אחרי שנים בהן לא התקיימה אזכרה קיבוצית, נערך השנה טקס מרגש לזכרם של בני חפצי-בה שנהרגו בתאונת דרכים קטלנית בכביש התענכים, ב-31.7.86, שיא הקיץ, כששבו מקייטנה בפלמחים
*תמונה ראשית: יד זיכרון לזכרם בכביש התענכים במקום התאונה. הוקם על ידי מוריס אביה של ראומה בן דרור. ממוקם סביב עץ האיקליפטוס שנגדע בתאונה. צילום: מוריה בן דרור
"זה היה 'בום' בלב הקיבוץ, בלב המדרכות והדשא, בלב הבריכה וחדר האוכל, בלב הבוגרת (מגורי הנעורים בלינה המשותפת) והאוטובוס הצהוב של המועצה. זה היה 'בום' בלב הלב בלי התראה, בלי אזעקה, בלי מקלט, בלי מערכות הגנה", כותבת מירי פורת בת כיתה מחפצי-בה.
40 שנה לעשרה שלנו, בני ובנות חפצי-בה, אשר נהרגו בתאונת הדרכים המחרידה בכביש התענכים ב-31.7.1986. הם נהרגו בנסיעה הביתה משבוע השיא של השנה, שיא חופשת הקיץ, הקייטנה של נוער חפצי-בה באירוח קיבוץ פלמחים.
עבור רבים כל כך, במעגלים רבים כל כך, היום הזה והאסון הזה צרוב בנפשם וגופם גם היום. אסון שהוא פרטי וקולקטיבי כאחד.
לפני שלוש שנים, כאשר קרה לנו במדינה הנורא מכל, אנשי חפצי-בה לדורותיהם כמו נשאבו בבת-אחת אחורה בזמן, לטרגדיה שפקדה אותנו. הפוסט טראומה, שיושבת אצל כל אחד מאיתנו בגוף ובנפש, צפה ועלתה.
בארבעת העשורים שעברו מאז, כפרטים וכקיבוץ, עברנו תמורות אדירות. תהליכים קרו וקורים. חפצי-בה עמדה במהמורות הזמן.
אלו עשרת ההרוגים בתאונה והזיכרון שנשאר איתנו לעד: אביב רון, ראומה בן דרור, אביטל לפלר, עופר לוי, יוחאי סטולרסקי, צח סלוס, אסא אריאל, דותן בן דעת, נועם ניצן, איתן גלבוע.
על הסלע לזכרם נחקקו המילים מתוך שירו של נתן יונתן "החול יזכור":
"הכל ישוב אל המצולות / זולת הקצף הלבן
נרות הלילה דעכו / הידידות האהבה
הנעורים שבאו פתע אל סופם"
אחרי 40 שנה
השנה, אחרי שנים בהן לא התקיימה אזכרה קיבוצית, נערך טקס מרגש. אלה אחותו של עופר לוי כותבת לו מדי שנה בפייסבוק מילים שחודרות לבטן, ללב ולנשמה.
השנה כתבה אלה: "40 שנה. הייתי בת 8 כשאחי הבכור עופר נהרג. בתאונת דרכים קטלנית. תשעה נערים ונהג. אחי השני סער היה באוטובוס עם שאר הנערים בני 15 עד 17. הם חלפו על פני התאונה הקטלנית ולא ידעו שאחיהם וחבריהם שם.
"רק כשהגיעו לקיבוץ. קיבוץ חפציבה. הבית שלי.
"אתמול היינו אני ואבא עם עופר. אנחנו תמיד איתו. היה אתמול טקס מרגש לציון 40 שנה לאסון. עדיין מרגישה את החיבוק העצום שקיבלתי. מההר. מהאנשים. מהחום של העמק. מעצמי.
"40 שנה עופר.
"נשארנו חבוקים בזמן. המבט שלך עליי לתמיד. הצחוק והריח. זוכרת קצת ומשלימה הרבה. בחיים. במוזיקה.
זוכרת שאהבת אותי. מאוד.
"לא נתתי אתמול לדמעות לרדת.
הפעם שמרתי אותן. לעצמי.
אכתוב אותן אחר כך. אכתוב אותך. אכתוב אותי.
אוהבת אותך הכי עופר שלי".
עידית שלכת, בת כיתה מחפצי-בה, החיה בקיבוץ כתבה:
"40 שנים מאותו יום נורא ששינה את חיינו לעד.
"היינו כל כך צעירים ולא ידענו איך מתמודדים עם אובדן כזה גדול. הרבה דברים קרו מאז, אבל בכל אחד מהרגעים החשובים בחיי תמיד אני חושבת על אלה שאינם ולעולם לא סיימו תיכון, לא התגייסו לצבא, לא טיילו בעולם, לא התחתנו ולא זכו להיות הורים. חיים שלמים שנגדעו. הפנים שלהם חקוקים בזיכרוני וממשיכים ללוות אותי בחיי. יהי זכרם ברוך".
אני עדיין זוכר את האווירה בקיבוץ לפני האסון, את תחושת הביטחון והתמימות, ואת הרגע שבו הכול השתנה
שריג שלף בן חפצי-בה, חזר מהטיול הגדול שאחרי הצבא לקיבוץ והתנדב ללוות את הנערים והנערות לקייטנה כמדריך בוגר, משתף את תחושת הזמן הזה:
"40 שנה חלפו מאז אותו קיץ, אבל יש תחושה שהזמן מעולם לא הצליח באמת להרחיק אותו. החיים המשיכו, הקמנו משפחות, עברנו שמחות וגם לא מעט אתגרים, אבל הזיכרון של אותם ימים נשאר חי ונוכח.
"אני עדיין זוכר את האווירה בקיבוץ לפני האסון, את תחושת הביטחון והתמימות, ואת הרגע שבו הכול השתנה. עם השנים למדתי שהזמן לא מוחק את הכאב, הוא רק מלמד אותנו לחיות לצדו. בכל פעם שאני עובר ליד מקום התאונה או נזכר באותו הקיץ, הכול חוזר לרגע אחד.
"אני חושב על אותם נערים ונערות ועל המדריך שליווה אותם, על המשפחות שאיבדו את היקר להן מכל, ועל קהילה שלמה שנשאה את האובדן הזה יחד. יש אסונות שנשארים חלק מזיכרון אישי, אבל גם מהזהות של מקום ושל דור שלם. כך אני מרגיש גם היום, 40 שנה אחרי".
ערך של זיכרון
שני בני כיתה שלמדו עם הנערים בתיכון האזורי עמק חרוד, שניהם ממושב מולדת, הרגישו לפני שנה שליחות פנימית לתת מסד לזיכרון העשרה במרחב הציבורי של האינטרנט בדמות אתר זיכרון וערך בויקיפדיה.
אורלי סלע משתפת בתהליך: "יש הרבה דרכים לזכור- סרט, ספר, אנדרטה, שיר… לי אישית אין צורך באלה, כי בכל נסיעה בכביש התענכים אני נזכרת, כשאני חולפת על פני קיבוץ חפציבה זה שם, או בעליה לבית הספר האזורי.
״היה לי חשוב שמי שלא מגיע לנקודות הכאב האלה על המפה, ימצא את זכרון חברינו היפים, בעולם האינסופי של האינטרנט. ולרגע יזכור אותם, איתנו״.
ערך הויקיפדיה ״תאונת הדרכים בכביש התענכים״ עלה לציון שנת ה-40 לתאונה. נוצר בשיתוף ועריכה מסורה של יעל גלבוע.
שי גולני כותב: "נשאר חלל ענק מהגיל הזה. תמונות, קולות, שבר גדול. בעיקר חוסר היכולת להראות לבן שלי, מי עופר היה, מי הם היו, ומה קרה שם. אני מרגיש שנפרע חוב ענק מולם, אנחנו שהמשכנו, מעגל שנסגר, פנים, סיפורים ושמות״.
באתר מיוחד בשם "סיפור חיי: הנצחת אסון התאונה", לכל אחד מהעשרה עמוד בו תמונות ומילים, ויש בו מקום לשתף ולהרחיב את היריעה.
מרגישה את נשמותיהם
מזה עשור אני מטפלת בהתנדבות בחלקת הקברים של העשרה מתוך רצון לשמור את מקום מנוחתם נקי וטהור, ירוק וחיוני כפי שהיו בחייהם הקצרים, ולמען המשפחות אשר אינן גרות בקיבוץ.
בבואי להשקות, לגזום ולנקות אני מרגישה את נשמותיהם של העשרה שמחות על הליטוף והחיבוק שבא ממני ומאלפי נשמות שגורלן נקשר בהן לעולמים. בחרתי להביא תחושות של בני קיבוץ ומשפחה בציון הזמן הסמלי הזה.
הצטרפתי אל חברי, שהיו אז נערים בבית הספר, למפגש צנוע בבית הקברות. אמרתי שהזיכרון החזק ביותר מהלוויית האלפים, היו החום הנורא, זעקות השבר והרעש המחריד ומחריש האוזניים של רגבי אדמת העמק נופלים על עשרת הארונות. כולנו הסכמנו.
יערה רענן מעין חרוד איחוד נזכרה ברושם העצום שעשה עליה, נערה בת 16, הבכי של המורים. המורים שתמיד היו מוחזקים, שייכים לדור שאף פעם לא בכה.
ניצן גדרי ממולדת עוד חי את השעות שישבו יחד ליד מזכירות המושב. זו טראומה רצינית עד היום. לא פתחו ועיבדו את זה איתנו. ימים אחרים ללא טלפונים ומדיה, היו רק שמועות. חיכינו כל פעם לשם נוסף. אלו הזיכרונות הקשים ביותר. נזכר שהיו באים יום יום לחפצי-בה ויושבים שעות על הדשא עם הנוער מכל העמק.
הדברים הציתו זיכרון לענת ישראלי מרם און, בו הם עוברים בחדרים של הלינה המשותפת "הבוגרת" ושמים פרחים וחפצים על המיטות.
ועולים זיכרונות על אביטל לפלר המצחיקה. אסף ישראלי מרם און מספר כי יש לה חלק בזה שלא ידע אנגלית. לאביטל הייתה אנגלית טובה מקשריה עם "המתנדבים" מחו"ל בקיבוץ, ובשיעורי אנגלית הייתה צוחקת ומצחיקה ואי אפשר היה ללמוד בסביבתה.
לאורלי סלע ממולדת יש עוד בראש תמונה חיונית של הנמשים בפנים הטובות של יוחאי סטולרסקי. הוא היה נשמה והיה שותף שלה לשולחן בשיעורי מתמטיקה. בימים שהיו מעט מחשבונים, באבירות היה נותן לאורלי את רוב השעות במחשבון ועוזר לה ככל יכולתו, כי מתמטיקה היה פחות התחום שלה… הוא היה קסום ומקסים.
על עופר לוי מדבר שי גולני ממולדת בהתרגשות גדולה. "זה געגוע מטורף. ישבנו באותו השולחן בכיתה והתחברנו מאוד. היה לנו משעמם והיצלנו אחד את השני עם צחוקים ותחרויות בשיעורי ספורט. עופר היה ילד נשמה. היה אור כשהוא נכנס למקום. הוא היה בוגר מאיתנו. אדם מדהים, ממש בספרה אחרת. גם אחרי התאונה הייתי שומע אותו בלילה קורא לי ומדבר אליי".
מירי פורת בת כיתה מחפצי-בה, כיום בחיפה, כותבת אחרי טקס הזיכרון: "בום".
"זה היה 'בום' בלב הקיבוץ, בלב המדרכות והדשא, בלב הבריכה וחדר האוכל, בלב הבוגרת (מגורי הנעורים בלינה המשותפת) והאוטובוס הצהוב של המועצה. זה היה 'בום' בלב הלב בלי התראה, בלי אזעקה, בלי מקלט, בלי מערכות הגנה.
"היום, 40 שנה אחרי, יש לי בן בדיוק בגילי אז, כשה'בום' קרה. הוא, שגדל בעולם של קורונה ו-7 באוקטובר וסבבי לחימה, יודע שהחיים יכולים יום אחד להשתנות ולפנות בכיוונים שלא דמיינו בשום צורה, אבל אנחנו, מה ידענו אז? לא ידענו כלום. ואז בום.
"חשבתי לעצמי מול חלקת הקברים שאולי העננה השחורה שריחפה זמנים על זמנים מעל הקיבוץ התפוגגה והשמיים כחולים. אולי כבר קצת יותר קל. הלוואי".
