המצליח "ארבע שעות ביום" (הקיבוץ המאוחד), אוסף מרתק של מונולוגים החוקרים את הלינה המשותפת ואת המעבר ללינה משפחתית מנקודת מבטן של האימהות, ובקרוב יצא בעקבותיו גם סרט דוקומנטרי.

ספרה השני של אוריין צ'פלין, "מה שאלת היום" נכתב עם יוסי אקרמן, נשיא "אלביט מערכות", והוא מגולל את סיפור חייו המיוחד ומשלב בין הפן העסקי לאישי. היא מגיעה מעולם התקשורת, בעבר עבדה בטלוויזיה, והיום היא מלמדת בחוגים לתקשורת באקדמיה ועסוקה בהרצאות ברחבי הארץ, בעיקר סביב הספר "ארבע שעות ביום", אבל גם על "מה שאלת היום" יחד עם אקרמן, הרצאות המיועדות לחברות עסקיות, למנהלים ולחברות הייטק.

לעומת שני הספרים הקודמים, שהם תיעודיים במהותם, "שחוקים" הוא ספר פרוזה המדבר על זוגיות, יחסים ורגעי היומיום של החיים, הטריגר לכתיבתו היה תקופת הקורונה, על הסגרים שהביאה עמה.

"זה ספר שנולד במקרה בתקופת הקורונה", מספרת צ'פלין, "במהלך הקורונה נרשמתי לקורס כתיבת תסריטים בזום, מנהג קבוע שעשיתי לעצמי עוד מתקופת שהותי בארה"ב, להקדיש יום בשבוע לקורס לימודי."

"במסגרת הקורס עשינו תרגיל בנושא של שחיקה זוגית שנכתב באופן קומי-סטירי, על ימי הקורונה, ועל כך שזוגות ומשפחות נאלצו להיסגר בבתים ומה קורה שם. התרגיל קיבל הרבה התייחסויות בקבוצת הלימוד והעליתי אותו גם לפייסבוק."

איזה תגובות קיבלת?

ברגע שהעליתי את התרגיל לפייסבוק הוא נעשה ויראלי וקיבל המון שיתופים. במשך מספר חודשים, העליתי סיפורים קצרים נוספים נוסח הסיפור הראשון. עם הזמן אנשים שלחו לי סיפורים שקרו באמת ואני לקחתי את החירות להקצין, להגחיך, להפוך לסיפור סטירי. אנשים חיכו לפוסטים שיצאו תחת הכותרת 'פרויקט שחוקים'.

הפוסטים קיבלו תאוצה ויום אחד אני מקבלת ממישהי הודעה: 'מהסיפורים אני מסיקה שאת סקסולוגית, פסיכולוגית, מטפלת זוגית' והיא מתחילה לכתוב סיפור שלם שהיה עם בעלה.

עשיתי סדר לקוראי הפוסטים, אני לא סקסולוגית ולא פסיכולוגית. אני כותבת סיפורים. בהמשך פנתה אלי מוציאה לאור והציעה שנוציא את הסיפורים בספר. תוך שלושה שבועות נחטפה המהדורה הראשונה והוצאנו מהדורה שנייה לספר. לא תכננתי את זה, זה מאוד שונה מהדברים שכתבתי קודם וזה התגלגל."

ב"שחוקים" יש נגיעות של היומיום שכל אחד ואחת יכולים למצוא בתוכם. הדמויות כתובות בחמלה, אבל הסיטואציות מגוחכות. כל הסיפורים מבוססים על זוגות מהחיים. "הסיפור 'טלי ויואב' שמספר על זוג שהולך למטפל זוגי", משתפת צ'פלין, "זה זוג שאני מכירה.

היה להם מטפל 'צבעוני' שיש לו כלבה שיושבת אתו בחדר הטיפולים. היא יושבת על הספה וכשיש בכי היא מגיעה לנחם. החברה מספרת לי ואני והיא בוכות מרוב צחוק.

לא יכולתי לכתוב את הסיפור כפי שהוא אז הכלב הפך לכלוב של קביות והמטפל קיבל מבטא בריטי. לקחתי גרעין והפכתי למשהו אחר. לכל סיפור יש גם הסתכלות אופטימית, למרות המתחים והשגרה של החיים.

השמות שונו ואין מחויבות לאמת היסטורית. פנו אלי אנשים בפייס 'אולי תכתבי עלינו?' ובאמת יש שני סיפורים שנכתבו בהזמנה, כמובן שהפרטים שונו ואין לי מחויבות לדיוק של הפרטים."

איזה סיפור את הכי אוהבת?

"הסיפור על בלה ויענקל'ה. אנשים שהצליחו לשרוד יחד שבעים פלוס שנים. בלה דמנטית ויש צער בשכחה, אבל יש גם חמלה וקשר והומור. זה סיפור שמבוסס על זוג אמיתי. אמנם אין סוף טוב, אבל יש שם חברות ארוכת שנים. ואנשים אומרים לי 'זה בדיוק סבא וסבתא שלי, זה כמו אבא אימא שלי או זה הפחד הכי גדול שלי'."

אוריין צ'פלין מספרת שהקפידה על כך שיהיו סיפורים עם דמויות במגוון גילאים, דמוית שבאות מרקע סוציואקונומי שונה, כך שכל קורא יכול להזדהות אתן. "זוגיות ושחיקה, כולנו יכולים להזדהות ולמצוא את עצמנו שם."

"כל ספר נכתב במקום אחר, בהלך רוח אחר ולקח אותי למסע אחר" היא אומרת, "'ארבע שעות ביום' לקח אותי למסע ארוך שלא יכולתי לדמיין את העוצמה והתגובות שהתקבלו עם הוצאתו לאור, מסע שאני נמצאת בתחילתו", וכאמור, בקרוב יצא בעקבותיו סרט דוקומנטרי. את הסיפורים הקצרים מ"שחוקים" ביקש מישהו להפוך לסדרה, שנמצאת כעת בשלבי כתיבה "זה מסע מעניין שמשמח אותי. ברגע שמשהו יוצא לאור אי אפשר לדעת איך הוא יתגלגל בעולם

תגובה אחת

  1. אורין צפלין שלום רב. מעט ארוך . צר לי שאין בידי מייל שלך כרגע . אודה מאד על הסבלנות הקשב והענין? אולי? שתגלי . אשמח בבקשה לתגובתך על הדברים , כשיזדמן. בודאי. לא בכוח. וכאמור רק אם יש. לך זמן ענין.

    קוראת את ספרך, אוהבת, אני בת 70 . מקיבוץ בצפון . הייתי ילדה בשנות החמישים. ואילו היום מסתכלת אחורה וחושבת על החינוך שקיבלנו . מצד אחד מהגננות שחלחלו אלינו ואל תוכנו , את אימי השואה. מבלי דעת באופן הטבעי ביותר ללא כוונת זדון, באמצעות : משהו כקול כמבט , מגע יד על הראש על השיער על הבגד, ומנגד חינוך שקיבלו אחרים שהיה חף ונקי מהשפעות שואה. שהיתה בו אף פעמים מתיקות . כילדה חשתי אפילו בריח של אושר מהגננות הנל. שאהבו את עצמן? את חייהן? אותנו הילדים? את עבודתן ככלל? לאחר בדיקה שטחית מרפרפת ,אכן גיליתי שהיכן שהיתה מתיקות , ומשהו שהיה שרוי בו ריח אושר בצחוקים בשובבות ,אלה שייכים היו לגננות שלא היו בשואה .
    וענין לי דוק מעט את הנושא החל לידבוק בי .
    האם יש להנחה , לתחושה זו ידיים ורגליים? כילדה חשתי לא אחת בצל כבד סביבי, שיצר משהו כחשש ופחד, הדברים קיבלו ביטוי בחוויה ולא בקונקרטי. התחושה שכאלה פני הדברים דיברה עצמה דרך הקול , השמע, הצליל, המגע הנגיעה בראש בשיער בגוף בבגד. אלה עטפו אותנו בהם יום יום 24/7
    היום , במבט לאחור אני מגדירה מנסה להגדיר זאת כמי שגדל. ״ בתוך. שאריות האבק והמשקעים שהותיר אחריו הנאציזם בגופן וברוחן אולי? של הגננות שעברו שואה שתחת חסותן. תחת הסינוור שלהן ספגנו נשמנו בבלי דעת וכמובן מאליו את הנל כמו מי שנושמים מדי פעם את עשן המכוניות בחניון ועל הכביש לעיתים . ואין מדבר ואין פוצה פה.

    . בגן גננות השואה היו פחד וחשש חלק מסדר היום . הם היו באויר ובאו לביטוי באין סוףהערות : למה ליכלכת , שברת הזזת שינית סחבת, הבאת נתת הסתרת צחצחת. נפלת מסרת ועוד

    . הקפדה רבה עד קשיחות בענינים טכנים ופרוצדורליים, היתה למשל:, כישיבה במקום הקבוע בשולחן האוכל בשולחן כיתת הלימוד של ילדים בני חמש. . איסור דיבור ללא רשות, דיבור בקול נמוך בלבד ועוד. הרציונל הנל , שיכול היה להחשב כנכון וראוי התנהל במרחבים צחיחים קרים ללא טיפת רוך חיבה חום קשב ואהבה .
    נושא סדר משטר ופרוצדורות טכניות עמדו בראש סדר העדיפויות. עד שבאה גננת מחליפה או מטפלת לשבוע או יותר ואוירה חדשה השתרתה באויר

    . בחוויה שלי כילדה חשתי מיד בהבדל הענק. במתיקות שיכול רק ילד לזהות ממבט בלבד, נגיעה בו צליל קול ועוד. אלו הם הכלים שבהם ניכנים יתכן ? ילדים לשם הבניית ההתמצאות שלהם בחלל ובמערכת בתוכם הם נמצאים. ..

    .

    ההבנה שאכן התנהל סוג חינוך אחד שאיננו מודע לעצמו לאופיו לצבעיו ולתוצאות שהשאיר אחריו אם השאיר?? מול סוג חינוך אחר. היכה בי.

    נושא שעד כה איש לא שם עליו את האצבע . אולם היום מבחינתי הוא פיל לבן שיש לסמן את גבולותיו את
    פשרו והאופן בו השפיע עלינו כילדים ואפשר אף כמבוגרים .

    מאד רוצה לחקור את הנושא , אלה דברים סמויים שהגישה אליהם מעורפלת, בלתי ברורה בבחינת השאלה אם קיימת שיטת בדיקה להגיע אל הדברים הנל? להתקרב אליהם לזהות אותם שהיו או לא היו? שאכן קרו ומה הן ההשפעות התוצאות שלהם? אם ישנן ?

    , אשמח לדבר איתך על זה אם אכן החומר בעל חשיבות? משמעותי לא רק לי . ומעורר ענין? אם לא ? ניסיתי .!

    ושאלה שעולה מתוך כך: אצל מי כן אוכל לברר ובאילו אופנים וכלים? שכן הדברים עדינים איש לא אשם ולא עשה בזדון אפילו לא את הדבר הקטן ביותר שניגרם לנו כילדים אם ניגרם? ושליווה אותנו יתכן לאורך כל חיינו!! דעתך?

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

ניהול משק החשמל בקיבוצים הפך למורכב במיוחד והוא כולל אחריות על רכישת חשמל ומכירתו, גביית תשלומים, תחזוקת תשתיות והיכרות עם הרגולציה המשתנה  * חברת משקי רם, שפועלת בכ-40 קיבוצים, מתמחה בכך ותוכל ולחסוך לכם
3 דק' קריאה
הצלם הבינלאומי נפתלי הילגר מגן-נר שבגלבוע נוסע ברחבי העולם, מגלה תרבויות לא ידועות ומצלם נופים ואנשים * בתמונותיו ניכרים סקרנות, רגישות והקשר האנושי שהוא ניחן בהם * מאז ה-7 באוקטובר הוא מקדיש חלק מזמנו
9 דק' קריאה
על הגדות פסח בהתיישבות העובדת  סדר הפסח הוא הטקס הביתי-משפחתי החשוב ביותר בשנה. לאורך ההיסטוריה קיימו אותו בארץ ובגולה, גם בתנאים קשים ובלתי אפשריים כמעט. העיסוק המרכזי הוא קריאה בהגדה של פסח. במאות השלוש-עשרה
3 דק' קריאה

הרשמו לניוזלטר

השאירו את הפרטים והישארו מעודכנים!

דילוג לתוכן