מי ביקש לא לתלות את דגל הגאווה, מתי תגיע הגאולה ואיך זה קשור להדתה ולצנזורה עצמית?
*תמונה ראשית: דגל נישא בגאווה במועצה האזורית עמק יזרעאל. צילום: מתוך הפייסבוק של ראשת המועצה שלומית שיחור רייכמן
לא לומדים ביחד, לא מבלים ביחד, לא מפרידים (גברים ונשים) ביחד, אפילו לאכול אי אפשר ביחד. זה סוג של יהדות שמבוססת במיוחד על הפרדה.
חודש הגאווה הגיע, ומסתבר שבמועצת אשכול, שבחרה ראשת מועצה ליברלית, כבר שנה שנייה שלא תולים דגל גאווה.
מתחשבים בבקשות, הסביר פונקציונר כלשהו, לתושב ערני ששם לב.
הבקשות לא מגיעות מהאוויר, ענה לתושב, אלא מהחלוציות (קבוצת יישובים באזור חולות חלוצה השייכת למועצה האזורית אשכול), והן לא בקשות אלא לחצים בשיטה ידועה וזוחלת.
ערנות התושב נשאה פרי, הדגלים ייתלו תוך יום-יומיים, הובטח.
החלוציות "הושתלו" באשכול לאחר ההתנתקות, כיישובי מפונים (בפועל הן מזמן לא, אם אי פעם בכלל היו, מפוני הפתחה הם מיעוט זניח בהן).
הן מהוות גוש נפרד גיאוגרפית של ארבעה יישובים חרד"ליים, לכל אחד אופי שונה, שייתכן שיהיה אי פעם בסיס למועצה חרד"לית דרומה למועצה הקיבוצית/מושבית (די חצי חצי) שלנו.
הם כמובן קיבלו תשתית וכבישים, ויש הטוענים שגם שטחים, ברמה אחרת.
עד שכל הטוב הזה נבנה גרו מקימי היישובים במושבי האזור ופיתחו איתם יחסים מצוינים.
גם במשרדי המועצה, בה נקלטו בהרבה משרות, פיתחו יחסים כנ"ל.
כשעברו ליישוביהם הפריד בינינו בהכרח, ולא במקרה, אורח החיים הנבדל שלהם.
לא לומדים ביחד, לא מבלים ביחד, לא מפרידים (גברים ונשים) ביחד, אפילו לאכול אי אפשר ביחד. זה סוג של יהדות שמבוססת במיוחד על הפרדה.
כך הפכה המועצה החקלאית הדרומית שלנו למיקרוקוסמוס של המדינה, כשבתוכה קבוצה בעלת אג'נדה קיצונית השואפת להשליט את דרכה על אחרים.
שלא תבינו לא נכון, אני לא בעד להסית נגדם, והם בעלי תרבות של התנהגות אישית סימפטית מעל ומעבר לממוצע הישראלי.
גאולה
לפני יותר מעשור הכנתי כתבה מקומית ובה דו-שיח בין נשים אקטיביסטיות ואינטליגנטיות על ההבדלים העקרוניים ביניהן.
ואז שמעתי משהו, בפעם הראשונה, שהכה אותי בתדהמה.
כולנו היהודים והיהודיות, ניצוצות מנשמה אחת גדולה, טענה הרבנית מבין השתיים, ורק כשכולנו נחזור בתשובה, תגיע הגאולה.
יצאתי מזועזעת מעצם זה שיש מי, שבטענה מומצאת כלשהי, טוענת לחלק מנשמתי, ולא רק זה, אלא שבשם טענה מומצאת אחרת, טוענת שגאולתה (לא פחות מזה) תגיע רק אם אכפיף את חיי לצורת החיים שלה, ההפוכה מזו שלי.
מה אגיד לכם, זו דרישה צנועה בהחלט, שבאה עם גיבוי מהמקורות, אז איך אפשר להגיד לה לא?
רק שאני, חברים, מבחינתי הנשמה שלי (שמהי, זאת שאלה אחרת, לא פתורה במיוחד) ממהותה היא רק שלי, ולא התנדבתי לחלק אפילו שביב קטון ממנה לאף אחד או אחת.
לא היה לי קל לשמוע שבאוויר העולם מרחפת טענה, המנוגדת לבסיס תפיסתי העצמית.
התנחמתי בכך שלפחות שהטענה הזו מייצגת בעיקר גורמים קיצוניים.
היום יש פחות במה להתנחם, כי אלה הגורמים שפורחים כעת, אם כי עדיין, כדאי לזכור – הם מיעוט.
צנזורה עצמית
ויש לי עוד סיפור קטן בשבילכם בנושא.
לפני כארבע שנים, קרא לי מנהל פינת החי דאז, כדי לבקש ממני ומעופרה קידר, שנרצחה ב-7 באוקטובר, ועבדה בפינת החי, בקשה צנועה:
"מחר יגיעו לביקור ילדי גן מהחלוציות, אנא התחשבו ברגשותיהם והתלבשו בהתאם".
עופרה, שהייתה ג'דעית אמיתית, בחורה לעניין מהסוג הטוב ביותר, סירבה אפילו להתייחס.
"מה השטויות האלה", אמרה, ומבחינתה סגרה עניין.
אני התרגזתי קצת יותר וכעסתי על המנהל, וכדרך מי שעוסקת במילים בהחלט הרחבתי:
"למה אתה מסכים בכלל להעביר אלינו בקשה כזו, על כל המשמעויות שלה? איך לא הגנת על הזכויות שלנו, כנשים, ובנות אדם חופשיות?"
בגלל שאתה גבר זה עבר לך ככה? אתה היית מסכים ללכת לכבודם בבגדי חרדים? ומאיפה החוצפה שלהם לבוא אלינו כאורחים ולדרוש?
ביישוב שלהם – אתלבש בהתאם, כאן בהחלט לא.
חפרתי לו עוד יותר. ממש כעסתי.
האמת היא שהייתי בשוק. כבר שמענו לא מעט באמצעי התקשורת על מגמות הדתה לא פשוטות בכלל, אבל כשהן יגיעו ככה, כאילו שלחו חץ מכוון אליי למשתלה, לפינה הכי נידחת בקיבוץ השיתופי שלי?
למוחרת לבשתי מכנסיים קצרים וגופייה והתיישבתי לעשב גינה במרכז פינת החי.
הילדים הגיעו עם מלוותיהם, ולא נראה ששמו לב לא אליי, ולא לעופרה, שהגיעה לבושה קצר כרגיל בקיץ, ויש סיכוי טוב ששכחה בכלל את העניין.
גם אחר כך לא נרשמו תלונות.
בסופו של דבר הסתבר שלא מבקרי החלוציות הם שביקשו את הבקשה החריגה, אלא עובדת מועצה, חילונית שלובשת מה שבא לה, שהגדילה ראש וחשבה שיהיה נחמד אם…
היזהרו מהרעה החולה הנקראת צנזורה עצמית!
מי שסובלת במיוחד, כל ימות השנה, מה"נחמדות" הזו היא קהילת הגאווה, שגם כך מתקשה להתקבל במלואה גם בציבור החילוני.
חודש הגאווה הוא הזמן לתמוך, ולהראות במרחב הציבורי שרוב הציבור הישראלי בדעה שכל אדם בכל גיל זכאי להגדיר את המגדר שלו, ולחיות איתו חיים טובים בראש מורם.
בואו חזרה ימים טובים
פתאום עלה לי בפייסבוק ששייגעץ מופיעים מחר במועדון החלוץ שדרות.
קודם כל בדקתי לפחות שלוש פעמים שיש מועדון כזה, שמשמש כנראה כסניף של החלוץ הבאר שבעי, בו מתקיימות הרבה הופעות.
שדרות זה קרוב, בטווח העצלות שלי, אין תירוץ לפטור.
אחרי זה להחליט אם מנדלסון שווה נסיעה.
את שייגעץ, הלהקה שלו, הכירה לי בת מתבגרת לפני 15 שנה. היא התבגרה מהקול השבור, האנטי ממסדיות והאנרגיות. אני לא.
בחורף של אחרי, לפני שנתיים, הוא הופיע ליד מאהל המחאה. באוויר הקריר ביצע שיר ישן שדיבר על משהו שהיה אולי אז, ואולי איננו, ואולי אנחנו רוצים אותו בחזרה, או לפחות, כמו פעם – לשאוף לו.
היה אחלה.
אז אין ברירה, צריך ללכת, מוזיקה מרפא לנשמה.
חיפוש
קמתי ונסעתי (לא דבר של מה בכך).
בדרך הגיתי לתומי במבני הכוח של החברה הישראלית.
הוייז הביא אותי לכתובת שלא היה בה שום דבר שדומה למועדון.
חניתי איפשהו והתחלתי להתברבר.
את מי אפשר לשאול, מה יודעים שדרותים על מקום שבכלל לא נוגע להם?
אז שאלתי על "החומוס של טחינה", מסעדה שסומנה על ידי הוייז כסמוכה למקום.
זו מסעדה שהוקמה על ידי קיבוצניקים, באווירה בהתאם, וזה מה שקיבוצניקית יכולה לבחור כנקודת ייחוס.
שאלתי בדרך.
אני יודעת שכבר לא עושים את זה. מתייעצים עם הטלפון, אבל אתגרתי.
שדרותי צעיר שעבר מולי לא ידע, זאת מסעדה די ותיקה, בחור.
ילד אחר, לקראת התבגרות, כן.
הגעתי, אבל לא עזר לי.
חזרתי בערך לאותו מקום, והמועדון לא היה שם.
שמתי את נפשי בכפי ושאלתי מישהו ממסעדה ממול.
הוא שמע על משהו שנפתח, ליד כפר הסטודנטים, והכווין אותי לקיצור דרך.
פסעתי לי ברחובות שדרות, חושבת לעצמי שהינה, הגעתי למקום בו גרה קבוצה חלשה במבנה הכוח, דיברתי עם התושבים, ו-65 שנות בתוכי אמרו לי שאולי עשיתי את שלי בזה, ואפשר הביתה.
אבל הייתי בעיצומו של חיפוש, ועיצומו זה לא דבר שמפסיקים.
חלפתי ליד הכפר, וכשכמעט הגעתי לכתובת המועדון, שגם בה לא היה כלום, שמעתי שתי בחורות מזכירות את השם מנדלסון.
תוך כמה דקות התקבצה במקום קבוצת מחפשים, שהזכירה לי את מחפשי המבוך ב"שלושה בסירה אחת", שרק חיפשו מנהיג/מנהיגה שתוביל אותם אל האור, או, יותר טוב אפילו – לתלות בו את האשם בכשלונם.
בינינו לא היו התנדבויות להנהיג.
החלטנו ללכת לכפר הסטודנטים, והלכנו איכשהו אחד בעקבות השנייה במדרגות ומעברי הכפר הלא כפרי (בו, אגב, יש חלק מעניין שבנוי ממכולות), והמועדון נמצא, תחת שם אחר, כאשר כל קשר לכתובת מקרי ביותר.
כשהגענו קלטה מישהי מאיתנו את מנדלסון במרפסת למעלה, עומד בפוזת הרצל, למרות שהשפם הקטן והשחור מתחת לאפו מזכיר לי מנהיג אחר, ששמו מתחיל בה'.
יובל נפנף לנו כשאמרנו שבקושי מצאנו, ונכנסנו לבר קטן, בעיצוב שהתיאור נזירי גדול עליו.
כמה שולחנות, כסאות, קירות ותקרה וזהו.
אמירה אנטי ממסדית
בקומה השנייה, אליה מובילות מדרגות צרות, התקיים המופע.
עזרו לי בכניסה עם הכרטיס, שנחבא איפשהו בטלפון.
זה נעשה בהתחשבות יתר השמורה לבני גילי (שהייתי המייצגת היחידה שלו).
אולי כבר לא מפנים לנו מקום באוטובוס, אבל המוגבלות הטכנולוגית שלנו נמצאת במסד הנתונים של הדור הזה, שמתבקש כל הזמן לעזור להוריו.
האמת שאני נוטה להסתדר בדברים האלה, אבל נתתי להם.
למה לא? כולם נהנים.
נכנסתי לחדר לא גדול, קטן מהפאב של בארי, מספיק ל-50 איש בלחץ, שישבו על כסאות פלסטיק.
התיישבתי על ספסל בצד באמירה אנטי ממסדית.
משורות של כסאות פלסטיק אני מתחמקת כל החיים.
הייתי מבסוטה.
זה סוג המופעים שאני אוהבת.
סביבי היו צעירים בלבד, רובם סטודנטים, שרק אחד מהם, בעל כיפה גדולה ולבנה, היה חשוד בעיניי כשדרותי מקורי.
יובל עלה ונתן את שלו.
"הינה אני חוזר אליכם בשדרות", אמר, וחלק איתם את חוויותיו מההופעה האחרונה שלו בעיר, שנגמרה משום מה במעצר.
הם הנהנו בהסכמה למרות שלא היו שם, ולעניות דעתי אפילו לא נולדו אז.
ליובל, שהופיע עם אסף תלמודי, לא נגמרו האנרגיות, השנינות, הבוטות וההברקות, עליהן נוסף עם השנים תואר המורה לאזרחות.
היה שייגעץ, וגם נזכרתי:
"הימים הארוכים העצובים" היה השיר ששר לנו אז במאהל.
