נמרים לעוטף – שנתיים של התנדבות חברתית

אסתר וצביקה פינקלשטיין, זוג גמלאים ממושב אליעד, ארזו את מטלטליהם ועברו לגור בעוטף כדי לעזור בשיקומו • על הדרך הם סחפו עמם קבוצת ״נמרים״, כולם בוגרי סיירת מטכ״ל, לפעול עמם • במשך שנתיים הצליחו לתרום לפעילויות חינוך, במיזמים חברתיים, עזרה לחקלאים, לקיים מעל 40 ערבי אמנות ותרבות ועוד ועוד

*תמונה ראשית: צביקה ואסתר שומרים על בית של מפונים בנירים. צילום: גל אבידוב

כאשר צביקה ואסתר מספרים על משפחות המוצא שלהם, מסתבר שהמשותף לשתי המשפחות – עולים מפולין שהעפילו ארצה, ופה בחרו להתיישב דווקא בכפר.

אסתר נולדה במושבה כרכור בשנת 1951. אימה, מרים לבית גרטנר, נולדה בברלין בשנת 1922. כאשר היתה בת 15 שכנעה מרים את אביה שעליה לעזוב את גרמניה. היא הגיעה לכפר נוער בדרום שבדיה, לאחר מכן הצליחה להביא למקום זה גם את אחותה הצעירה רחל. מרים עלתה ארצה בשנת 1939. אחותה עלתה שנה אחריה.

מספרת אסתר: "אמי עלתה עם קבוצת נערות ונערים בגילה. הם הגיעו לקבוצת משמרות, שם הנוער עבד קצת ולמד קצת. אחרי כשנה היא החלה לחפש ברחבי הארץ מקום אחר. הגיעה לירושלים, למדה בקורס חובשים, היתה תקופת מה עם הנצורים בהר הצופים. בסופו של דבר היא השתקעה במושבה כרכור. שם הכירה את בעלה לעתיד, אברהם, שנולד בשנת 1921 בדרהוביץ (היום בתחום אוקראינה), ועלה ארצה עם אימו ואחותו בשנת 1936.

גם ההורים של צביקה הגיעו מפולין והוא מספר על אביו: "אבי, משה, נולד בעיר הקטנה בנדין בפולין. המשפחה היתה מאוד מאוד ענייה. ההורים וחמשת ילדיהם התגוררו במרתף בתחתית בית דירות גדול. אבי היה חניך בתנועת 'הנוער הציוני' בבנדין ולמד שם עברית. כאשר הגרמנים נכנסו לפולין הוא ואחיו חצו את הגבול לרוסיה, במטרה לנסות לעלות ארצה. אבל הם נתפסו ונשלחו למחנה עבודה סובייטי.

"הם סבלו מאוד מרעב ומחסור," ממשיך צביקה, "ואבי כמעט מת שם. אבל בסופו של דבר הוא ניצל ואילו עקבותיו של אחיו אבדו. אבי הצליח להימלט מהמחנה באונייה שהביאה לשם אסירים נוספים. אבל התנאי להצטרפותו לאונייה היה שיתגייס לצבא האדום. ואכן הוא היה טנקיסט בעת מלחמת העולם השנייה. לאחר כיבוש ורשה הוא ערק מהצבא האדום והגיע ארצה כמעפיל. בדרך ארצה הוא פגש את רעייתו לעתיד, את אמי."

חנה, אמו של צביקה, נולדה וגדלה בעיירה אושוויינצ'ם, שבקרבתו נבנה מחנה אושוויץ הידוע לשמצה.

משפחתה פונתה לגטו סוסנוביץ ומשם היא נלקחה למחנה עבודה קלוגה בצ'כיה. מספר צביקה: "כאשר אבי פגש אמי היא היתה עם אחותה. בסופו של דבר הקבוצה אליה השתייכו הצליחה להגיע לנמל מרסיי. בנובמבר 1946 הם הפליגו ארצה באוניית המעפילים 'לטרון'. הבריטים עצרו אותם והם הגיעו לקפריסין. עם שחרורם הגיעו אבי ואמי לעין גב. הם התחתנו בגורן במושבה כנרת."

בקיץ 1949 הצטרפו הוריו של צביקה וחבריהם לקיבוץ נצר סירני, אותו הקימו ניצולי שואה כמוהם. צביקה ושני אחיו נולדו בקיבוץ זה.

ילדות ונעורים

אסתר גדלה בכרכור ולאחר סיום בית הספר העממי עברה ללמוד בבית הספר החקלאי בפרדס חנה. בצבא שירתה אסתר בבסיס חיל האוויר בחצרים. גם צביקה הגיע לבית הספר החקלאי בפרדס חנה וסיים שם את בית הספר התיכון.

"בתום לימודיי בתיכון הצטרפתי לגרעין של בני משקים להתנדבות לשנת שירות," הוא מספר. "הגענו לקיבוץ צעיר שהוקם אז, מבוא חמה, ואנחנו, 23 הצעירים, היינו כוח חזק בקיבוץ. עד היום יש לכולנו קשר חזק עם קיבוץ מבוא חמה."

אחרי שנת השירות ההתנדבותי התגייס צביקה לסיירת מטכ"ל לשירות של שלוש שנים. אסתר וצביקה נישאו בשנת 1972 והחליטו לחיות בקיבוץ בו נולד וגדל צביקה – נצר סירני.

אבל צביקה לא שקט על שמריו. בשנת 1977, כשהוא כבר אב לתינוקת, הוא החליט לעבור קורס טיס. "בעידודה ובברכתה של אסתר רעייתי חויילתי שוב, סיימתי את קורס הטיס ושירתי בחיל האוויר עד שנת 1983."

בשנת 1984 עזבה המשפחה, שעתה היו בה שלושה ילדים, את הקיבוץ ועברה למושב אליעד בדרום רמת הגולן. מושב אליעד, שנקרא על שם אלי כהן הי"ד, נוסד בשנת 1973. בני הזוג פינקלשטיין טיפחו שם משק ובו ענפי חקלאות שונים – עצי פרי, ירקות, פרחים ואף לול הודים. היום נותרו במשק מטעים עם עצי אפרסק, נקטרינה ואגס. המשק מעובד על ידי קבלן ממושב נוב הסמוך, והם פנויים לעיסוקים שונים בגמלאות, ביניהם התנדבות.

"מסדר דורשי טוב"

לשאלה איך הם מעבירים את זמנם בתקופת הפנסיה, עונה צביקה: "אנחנו מטיילים הרבה בארץ עם הילדים והנכדים, ושמחים שאנחנו פנויים לעיסוקים שונים, דוגמת הפעילות שלי ב'מסדר דורשי טוב".

אסתר מסבירה מהי עמותת "מסדר דורשי טוב": "זוהי עמותה של מילואימניקים בוגרי סיירת מטכ"ל. הם עורכים כל מיני פעילויות למען החברה."

והיא מפרטת אחת מהם: "יש להם תכנית שנקראת 'להָעֵז'. במסגרתה הם מובילים קבוצות של תלמידי בתי ספר תיכוניים, תלמידים מכיתות ח' עד יב', ויוצאים איתם למסעות בקטעים שונים של 'שביל ישראל'. הפעילות הזו התחילה בבתי הספר באופקים בדרום ובחצור הגלילית בצפון, ועתה היא מתפשטת למקומות נוספים בארץ. בכל בית ספר נערכת הפעילות שלוש פעמים בשנה, בכל פעם המסע נמשך שלושה ימים עם קבוצת תלמידים אחרת, וכמובן בליווי אנשי צוות מבית הספר. במהלך הסיורים משוחחים אנשי העמותה, בוגרי הסיירת, עם התלמידים. מספרים להם על המדינה, על הצבא, טבע וחברה וכמובן מנחילים להם ערכים."

בנוסף עוזרת עמותת "מסדר דורשי טוב" גם לסטודנטים בפריפריה. לאחר שהם מסיימים תואר ראשון, חברי העמותה עוזרים להם להשתלב במקומות עבודה. מספר צביקה: "אנשינו מסייעים בקשרי נטוורקינג לסטודנטים, אשר למעשה הם מתחרים על מקום עבודה מול צעירים שבגרו בערים כמו כפר סבא, רעננה, רמת השרון או תל-אביב."

"הנמרים לעוטף"

לאחר השבעה באוקטובר החליט צביקה, בשיתוף עם רעייתו אסתר כמובן, שצריך לרדת דרומה ולעזור לנפגעים.

ראשית כל, צביקה הגיע לאופקים ולקח על עצמו לאייש עמדה במוקד הרווחה. לחילופין הוא הגיע לרפת בקיבוץ נירים המפונה והעזוב, והשתלב שם בתורנויות חליבה. בנוסף, הוא עזר לאחד החקלאים במושב נתיב העשרה, שנשאר כמעט לבדו במושב על הגבול.

אבל צביקה לא הסתפק רק בעשייה שלו עצמו. צביקה החליט לגייס אנשים נוספים לעזרת הדרום. בחודש מרץ 2024, חמישה חודשים אחרי הפגיעה הנוראה ביישובי העוטף, יצא צביקה ב"קול קורא" תחת הכותרת "נמרים לעוטף". באחד המפגשים של חבריו הוא אמר להם בין השאר:

"בעלי הזיכרון הארוך בינינו זוכרים את ה'נמרים', קציני מילואים ותיקים שהתנדבו במלחמת ההתשה לתקופות ארוכות כמפקדי מוצבים בתעלת סואץ. בימים אלה יש להחיות את הדוגמא, ולהתנדב לתקופות מגורים היישובי העוטף, כולל הערים! כתמיכה ציבורית, שותפות גורל, הכרה בהם, ותחושת אמון בביטחון. מתי? החל ממחר! כל אחד כאשר ידְבֵנוּ לבו. מי שבוע בחודש, מי חודש בחצי שנה ומי חצי שנה בשנה. […] אם אנחנו נגיע, אחרים יבואו בעקבותינו."

קריאתו זכתה לאוזניים קשובות. כעשרה אנשים התנדבו להגיע כדי לתרום מכישוריהם ליישובי העוטף, בעיקר למועצה האזורית אשכול.

בני הזוג פינקלשטיין עזבו את ביתם באליעד בצפון ועברו להתגורר בקיבוץ נירים, בבית של חבר שפונה עם כל התושבים. ה'נמרים' המתנדבים – אלו ששהו במקום באופן רצוף ואלו שהגיעו לשם לעתים מזומנות – עסקו בפעילויות שונות בתחומי חינוך, תרבות, רפואה ועוד.

אסתר וצביקה דאגו להביא לאזור אמנים ומרצים שונים, שהופיעו בהתנדבות בפני הקשישים במועדון "נווה אשכול" ובמועדוני היישובים השונים. מספרת אסתר: "ההתחלה היתה עם נגן מפוחית הפה דרור אדלר, צעיר האחים של 'שלישית אדלר' הידועה. לאחריו, בחודש אוגוסט 2024, באה לשמח את התושבים חבורת הגבעטרון, ואכן היא הפיחה שמחה רבה בלב התושבים. הופעת הגבעטרון התקיימה בחדר האוכל של קיבוץ גבולות שהיה מלא מפה אל פה. בסופה של ההופעה ניגשה אלי אישה ואמרה לי, שזו היתה הפעם הראשונה מזה עשרה חודשים שהיא הצליחה לשיר ולשמוח."

ואסתר ממשיכה: "בחודש נובמבר 2024 הגענו עם הופעה גם לקיבוץ בארי הפגוע. באותה עת היו בו מעט מאד אנשים. בעיקר אלו שעבדו במפעל הדפוס שחזר מיד לפעילות כמעט מלאה, בדומה לרפתות בקיבוצים השונים ובשאר ענפי החקלאות, כי החיטה חייבת לצמוח שוב… בבארי הופיעה האמנית אילנה יהב, שמציירת בחול לצלילי נגינתו של דרור אדלר (שהגיע שוב בהתנדבות, כמובן). למועדון לחבר הגיעו כעשרים חברים. המפגש בין אנשי הקיבוץ לאמנים היה מאד מרגש."

אסתר וצביקה הצליחו לקיים באותה תקופה למעלה מארבעים ערבי אמנות ותרבות, כולם בזכות התנדבות של אמנים ומרצים בכירים, ביניהם חתן פרס נובל פרופ' דן שכטמן.

בנוסף הם פנו למשתלות והשיגו תרומות של שתילים עבור מקומות שנהרסו. בין ה'נמרים' שהופיעו בכל שבוע היה רופא שהחל את יום העבודה במשק חקלאי ואחר הצהריים פתח את המרפאה לשירות התושבים שהיו שם.

חינוך וסדנאות

צביקה מספר על פעילויות של חברים 'נמרים' בתחום החינוך: "עבור תלמידי בתי הספר היסודיים הוקם בפינת החי של קיבוץ מגן, מתחם המתאים ללימודים בחוץ. תלמידים מגיעים למתחם בליווי מורות כדי ללמוד יום בשבוע מחוץ לכיתה, בטבע. אחת המנהלות ציינה שיש שיפור ניכר בהתנהגות התלמידים, אשר חוו דברים קשים בשבעה באוקטובר."

צביקה מוסיף מה נעשה למען תלמידי בתי הספר התיכון: "ה'נמרים' הכינו תוכניות לימודים בשיתוף מוסדות אקדמיים, ביניהם מכון וייצמן ואוניברסיטת בן-גוריון. התוכניות שגובשו בשנה הראשונה, ממשיכות גם כיום," הוא מדגיש.

אחד החברים הצטרף כמלווה לצוות המתחם טכנולוגי השייך למוסדות החינוך במועצה האזורית אשכול. הוא עוזר בניהול ומשמש כמנטור צמוד. הפעילות במתחם זה הורחבה מאוד, נוספו בו חוגים שונים. והוכחה להצלחה: בשנה האחרונה השתתפה נבחרת הרובוטיקה באולימפיאדה ארצית וחבריה זכו להגיע למקומות גבוהים בתחרויות.

פעילות מיוחדת נוספת – חבר אחר מה'נמרים' הוא רקדן ידוע בארץ, שמתגורר בשדרות. בסטודיו שלו הוא מעביר תכנית עם תמיכה רגשית והעצמה נפשית לצוותים שמנהלים את המועדון לקשיש "נווה אשכול". ויותר מזה. הוא משתף פעולה עם חבר 'נמר' נוסף, שמתגורר במצפה רמון, ויש לו שם מתחם גדול מאוד של תיירות. המתחם הזה מנוצל לסדרות של סדנאות שונות, הן לצוותים החינוכיים והן לתלמידי תיכון ובוגרים. "כל זה בליווי והדרכה של חברים מה'נמרים' ועוד מתנדבים שהצטרפו אליהם," מדגיש צביקה.

ה'נמרי'ם משתפים פעולה עם גופים התנדבותיים נוספים, כגון "שנת שירות שלישית" של מבוגרים. גם קבוצות של טייסים מגיעים להפעלת פעילויות שונות.

ביום העצמאות תשפ"ו, הוחלט במועצה האזורית אשכול להעניק אות הוקרה על יזמות חברתית לכל חברי קבוצת הנמרים לעוטף.

אומרת אסתר: "במשך שנתיים וחצי שהתגוררנו בעוטף זכינו להכיר אנשים שבדרך אחרת לא היינו מכירים. יצרנו קשרים הדוקים וחברויות חדשות, וגם קצת התאהבנו באנשים."

וצביקה מוסיף: "בנוסף לזה היה מאוד מרגש לפגוש כל כך הרבה מתנדבים, אנשים טובים אשר תרמו מרצונם לאחרים, הקריבו ממרצם ומזמנם. כך גם האנשים שעבדו בשכר" הוא מדגיש. "כמו אנשי פרויקט 'תמורה' שראויים להערכה. ואולי הרווח הגדול ביותר" הוא מסכם, "הוא המצב שהתושבים חזרו לבתיהם והפעילויות שעשו בעבר ממשיכות. והנה אזור שהיה תוסס וחי לפני השבעה באוקטובר, הצליח לקום על רגליו. ממש מחמם את הלב לראות שיש שם שוב חיים".

לסיום, אסתר, צביקה וחבריהם 'הנמרים' מציגים את הפן היפה של הישראלים, שתופסים יוזמה ומתייצבים למילוי משימות למען החברה והמדינה. הם מגלים נחישות כמו אבותיהם שהתעקשו ועלו ארצה בדרך לא דרך, והחלו להפריח את אדמתה. יישר כוח!