שלוש שנים לטבח 7 באוקטובר, תמונת מצב של קיבוצי הנגב המערבי מציגה שיעורי שיבה מרשימים, מאמצי שיקום נרחבים וקליטת משפחות וצעירים. לצד האופטימיות וההבטחה לעתיד, בקיבוצים עדיין מתמודדים עם צלקות המלחמה ועם החשש שהאסון יחזור: "יש חששות שיתנפץ עלינו שוב הסיפור הזה"
*תמונה ראשית: עבודות בנייה ותשתית בנחל עוז. כיום מתגוררים בקיבוץ כ- 400 איש. צילום: פרטי
זמן קצר לאחר אסון 7 באוקטובר נכנס ציון רגב לתפקידו כמנהל הקהילה של קיבוץ כפר עזה. "אנחנו נמצאים היום בשלב של תחילת החזרה לקיבוץ. לפני מספר שבועות החלה באופן פורמלי החזרה הביתה, כאשר מבחינת המדינה יש לחברי הקיבוץ עד קיץ 2027, לשוב לקיבוץ ממוקדי הפינוי. הסממן הבולט ביותר לשיבה הוא שפתחנו לקראת תחילת שנת הלימודים הנוכחית שני גני ילדים במקביל לעוד ארבעה גנים שיש לנו בקיבוץ רוחמה, שם נמצאים מרבית החברים המפונים".
מה באשר לשיקום הפיזי של כפר עזה?
"עוד לא סיימנו הכל. אנחנו עדיין לקראת סיום שיקום התשתיות. לא כל מבני הציבור בקיבוץ מוכנים. חדר האוכל טרם מוכן, המרפאה אמורה להיות מוכנה בימים אלה, מבני החינוך מוכנים. אנחנו ממש בשלבים המתקדמים של השיקום. הקיבוץ עוד לא נראה משוקם סופית. אנחנו משקמים עכשיו את הגינון, כל הדשאים והעצים. אני מניח שבעוד חודשיים-שלושה הכל יעמוד על מקומו".
כפר עזה: הטקסים המרכזיים חוזרים
חרף העובדה שעבודות השיקום עדיין בעיצומן, יש מי שבחר לשוב הביתה כבר עכשיו. כ- 50 משפחות חזרו עד כה להתגורר בכפר עזה, והן מהוות כ-25 אחוז מכלל בתי האב בקיבוץ. בנוסף מתגוררים שם כיום חניכי מכינה קדם צבאית, גרעין של צעירים בשנת שירות וחניכי גרעין נח"ל. "מעבר לזה", מציין רגב, "התחלנו גם לקלוט משפחות חדשות, אבל זה ממש בתחילת הדרך. עד עכשיו, מדובר בקליטה של 22 משפחות, 16 מתוכן הן משפחות של בני משק ושש נוספות הן חדשות לגמרי. חלקן כבר בקיבוץ, חלקן צפויות להגיע אלינו בקרוב. יש ביקוש של משפחות נוספות שמעוניינות להיקלט, אבל אנחנו קולטים בצורה מדורגת, בקצב שלנו".
תסביר.
"לצערנו הרב, איבדנו בשבעה באוקטובר 64 חברים וחברות שנרצחו באותה שבת שחורה. יש גם כאלה, אני מניח, שיחליטו שלא לחזור לקיבוץ. יהיה לנו איפה לקלוט, אבל אנחנו עושים את זה לאט לאט. זה מאתגר. איך אתה קולט מקרוב, כאשר חלק מהקהילה ברוחמה והקיבוץ עוד לא באמת מלא? אלה חלק מהדילמות. צריך לעשות את זה נכון".
מהן התחושות כעת בחצר הקיבוצית?
"אנחנו בסיטואציה מורכבת. יש קבוצה שאומרת שתשוב ברגע שהבתים והקיבוץ יהיו מוכנים. לעומתם יש קבוצה שטוענת שהם לא מסוגלים לחיות בכפר עזה, כל אחד מסיבותיו. אנחנו מעריכים שמדובר בכ-20 משפחות מתוך כלל של כ-300 בתי אב. חשוב לציין ולהדגיש, שגם את אלו שבוחרים לא לשוב אנחנו מלווים ופועלים לייצר עבורם מעטפת טובה ומכבדת. יש גם את הקבוצה שיושבת על הגדר ובוחרת להמתין עד קיץ 2027, לראות אם המצב הביטחוני מתייצב ואז גם מסתיים שיקום הקיבוץ. צריך לנהל הכל ברגישות. מצד אחד, לחגוג את החזרה לקיבוץ ואת התחלת החיים בקיבוץ לאחר האסון, ולזכור שיש גם כאלה שעוד לא שם. לא כל חגיגה שקורית עכשיו בקיבוץ, בהכרח נראית בעיני אחרים ככזו".
לראשונה מזה שלוש שנים ייערכו הטקסים המרכזיים בכפר עזה. מדובר בין השאר בטקס קבלת ראש השנה, הטקס לציון שלוש שנים לאסון 7 באוקטובר וטקסי חג בהמשך השנה.
"הקיבוץ מתחיל להתמלא בחיים", הוא מציין, "עד כמה שקשה להגיד את זה במקום שבו היה האסון הזה. מתמודדים עם סוגיות של הנצחה. הרבה אתגרים, אבל הכיוון אופטימי. נראה לי שהקהילה חזקה ותומכת. בשפיים, זמן קצר לאחר הפינוי, דמיינו איך תהיה החזרה הביתה ומתי בכלל. היה אז מאוד קשה לדמיין את הדבר הזה. קברנו אנשים והיו לנו חטופים. אחרי שלוש שנים, זה מתחיל להתממש עם הרבה מאוד קליטה, בנייה חדשה, צעירים, אבל עם הרבה מאוד כאב. בחזרה הביתה יש המון אופטימיות ושמחה, הלוואי והייתי אומר שהכל חגיגי, אבל הוא לא. הכל מלווה בעצב ובחוסר. מצד אחד אופטימי ורואים קדימה, אבל לעד נחווה את החוסר והכאב".
נחל עוז: יש פה חדוות חיים
שיעור החוזרים לנחל עוז, אשר 16 מתושביו נרצחו במתקפת המחבלים, יעמוד בסוף השנה, על פי ההערכות, על כ- 80 אחוז. כבר כיום מתגוררים בקיבוץ כ- 400 איש, בהם חברי קיבוץ, חניכי מכינה, וגרעין נח"ל. "זה פחות או יותר סדר גודל של האוכלוסייה שהיתה כאן לפני המלחמה", מציין אילן מורג, יו"ר קיבוץ נחל עוז, "חסרות בערך 15 משפחות שעוד לא חזרו לקיבוץ. יש כאלה שעדיין מתלבטים אם לחזור ויש גם כאלה שלהערכתנו יחליטו שלא. לגבי עזיבה מוחלטת, נכון לעכשיו, מדובר בשתי משפחות".
כיצד מתבטא השיקום, שלוש שנים לאחר אסון 7 באוקטובר?
"שיקום הבתים כבר הסתיים. למעט בית אחד, כולם שופצו, נוקו, נצבעו, סודרו. יש כבר שכונות שעברו שיקום תשתיות ויש עדיין שכונות שעובדים בהן. בשבוע שעבר חנכנו עשר יחידות דיור חדשות לטובת קליטת משפחות. זה היה פרויקט מטורף של בנייה שהסתיים בתוך חצי שנה. אנחנו עובדים כל הזמן על קליטת משפחות חדשות. בשנה האחרונה יש לנו ארבע משפחות חדשות בתהליכי קליטה".
התחושות בשבילי הקיבוץ מעורבות, לדבריו. "יש ספקטרום רחב של תחושות ורגשות. זה נובע בעיקר מהפחד הביטחוני. שלא נתבלבל, האזור כאן הוא אזור מלחמה. עדיין יש כאן פיצוצים ורעשי מלחמה. מצד שני, יש פה מסביב הרבה צבא ורוב האנשים מרגישים בטוחים".
מבחינתכם, מהי תמונת הניצחון?
"חזרנו הביתה, הקיבוץ מתפקד, ילדים על המדרכות, הסעות יוצאות לבתי ספר, הקיבוץ פורח, בונים בתים חדשים. זו תמונת הניצחון. שום תמונה אחרת לא מנצחת את המלחמה הזו".
נקלטים למעשה לא רק התושבים החדשים, אלא גם אלו ששבו אליו אחרי שלוש שנים.
"זה לפעמים מציק וכואב לאנשים. עכשיו צריך לצמוח. אחרת נאבד את עצמנו בהמשך. אנחנו חייבים לצמוח. זו המשימה העיקרית של נחל עוז – לקרוא לאנשים לבוא לגור איתנו. נכון, הקיבוץ שלנו קטן, המיקום שלו בעייתי, אבל יש פה הרבה חדוות חיים וקהילה שמאוד מחבקת. יש פה ציונות אמיתית".
בארי: עובדים נגד השעון
בקיבוץ בארי, בו נרצחו 102 מאנשי הקיבוץ, התחושה היא שאירועי 7 באוקטובר ילוו את הקהילה עוד שנים רבות.
"אנחנו נמצאים בישורת האחרונה", אומר מזכיר קיבוץ בארי, גל כהן, "לפחות בהיבט של השיבה הביתה. אנחנו חוזרים בחודש יולי 2027 ומהרגע שנקבע המועד הזה, אז כל הדברים מחושבים לאחור. יש פה הרבה תהליכים שצריכים לסיים. מצד אחד, יש לסיים את כל יחידות המגורים. כמעט כל הדירות צריכות לעבור שיפוץ כזה או אחר ויש גם מעברים אינסופיים בתוך בארי. 132 משפחות בונות את בתיהן מחדש. יש צורך לבנות את מרכז הקיבוץ מחדש. אז יש תהליך שיקומי-פיזי גדול, אינטנסיבי ומאוד משמעותי שמתרחש ואנחנו כל הזמן בריצה מטורפת. מאות עובדים, עשרות קבלנים ואנשי פיקוח. אנחנו נמצאים בשלבים מאוד מתקדמים. כבר התחלנו למסור מפתחות לדירות ואנחנו אמורים בסוף השנה הזו להשלים את כל 132 יחידות הדיור".
הקטע המורכב, הוא אומר, הוא הרגשי – הציבור, הקהילה, החברים. "שם אנחנו עושים עבודה מאוד מאומצת אל מול ההיבט הקהילתי. מדובר במיפוי צרכים, ליווי וגישור. למשל: משפחה שיצאה באותה שבת שחורה מהממ"ד בבית והאישה אומרת שהיא לא יכולה לחזור לבארי ואילו הבעל אומר שהוא לא יכול לחיות בשום פנים ואופן מחוץ לבארי. עכשיו, לך תעזור להם לקבל החלטה. זה מורכב מאוד ואנחנו מלווים ונעזרים בגישור משפחתי. זו המציאות ואנחנו פועלים בהתאם".
"קבעתם יעד להחזיר כ- 90 אחוז מהחברים הביתה. זה מאוד שאפתני וזה ייאמר לזכותכם.
"אנחנו עובדים מאד קשה כדי לקיים את זה. נכון לערב ראש השנה שוהים זמנית בחצרים כ-750 איש ובבארי כמאה איש. מאה נוספים מתגוררים במקומות אחרים. אנחנו פועלים קשה בשביל שכולם יחזרו. אם נצליח להביא 85-95 אחוז חזרה הביתה – שיחקנו אותה.
מה אתם עושים כדי שזה יקרה, פרט לשיקום הפיזי?
"פעולות שיגבשו את הקהילה ביחד. פעולות שיביאו את רובנו לעזוב את הידית של הממ"ד ולהסתכל על העתיד ועל החיים ממקום שרוצים לחיות ביחד ובמשותף. אנחנו משקיעים בזה לא מעט אנרגיה. אני אופטימי לגבי סיכויי ההצלחה שלנו".
אתה חי עכשיו בבארי. איך זה?
"מאוד קשה. הקיבוץ הוא עכשיו אתר בנייה. כל יום סגור משהו אחר וכל יום אין חשמל, אין מים. המון רעש ואבק והרבה בלגן. אנחנו מתקרבים ל-7 באוקטובר וזה תמיד נפיץ אצל הרבה מאוד אנשים עם תחושות של כאב ושל חוסר. מנסים לתמוך ולעזור עד כמה שאפשר. בסופו של דבר, בארי הצליחה לשמור על קהילתיות מאוד גדולה בחצרים ועל אורח חיים קיבוצי למרות הטראומה. אבל אני לא רואה שאנשים מצליחים להתחבר למקום. בבארי החיבור הוא למקום. זה חיבור מאוד חזק, כי בית זה בית. אנחנו נמצאים כיום ביישורת של תקנונים ומטפלים בשינוי אורחות חיים. אנחנו עושים הרבה מאוד פעולות לטובת התאמות והצרכים החדשים שנוצרו בעקבות 7 באוקטובר. צריך לבנות אורחות החיים שלנו מחדש באופן שונה ממה שהיה".
למה הכוונה?
"הכוונה היא לעשות התאמות, גם אם זה אומר שנפסיק להיות שיתופיים. נהיה שיתופיים מאוד גם אם נהיה מתחדשים. הנושא הזה נמצא על הפרק. אנחנו בתהליך. יש לנו צוות שעוסק בשיבה הביתה ויש לנו גם צוות שעוסק בשינוי אורחות חיים. תוך כדי הפינוי, החברים גם מתפנים לעסוק בסוגייה האם נמשיך להיות קיבוץ שיתופי או להפוך לקיבוץ מתחדש. זה תהליך מרתק".
כיסופים: דיור מעכב את הקליטה
במתקפת המחבלים על כיסופים נרצחו 13 מתושבי הקיבוץ ושישה עובדים זרים. כ- 95 אחוז מאוכלוסייתו חזרה לקיבוץ עד כה. ענפי החקלאות השתקמו, בניית התשתיות שניזוקו במלחמה נמשכת ועדיין יש מספר משפחות שמתגוררות בקראווילות שהועברו משכונת המגורים הזמנית בעומר לקיבוץ, בזמן שבתיהן נבנים. מערכת החינוך חזרה לפעילות מלאה, כך גם מערכות התרבות והרווחה.
"האווירה בכיסופים", מספר בני חסון, חבר ודובר הקיבוץ, "טובה מאוד מבחינה חברתית וכלכלית. עדיין כולם ברגשות מעורבים. יש עדיין תחושות מלחמה. שומעים ברקע קולות מלחמה ויש תחושות אישיות לא פשוטות".
כמו בקיבוצים האחרים, הוא מרחיב, "הצלקת של עדיין לא הגלידה. הפצע עדיין מדמם. בסך הכל, כיסופים חוזרת בצעדי ענק למה שהיא היתה קודם. קלטנו מספר משפחות חדשות שהיו בתהליך קליטה עוד לפני המלחמה. הצטרפו אלינו תשע משפחות לקליטה ויש עוד 28 משפחות שממתינות בתור להיקלט בקיבוץ. אין לנו דיור וזה מה שמעכב את התהליך. קלטנו גם את 14 חברי גרעין 'תורנו', חבר'ה צעירים בגילאי 28-35, חלקם זוגות צעירים, חלקם רווקים, שמשתלבים אצלנו במערכות החינוך. המטרה היא שבעתיד הם ייקלטו בקיבוץ. עדיין יש כאן מתח ביטחוני, זה לא פשוט. עדיין יש חששות שיתנפץ עלינו שוב הסיפור הזה של 7 באוקטובר".
חולית: עם הפנים קדימה
בקיבוץ חולית, אשר במתקפת הטרור בשבעה באוקטובר נרצחו 13 מאנשי הקיבוץ, נמצאים, נכון לעכשיו, כ- 25 אחוז מכלל חברי הקיבוץ, כאשר לרבים מהחברים יש מניעה שיקומית לשובם לקיבוץ. עד חודש דצמבר הקרוב, מעריך יואב בוקעי, מנהל הקהילה של קיבוץ חולית, עם סיום עבודות השיקום, רוב הקהילה תחזור לקיבוץ. בינתיים, שוהה רוב הקהילה בשכונת המגורים הזמנית הקיבוץ רביבים.
"אל החברים שחזרו עד כה", מספר לנו יואב בוקעי, "הצטרפו משפחות נקלטות, תושבים חדשים, צוותים חינוכיים, מתנדבי שנת שירות וחניכי מכינה, כך שאנחנו עומדים על 122 אנשים שגרים בפועל בחולית".
מה באשר לעבודות השיקום בקיבוץ?
"מתקדמות, ולמרות עיכובים רבים כבר אפשר לראות את הסוף. השינוי והשיקום הפיזי מורגש כמעט בכל פינה והקיבוץ אט אט חוזר לעצמו ונראה הרבה יותר טוב. מבני הציבור תפסו צורה ומראה מחודש. הוספנו להם מרחבים מוגנים, שעד כה לא היו בנמצא, התשתיות חדשות, השבילים והמדרכות חודשו ובהדרגה מתחילים שוב לראות את הנוי הפורח והצבעוני. לראשונה, זה מספר עשורים, פתחנו מעון וגן ילדים בחולית ומתחנכים בו כעת 14 ילדים, עם הפנים קדימה לגדילה ולצמיחה. גם החינוך החברתי החל בפעילות בחולית, לראשונה מאז תחילת המלחמה".
אנחנו מתקרבים לציון שלוש שנים לאסון.
"הימים שלקראת 7 באוקטובר ולאחריו – אזכרות, טקסים והרבה זיכרונות – מורכבים ומתוחים. הכאב על האובדן הכבד מנשוא, צלקות שנותרו אצל כל אחד ואחת, חששות מהעתיד ותחושת אי ודאות מהמצב הביטחוני המעורער, מעמיסים על חברי הקהילה. ברגעים האלה נזכרים כי הקהילה, היחד, החיבור האנושי, האחריות המשותפת – הם המחולל את תהליכי ההתחדשות, הריפוי והצמיחה. הם המחברים את הזיכרון והכאב לתקווה, לאמונה ולבנייה".
