חשבון נפש לא נעשה – אורי יזהר
רצח רבין לא היה פעולה מבודדת של "עשב שוטה", כפי שטוענים אנשי ימין שחשים צורך להתגונן מפני האשמה קולקטיבית על אחריות לרצח. הרצח התרחש על רקע של הסתה קשה נגד הסכמי אוסלו ורבין אישית. האקלים הציבורי שיצרו המסיתים הנמיך את המעצורים בפני מעשי אלימות כנגד השמאל ובאקלים כזה קל היה ליגאל עמיר ימ"ש לעשות את מה שעשה. באקלים ציבורי אחר ייתכן והדבר היה נמנע.
לקביעה זו יש משמעות גם היום. מי שאינו רואה את הזולת הפלסטיני כשווה לו, מי שדיכוי הפלסטינים לא יוצר אצלו כל בעיה מוסרית, מי שמצדיק מלחמות ברירה כמלחמת לבנון הראשונה, מעודד אלימות או נוטה לנקוט בה, יותר ממי שרואה את הזולת, גם הפלסטיני, כשווה לו מכל בחינה ומצדיק מלחמה רק כאשר אין ברירה אחרת.
אין זה מקרה שכל הרוצחים על רקע פוליטי או לאומי בישראל מאז מלחמת ששת הימים, באו מהימין. העובדה שיש טרור פלסטיני שגבה מחיר דמים גדול מאוכלוסייה יהודית, אינה מצדיקה מעשי נקם נגד פלסטינים שאינם מעורבים בטרור או מנוטרלים. עמי פופר רצח פועלים פלסטינים שישבו בצד הכביש. המתנחל יורם שקולניק רצח מחבל כפות, נידון למאסר ממושך ושוחרר לאחר כמה שנים. ובל נשכח את ברוך גולדשטיין, שרצח 29 מתפללים מוסלמים במערת המכפלה ואת עדן נתן זאדה, שפתח באש על ערבים ישראלים שנסעו באוטובוס לשפרעם. ויש עוד. כל אלה מחייבים את הימין לגווניו לחשבון נפש, שלמיטב ידיעתי לא נעשה. מה שהם עשו ועושים זו אפולוגטיקה, לא חשבון נפש.
ליגאל עמיר יש מעריצים וגם מעריצות. לא אופתע אם תקום בעתיד הלא רחוק תנועה למתן חנינה לרוצח הזה. האלימות המופעלת היום נגד מפגינים בבלפור ובצמתים וגשרים עלולה להתגבר ולהגיע לפגיעות חמורות. ואז יגידו שוב "עשבים שוטים" והיחס כלפיהם מצד הימין יהיה סלחני, כמה גינויים קלושים, עם קריצה. כזה הוא גם היחס כלפי פורעי נוער הגבעות שעושה פוגרומים ביישובים פלסטיניים ואף מיידה אבנים על לוחמי משמר הגבול ומנקב צמיגים של כלי רכב ביטחוניים. עוצרים אותם ומשחררים אותם.
כחקלאי לשעבר אני יודע כי שדה שלא מדבירים בו את העשבים השוטים מתכסה בהם במוקדם או במאוחר ולא יכול להניב יבולים ראויים עבור בני האדם. האחריות לניקוי השדה מאותם עשבים שוטים מוטלת על מנהיגות הימין. בינתיים לא נראה שהם נוטלים אותה על עצמם.
מיתוס מסוכן – אורי הייטנר
"רצח רבין הוא הרצח הפוליטי המוצלח בהיסטוריה"… "יגאל עמיר ניצח – הוא חיסל את הסכם אוסלו"… "אלמלא רצח רבין, היה היום שלום עם הפלסטינים"..
יגאל עמיר יושב בתא כלאו וכולו נחת וסיפוק. הוא נוכח כיצד נבנה סביבו מיתוס. הוא האיש שעצר את גלגלי ההיסטוריה. הוא ניצח. דרכו צלחה. אם יש עוד יגאל עמירים פוטנציאליים, גם הם מאזינים ומפנימים. אם הוא הצליח, גם אנו נוכל להצליח. כל אמירה כזו טוענת אותם בתחמושת. גם אילו הייתה אמת בטענת הניצחון ההיסטורי של עמיר, ראוי היה להיזהר בדיבורים מסוכנים כאלה. קל וחומר, כשאלה דברים חסרי שחר. על פי המיתוס, אלמלא הרצח רבין היה מנצח בוודאות בבחירות ומשלים את תהליך אוסלו עד חתימת הסכם הקבע; הסכם שלום סופי בין ישראל ובין הפלסטינים. כל מרכיבי המיתוס שגויים.
ערב הרצח הוביל נתניהו על רבין בסקרים. בעקבות הרצח, חל מהפך אדיר בסקרים ופרס הוביל על נתניהו בכ-40%(!). למעשה, עמיר העניק לשמעון פרס את השלטון על מגש של כסף. מי שהפכו את קערת דעת הקהל על פיה וגרמו לניצחונו הדחוק, על חוט השערה, של נתניהו, היו הפלסטינים, בשרשרת פיגועי התופת במרץ 96'. אלמלא הרצח, הסחף בדעת הקהל בעקבות הפיגועים היה מתחיל מנקודת התחלה של רוב לנתניהו, והתוצאה הייתה דומה לניצחונו של שרון על ברק בעקבות גל הטרור שאחרי פסגת קמפ-דיוויד, כלומר נוקאאוט.
גם אילו ניצח רבין, הוא לא היה מגיע להסדר קבע. בניגוד לניסיון להציג את רבין כיונה קיצונית – את מורשתו המדינית הוא פרש בנאומו המדיני האחרון בכנסת ערב הרצח, בו הציג את הקווים האדומים להסדר הקבע: "לא נחזור לקווי 4 ביוני 1967… ירושלים המאוחדת, שתכלול גם את מעלה אדומים וגם את גבעת זאב כבירת ישראל, בריבונות ישראל… גבול הביטחון להגנת מדינת ישראל יוצב בבקעת הירדן, בפירוש הנרחב ביותר של המושג הזה… צירוף גוש עציון, אפרת, ביתר… להקים גושי יישובים, והלוואי שהיו כמותם, כמו גוש קטיף, גם ביהודה ושומרון". רחוק כל כך מהצעות ברק ואולמרט, שמחקו את כל ה"לאווים" שלו, שאף הן נדחו בדם ואש ובטרור.
סמוך למותו הקפיא רבין את הנסיגה מן הערים ביו"ש עקב הטרור. בהגיע זמן הנסיגה על פי ההסכם, הוא הבהיר ש"אין תאריכים קדושים" וסירב לבצע את הנסיגה בטרם הפלסטינים יכבדו את ההסכם ויפסיקו את הטרור. פרס שהחליף אותו החליף את מדיניותו, נסוג מן הערים והתוצאה זכורה. גלי הטרור בעקבות ויתורי ברק ובעקבות ההתנתקות מעידים שהסכסוך אינו נובע מטענת הכיבוש, ולכן נסיגה לא תוביל לשלום. הסכסוך נובע מאי נכונות הערבים לקבל את זכות קיומה של ישראל, ולכן השלום אינו עומד על הפרק היום, ולא עמד על הפרק גם בימי רבין.
יגאל עמיר לא השפיע כהוא זה על המהלכים המדיניים. האיש שהשפיע עליהם יותר מכל, היה יאסר ערפאת. הטענה שרצח רבין הכשיל את התהליך, משחררת את הפלסטינים מאחריות להפרתם העקבית של כל ההסכמים ומאחריות לגלי הטרור נגד אזרחי ישראל מאז אוסלו, עוד בתקופת שלטון רבין, אחרי הרצח ועד היום.
יגאל עמיר עשה מעשה נבלה. חומרת המעשה אינה נובעת מהצלחתו, כביכול, להשפיע על האירועים, אלא מעצם העובדה שישראלי, יהודי, ניסה להכריע ויכוח פוליטי לגיטימי ברצח ראש ממשלה.
יום הזיכרון לרבין נועד להוות חשבון נפש לאומי וחברתי, איך להגן על הדמוקרטיה הישראלית. מי שניסו לעשות מן הרצח הון פוליטי ולהפוך את הטראומה הלאומית מנוף להזדהות עם דרך אוסלו, יצרו ניכור בציבור כלפי זכר רבין. כעת, במקום להודות בכך שהסכם אוסלו היה מקח טעות, הם בונים את מיתוס יגאל עמיר, שרצח את אוסלו, כביכול. בכך הם מעודדים את היגאל עמירים הבאים
תכניס מוסר לנאום, אמר רבין – עודד ליפשיץ
מיד לאח מלחמת ששת הימים, נשא הרמטכ"ל יצחק רבין נאום בטקס שבו האוניברסיטה העברית העניקה לו תואר דוקטור כבוד לפילוסופיה, בשל חלקו בניצחון המזהיר. הנאום, אותו כתב מרדכי בר און, היסטוריון וקצין חינוך ראשי לשעבר, היכה גלים בארץ ובעולם, ונחשב לאחד הנאומים החשובים והמרגשים של מנהיג בישראל. רבין אמר שם: "צהלת הניצחון אחזה בעם כולו. אף על פי כן נתקלים אנו, יותר ויותר, בתופעה מוזרה בקרב עדת הלוחמים עצמם. אין הם יכולים לשמוח בלב שלם …ויש אפילו שאינם חוגגים כלל. הלוחמים בקווים הקדמיים ראו במו עיניהם לא רק את תפארת הניצחון, אלא גם את מחירו – חבריהם נפלו לידם, מתבוססים בדמם. ויודע אני שהמחיר הנורא ששילם האויב, נגע אף הוא עמוק בליבם של רבים מהם. יתכן שהעם היהודי לא חונך ולא הורגל לחוש את שמחת הכיבוש והמנצח". רבין אמר זאת הרבה לפני שחבורת לוחמים קיבוצניקים כתבה דברים דומים ב"שיח לוחמים". חשוב גם מה שלא היה בנאום: המון משפטים שמתחילים ב"אני": "אני תכננתי, אני פקדתי ואני ניצחתי". רבין גם לא השתחצן ש"מנהיגים מכל העולם שואלים אותי איך מנצחים במלחמות". רבין דיבר שם בגוף ראשון יחיד רק כשאמר בצניעות: "רואה אני את עצמי כאן כנציגם של אלפי המפקדים ורבבות החיילים שהביאו לנו את הניצחון", ומיד חזר ללשון רבים: "היום באה האוניברסיטה העברית ומעניקה לנו תואר של כבוד, כאות הכרה ביתרונו הרוחני והמוסרי של צה"ל", וזה כשקיבל תואר כבוד אישי.
ההיסטוריון תום שגב דיבר על הנאום הזה ברדיו בערב יום השנה ה-22 לרצח ואמר, ש"בניגוד לרוח האופוריה המשיחית שאפפה את הארץ בעקבות תוצאות המלחמה, היו אלה דברים מתונים, ערכיים, (יש שיגידו נאיביים), ללא שחץ לאומני וללא דברי רהב. לא הייתה בהם שימחה לאידו של האויב שהובס, ואף הייתה בהם נדיבות, לא מובנת מאליה". שגב סיפר, שהוא אמר למור'לה בראון, שבסופו של דבר, יותר מבשל ספריו הרבים ומחקריו, הוא עשוי להיזכר בעיקר בזכות אותו נאום יוצא דופן שכתב לרבין. "ואז", סיפר שגב, מור'לה אמר: "אני אמנם כתבתי את הנאום אבל התכנים נכתבו בהתאם להנחייתו של רבין". "ומה היו ההנחיות?" שאל שגב. "הייתה לו בעצם הנחיה אחת" השיב מורל'ה, "הוא אמר לי: 'תכניס מוסר'". תשובה קצרה ומדהימה. היכן ישנם עוד אנשים, גנרלים ומנהיגים כמו האיש הזה?
אסור לעשות אידיאליזציה מזויפת של רבין. חשוב להזכיר שבאינתיפאדה הראשונה ב-88 הוא פקד לשבור את עצמותיהם של הפלסטינים ואת העימות הממושך בינו לשמעון פרס. למרות זאת, דבקות ללא פשרות במוסר אישי ולאומי היא מהותו של רבין והמפתח להבנת מעשיו: הטבעת "אלטלנה" המורדת ב-1948, התפטרותו מראשות הממשלה ב-1977 בגלל ההחלטה להעמיד לדין את לאה אשתו בשל עבירה על חוקי המטבע. חתימה על הסכמי אוסלו עם הפלסטינים והסכם השלום עם ירדן, כדי להיפטר מ"שמחת הכיבוש והמנצח".
השנה, לראשונה, לא תיערך עצרת זיכרון לרבין, בגלל הקורונה. אבל אסור לשכוח, שחצי יובל לאחר רצח רבין אחד מראשי המסיתים נגדו עדין יושב על כס ראש הממשלה, ובשנים האחרונות הוא מפיץ הרבה יותר שנאה והסתה, בניסיון נואש להימלט מאימת הדין. לכן, השנה, יותר מבעבר, צריך לבכות ולהלל את רבין, שהיה היפוכו הגמור. המוני המפגינים נגד הנאשם מבלפור יעשו זאת בגדול גם בלי עצרת רשמית.
