"אנשים זקוקים לגשר" 

הצמא לגשר ולקשר אינו נחלתם של האחים בלבד. כשמריבה בין אחים נישאת באוויר, היא מהדהדת בהשפעותיה על כל בני המשפחה – קרקע שנשמטת, שתיקות מביכות, רגעי מבוכה והתעלמות בלתי מובנת שמחלחלת לכל פינה 

יותר מתמיד, לקראת החגים מתכנסים אנשים לסטטוס "המשפחתי". שיחות טלפון שרצות מצד לצד בין נציגים משפחתיים, בעניין ההתארגנות לקראת ארוחות החג – איפה אוכלים השנה, מי מביא מה, ועוד עניינים טכניים ואחרים מסביב. אינטראקציה רבת משתתפים, שאם היו מנסים לשרטט אותה, היא הייתה סבוכה ומרגשת. 

באחד מימי השבוע יצאתי לבילוי עם אימי, לצפות בהופעתה של הזמרת הנהדרת אילנית. בימים אלה של חודש ספטמבר חוגגת אילנית את יום הולדתה ה־78, ומדהים בעיניי שהגיל לא היווה אף לרגע מכשול, שמנע ממנה להחזיק מופע אנרגטי שנמשך כשעה וחצי. אימא שלי שנהנתה לצידי, שרה, התנועעה וחגגה את שנת הולדתה ה־75. ערב מרגש שכזה. 

מהערב הזה יצאתי עם מאגרים של כוחות מחודשים מסיבות רבות, ואחת מהן הייתה השיר "חלק בעולם" שנגע במיוחד בליבי. את השיר כתבה רחל שפירא, והוא מתחבר בקו ישיר עם עולם הגישור. נשמע כמו אוטופיה, או אולי זו תפילה, ועדיין אפשרי, אם רק נכוון מיתרים ונשאף לקיים את ההוויה הזו בצעדים קטנים. 

"חלק בעולם 

חלק כחלק, 

המסע עוד לא הושלם והדרך מְטַלְטֶלֶת. 

אנשים צמאים לקשר 

אנשים זקוקים לגשר. 

על הגשר הנטוי 

יש תקווה ויש סיכוי". 

נוסטלגיה בניחוח מסורת משפחתית 

יש משהו בשירים הישראליים של פעם, שמגיעים עם ניחוח נוסטלגי. כשישבתי לצד אימי בהופעה ואילנית שרה את השיר, נדדו המחשבות שלי לרגעים משפחתיים מחממי לב מסביב לשולחן החג.  
אחד מהם הוא התבשיל האהוב שמכינה אמא  של בעלי תמיד בצאת הצום – עוף ממולא, שתופס מקום של כבוד בשולחן ארוחת החג. העוף ממולא באורז, צימוקים ושקדים, עגבניות טריות וקליפת לימון, מעדן מבושם שמעבר להיותו עוף ממולא הוא הבטחה שחוזרת על עצמה מדי שנה. כולנו יודעים שהוא יהיה שם, ונרגשים מכך שהמנהג חוזר על עצמו, והלוואי שימשיך עוד ועוד, אם רק היה אפשר. טקס החיתוך כולל סכין גדולה שפורשת נתחים, צלחות שמוגשות לעברו, ותחושת המתנה למפגש החך עם העוף של אימא־סבתא. מנהג משפחתי שהוא כמעט רק שלנו.  

היציאה מצום יום כיפור מלווה גם היא בטעם ביתי ובלתי נשכח. זוכרת ימים כשהייתי ילדה, וכשהתיישבנו כולנו סביב שולחן פינת האוכל של סבתא, אמו של אבי עליה השלום,  היא הגישה לכל אחד מאיתנו כוס חלב חם ועוגת דבש. טקס קטן שמסמל את שבירת הצום, ולצערי בא אל סופו, אך רק בביתה של סבתא. כי בכל שנה, בצאת הצום הטעם החמים של החלב ולצידו עוגת הדבש חוזר אליי, כאילו סבתא שלי עדיין איתי; וגם השנה אחמם לכל המשפחה את כוס החלב, ואגיש להם פרוסה של עוגת דבש. זו מורשת משפחתית, וכל עוד זה תלוי בי, היא תמשיך לעבור הלאה, כמו ירושה. איזה מאכלים מזכירים לכם מסורות חג רבות שנים? 

אולי לא ברור מה הקשר בין אילנית לבין מאכלי חג, אבל לי בראש הקשר ברור מאוד – שירים שלא נס ליחם ומאכלים שלא נמאס מהם – הם המסורות שבונות חלקים גדולים מההגדרה העצמית שלנו. ואם לא נשב יחד סביב שולחן החג, כיצד נייצר מסורות? 

לגשר על פערים לרגל החג 

בריטואל שנתי מתמשך, ובמיוחד לקראת החגים, אני חוזרת אל המסר המסורתי, וקוראת לבני משפחה להניח בצד את הפערים, הכעסים, הוויכוחים וההיעלבויות; ומבקשת להזכיר את דבריה של המשוררת רחל שפירא – "אנשים צמאים לקשר. אנשים זקוקים לקשר"; וגם אם "הגשר נטוי" – אינו שלם או מושלם, הוא פותח את הדלת לאפשרות ש"יש תקווה ויש סיכוי".    

יוחנן ואליהו שכחו את גלעין המריבה הנושנה שביניהם. "זה היה משהו על מטע הבננות," פתח ואמר אליהו, תוך שהוא מכווץ את פניו ומתאמץ להיזכר. "כנראה משהו שקשור לחברת השיווק… בעצם, לא! זה היה בגלל מנהל העבודה, נכון?!" הוא הפנה כעת את מבטו לרחל אשתו, והיא רק פרשה ידיים לצדדים, ולבסוף פלטה: "רק אלוהים יודע על מה הם רבו… זה מצחיק, כי למרות זאת אף אחד מהם לא מוכן לוותר על העקרונות, ככה הם אומרים. אבל אף אחד מהם לא יודע על איזה עיקרון הם בכלל שומרים." היא צחקה, ואליהו הזעיף פנים. 

הגישור על נחלת הוריהם "אילץ" את יוחנן ואליהו לשבת יחד במשרדי אחרי עשור של שתיקה. הטמפרטורה הקפואה ששררה בחדר, הלכה והפשירה אט־אט, כך לאורך חודשי הגישור. הסכמות התקבלו, ובכל זאת הם שמרו על מרחק. כך עד שבשנה שעברה הם הסכימו לתחינת נשותיהן, ונענו לבקשתן לאכול יחד את ארוחת החג.  

רק בדיעבד שמעתי על המפגש המרגש, ועל ים הדמעות שזרם מכל כיוון באותה ארוחה. האחים, הגיסות, הילדים ועד לנכדים דמעו והתחבקו.  

הצמא לגשר ולקשר אינו נחלתם של האחים בלבד. כשמריבה בין אחים נישאת באוויר, היא מהדהדת בהשפעותיה על כל בני המשפחה – קרקע שנשמטת, שתיקות מביכות, רגעי מבוכה והתעלמות בלתי מובנת שמחלחלת לכל פינה; ובין היתר מתפוגגים גם מנהגי החג המשפחתיים, שהם מחממי הלב הנצחיים. אצלנו זה העוף הממולא בערב ראש השנה, כוס חלב חם ועוגת דבש לשבירת הצום. המסורת משתנה ממשפחה למשפחה, ובמקרים רבים עוברת מדור לדור, כמו ירושה. המפגש המשפחתי ומאכלי החג הם כמו שיר נוסטלגי, שמצד אחד ניחן בשורשים עמוקים ויציבים, ומצד שני נושא על כנפיו חמימות משפחתית.  
שתהיה לכם שנה משפחתית טובה ומחבקת, ובתפילה לשובם של כל החטופים והחיילים הביתה 

* הכותבת הינה מגשרת, עורכת דין ונוטריון