נשים חזקות בתלמוד ובהווה 

כבר מילדותה מודעת רוני יבין, בת מושב כפר יחזקאל, לכוחן של נשים ולצורך להילחם על שוויון בינן לבין הגברים • יבין יזמה הקמת עמותה לצורך שיקום ושיפוץ בניין בית הכנסת במושב • במחקרה, העוסק בידע וכישורי נשים בתלמוד הבבלי, התייחסה לכך שהתלמוד הוא ״גברי״, וכי כמעט לא מוזכרות בו נשים, למרות שהן פעלו רבות בתחומים שונים לטובת הקהילה

*תמונה ראשית: ד"ר רוני יבין. אלבום פרטי 

"אני בעצם גדלתי בין שני מושבים," אומרת ד"ר רוני יבין. "אימא שלי אביבה היא בת כפר ויתקין ואבא שלי גדעון מכפר יחזקאל, בו נולדתי בשנת 1958, כך שהיו לי סבא וסבתא בשני המושבים. בכפר יחזקאל עברו עלי ילדותי ונעוריי וגם כפר ויתקין הוא חלק מנוף ילדותי." 

שמענו מפי רוני על תולדות שתי משפחות המוצא שלה – מצד אימה ומצד אביה. 

סבא וסבתא בכפר ויתקין 

"סבי וסבתי, אליעזר ובלומה (לבית שפירא) גל עוז היו ממקימי המושב. סבי כתב שני ספרי זיכרונות, האחד על בסיס יומן אישי שנקרא 'איש חיִל' והשני 'איש כפר ויתקין'. הם כוללים זיכרונות שלו מהעלייה שלו לארץ, מהבריגדה ומהקמת מושב כפר ויתקין. למשפחה שלנו זו מזכרת חשובה. אני ובני המשפחה יכולים לדלות משם זיכרונות, תמונות והרבה דברים מעניינים.  

"סבי וסבתי הגיעו ארצה בעלייה השלישית. סבתי מהעיר לוצק, שהיום שייכת לאוקראינה. היא למדה בבית ספר 'תרבות' ותמיד הייתה גאה על כך, שהיא בוגרת רשת חינוך עברית זו ולמדה לקרוא ולכתוב בעברית. מבין כל בני המשפחה רק היא ואחד מבני הדודים שלה (יוסף כושר) נתפסו לציונות. לכן הם התחתנו בנישואין פיקטיביים ועלו יחד ארצה. בארץ פנה כל אחד לדרכו, אבל גם בן הדוד הזה הגיע בסופו של דבר לכפר ויתקין, כעובד ציבור, לא כבעל נחלה. 

"גם סיפור העלייה לארץ של סבי  מעניין. הוא לא למד בבית ספר יהודי אלא ב'חדר', ומי שלימד אותו עברית היה סבו, שגם זרע בו את זרע הרצון לעלות לארץ. סבי היה בן יחיד, לכן הוריו התקשו להיפרד ממנו ולא הסכימו שיעלה ארצה. אבל כאשר החלו אירועים כנגד היהודים, הוא הצטרף לקבוצת צעירים לצורך הגנה. אז, באחד הפוגרומים נתפסו רבים מחבריו, אחדים נהרגו, סבא ברח לאחת העיירות הקרובות.  

"כולם חשבו שגם הוא נהרג והוריו החלו לשבת עליו 'שבעה'. כאשר זה נודע לו, הוא הגיע אל אחד השכנים כדי לבקש ממנו להודיע להוריו שהוא חי. אותו שכן נבהל ובתחילה חשב שהוא רוח רפאים. לאחר האירוע הזה הסכימו הוריו שיעלה לארץ וקיוו שבארץ ישראל הוא יהיה בטוח יותר, ונתנו לו את ברכת הדרך. מן הארץ היה סבי שולח למשפחתו מכתבים וכסף, עד אשר נפסק הקשר והם נספו בשואה. על גורל משפחת סבתי ידוע שהם נורו כמו רוב קהילת לוצק לבור הריגה הסמוך לעיר.  

"בארץ כשפרצה מלחמת העולם, התגייס סבי לבריגדה והשאיר במשק את סבתי, שהיתה אז אם לשלוש בנות: אמי אביבה בת ה-11, אחותה ארלוזורה בת 10 והתינוקת רוחמה. סבתי החזיקה את המשק בעזרת מתנדבים מהמושב, אך בעיקר בעזרת שתי בנותיה ה'גדולות'. בקיצור, כבר אז ניכר היה שיש נשים חזקות במשפחה, כך צמחה אמי להיות אישה חזקה, חרוצה, ועם ראש טוב ומאוד יעיל." 

סבא וסבתא בכפר יחזקאל 

"משפחתה של סבתי מצד אבי, זהבה לבית תברובסקי, השתייכה לקבוצת יהודים קטנה שהיגרה מליטא לתורכיה, לכפר סמוך לקושטא, שנקרא  'מסילה חדשה' כדי להתמחות בחקלאות ולעלות אחר-כך לארץ שהיתה אז בשליטת העות'מניים. 'מסילה חדשה' שימש בעצם כפר להכשרה חקלאית. היא עלתה בשנת 1919 ואילו סבי שמואל היה בן למשפחה שהיגרה ממזרח אירופה לאמריקה בסוף המאה ה-19. הוא הגיע ארצה ממנהטן בשנת 1913. 

סבי וסבתי הכירו במושבות הגליל ולכפר יחזקאל הגיעו כשנתיים-שלוש לאחר היווסדו. נולדו להם חמישה ילדים, השניים הראשונים בבית חולים צפת והשאר בעפולה. הבכור חיים נהרג בימי מלחמת העצמאות בקרב על הגלבוע."  

אביה של רוני, הבן השני, גדעון, היה בן ממשיך במשק. המשפחה טיפחה רפת, היו במשק תרנגולי הודו, אווזים והיו להם מטעים. "הוריי עבדו שניהם במשק. וכמו כל בני המושבים גם אנחנו, הילדים, עזרנו בעבודות השונות," מספרת רוני. "במלחמת ששת הימים, למשל, אחי חיים, שהיה אז רק בן 11, נאלץ ללמוד לנהוג בטרקטור והסיע את כדי החלב למחלבה. סבא ואני ישבנו על העגלה, החזקנו את הכדים. עזרנו לסבא ברפת בחליבה ובפיזור ירק לפרות ולאימא עזרנו עם העופות. בשנים האחרונות, עקב מצב החקלאות בארץ והרפורמות השונות שפגעו בחקלאים, הרפת נסגרה והעבודה בחקלאות פחתה כמעט לגמרי." 

"היום מדברים כולם על שמירת הדמוקרטיה," אומרת רוני, "אבל אצל הסבים והסבתות שלי לא היה ספק שתיבנה פה מדינה שוויונית, ששוויון בין בני אדם הוא הבסיס כאן – שוויון בין יהודים ולא יהודים ובין גברים ונשים." 

אחד הסיפורים מהעבר שהשפיע על רוני ועשה עליה רושם עצום הוא המאבק להכרה בנשים כבעלות זכות שווה במושב. ומעשה שהיה כך היה: 

בשנת 1931, לאחר שנעשתה פרצלציה והאדמה חולקה בין התושבים; הגיעו למושב החוזים של הסוכנות היהודית לצורך חתימה על בעלות על הנחלות. הוחלט לערוך טקס חגיגי ולמעמד החתימה יוזמנו מכובדים וביניהם הנשיא ויצמן, ברל כצנלסון ואחרים. אבל אז, למקרא החוזים, הסתבר שרק שמות הגברים מופיעים בחוזים וכי רק הם אמורים לחתום על בעלות על המשקים ללא בנות זוגם. הנשים התקוממו וטענו שגם הן צריכות להיות חתומות ולהיות בעלים על הנחלות. הגברים צידדו בהן, החוזים הוחזרו לסוכנות היהודית כדי לתקן את הנוסח. כך שכפר יחזקאל היה בעצם חלוץ בהכרת הנשים כשותפות שוות בבעלות על הקרקע.  

ילדות ונעורים  

רוני למדה בבית הספר היסודי ארבע שנים במושב ואחר כך בבי״ס האזורי "יד לחמישה" שבמושב ברק ובבית הספר התיכון האזורי "ניר העמק". היא היתה פעילה בתנועת בני המושבים ולאחר סיום בית הספר התיכון הצטרפה לגרעין "עודד" בדימונה, שהיה מורכב מבני ובנות מושבים וקיבוצים. בצבא שירתה כמש"קית ת"ש בחטיבת גולני. ואחר-כך החלה קריירה ארוכה של לימודים וחיים בירושלים.  

בהמשך רוני למדה לתואר ראשון באוניברסיטה העברית, בחוגים היסטוריה של עם ישראל והיסטוריה של המזרח התיכון. תקופה ארוכה עבדה כמורה, תחילה בבית שמש ואחר כך בתיכון הניסוי בירושלים. יש לה תואר שני מטעם האוניברסיטה העברית מהחוג לחינוך, שם התמקדה בחינוך יהודי ו'טעמה' לראשונה לימודי תלמוד. בירושלים היא נישאה לבן זוגה גיל גורדון שהוא ירושלמי, היסטוריון ואדריכל במקצועו. לבני הזוג שלושה ילדים. 

מנהלת בית המדרש "אלול" 

לאחר 15 שנים בתיכון הניסויי בירושלים, עזבה רוני את ההוראה במשרד החינוך והתקבלה לנהל את בית המדרש אלול. "אלול  הוא מוסד ללימודי מקורות יהודיים שהקימה ד"ר רות קלדרון בראש קבוצת לומדים מגוונת. מאפיין אותו שוויון, בו לומדים נשים וגברים, חילוניים ודתיים. מבחינה זו היה 'אלול' מוסד פורץ דרך.  

"הלימוד הוא כאמור על בסיס שוויוני," היא אומרת. "הודות לרות נכנסתי ללימוד הבית מדרשי, שחלק ניכר ממנו מבוסס על מקורות יהודיים עתיקים וחדשים. אחרי הלימוד שם החלטתי להמשיך בתחום זה במקום בהיסטוריה של עם ישראל." והיא מוסיפה: "כשהייתי מש"קית ת"ש ב'גולני', הייתי נכנסת לבתי חיילים דתיים ורואה בהם את כל הספרים החומים הגדולים האלה, שלא היה לי מושג מה הם. היום יש לי בבית את כל החומים הגדולים האלה…" היא צוחקת. 

"נכנסתי עמוק לתוך עולם לימוד המקורות ובעיקר תלמוד. זה התחיל כאמור כשלמדתי בבית מדרש אלול, שם התיידדתי עם התלמוד והתחלתי להבין איך הוא בנוי. איך לומדים אותו, למדתי בחברותא עם חבר'ה שהכירו טוב יותר את המקורות היהודיים. במסגרת התואר השני כבר למדתי מקורות שונים, מדרשים ותלמוד אצל מורים באוניברסיטה. את התזה לתואר השני כתבתי על 'סוגיות נבחרות בתלמוד והתלמיד הישראלי', תזה שהציעה דרכים למורים לחבר נושאים מן התלמוד להווי חייהם של תלמידים. המנחה שלי היה פרופ' מנחם הירשמן, שהיה קפדן אך מורה מצוין, והוא עזר לי להיכנס לתוך העולם הזה." 

רוני עברה כמה שנים עמוסות וקשות. למרבה הצער אימה חלתה בגלל רשלנות רפואית וסבלה מאוד במשך כמה שנים עד יום מותה. אחרי העבודה ב'אלול' התקבלה רוני לעבוד בספרייה הלאומית בירושלים, כמנהלת אגף חינוך ותרבות. אולם מה שנראה היה בתחילה כעבודה מעניינת ומהנה, התגלה כמקום בו סבלה מהתעמרות זדונית מצד אחד האנשים הממונים עליה. הסתבר שכך הוא התנהג לרוב העובדים ובעיקר לנשים. בסופו של דבר, לאחר שמעשיו והתנהגותו נחשפו בתקשורת, הוא סולק מתפקידו בספרייה.  

רוני: "אולם זה קרה, כאמור, מאוחר יותר. המשבר בספרייה הוביל אותי לשאלה ׳מה הלאה׳. בן זוגי הציע לי לחזור ללמוד, דבר שאני אוהבת מאוד."  

תלמוד ומגדר 

אז הגיעה רוני למסקנה שעליה לעסוק גם בתלמוד וגם במגדר. "העניין קשור כנראה למה שאירע בספרייה, אך גם לתופעות של שוביניזם בהן נתקלתי לאורך כל הקריירה, כך שעניין אותי לעסוק בתלמוד אבל מתוך נקודת מבט מגדרית," היא מסבירה.  

המנחה לדוקטורט הייתה פרופ' מיכל בר-אשר סיגל, מומחית לתלמוד ולנצרות של העת העתיקה, המלמדת במחלקה למחשבת ישראל באוניברסיטת בן-גוריון. כיום היא משמשת כסגנית נשיא האוניברסיטה ליחסי חוץ.

כידוע, הדמויות המוזכרות בתלמוד הן ברובן הגדול גברים. מאות רבנים מצוטטים ומוזכרים בו, אולם רק נשים בודדות מוזכרות ומרביתן אנונימיות; וזאת שלא כמו בתנ"ך, בו נזכרות נשים לא מעטות לצד הגברים. מדובר ביצירה שהיא פרי חברה פטריארכלית מובהקת, בה נחיתותן של נשים היא מובנית.  

רוני איתרה במחקרה ציטוטים ואזכורים של נשים ואודות נשים. אזכורים הרומזים על מקומן של הנשים בתקופה ההיא. לדוגמא: מתוך מאות ציטוטים מפי רב בשם אביי, קיימים כשלושים שמתחילים במשפט "אמרה לי אֵם". כלומר, הוא מצטט את דברי אימו, ובהם מידע בנושאים שונים. ביטויים אחרים המלמדים על נשים וידע שהיה בידי נשים נמצאו תחת הביטוי הארמי "ההיא איתתה", שפירושו "האישה ההיא" – "האישה ההיא עשתה" או "האישה ההיא אמרה", או תחת "אמיה" (אימו). 

למזלה של רוני קיימים היום אמצעים טכנולוגיים אשר בעזרתם ניתן לאתר מילים גם בתוך 'ים' התלמוד ומקורות אחרים. את הציטוטים היא חילקה לקטגוריות על פי נושאים. איסוף המידע שעלה מתוך הציטוטים ואזכורי הנשים נתן תמונה כוללת, מעין אנתולוגיה של הידע והעיסוקים של נשים כפי שהוא מוצג בתלמוד. בנוסף, רוני בדקה מדוע הכניס העורך התלמודי כל אחד מהציטוטים לדיון בו הוא נמצא ומה תרומתו לדיון. המיקום וההקשר של המידע הנשי מלמדים על התפקידים של נשים, אבל לא פחות על ערכי החברה הגברית בה חיו, על הציפיות מהן ומתי עמדו בהן, ומתי ומדוע גם ערערו עליהן.   

הנושאים בהם עסקו נשים בתלמוד  

קובץ מידע אחד נמצא בתוך מסכת "שבת", בחלק הדן בברית המילה והוא עוסק בתחום המיילדוּת – לא הטיפול ביולדת בזמן ההיריון או הלידה, אלא רק הטיפול ביילוד. כאן מצאה רוני  דמיון ל"מבחן אפגר" (על שם ד"ר וירג׳יניה אפגר), אלה המדדים לפיהם בודקים היום תינוקות מיד עם לידתם. סוגיית תמותת התינוקות הייתה נפוצה עד ראשית העת החדשה והיא גרמה לדאגה והטרידה רבים כבר בעת העתיקה. תינוקות רבים מתו מסיבות שונות. אחת מהן, כפי שכבר אז הבינו, הייתה כתוצאה מזיהומים וסיבוכים שנגרמו מהמילה, אותה הקפידו לקיים ביום השמיני לכל תינוק זכר. במקרים מסוימים מצאה רוני שהמטרה בהבאת המידע הייתה לגרום לדחיית המילה על מנת להציל את חיי התינוק. במקרים אחרים המידע כולל הוראות כיצד לטפל בזהירות בפצע המילה ובתינוק. הוראות נוספות בקובץ מתייחסות לקשיי נשימה של היילוד, קשיי יניקה שלו, וכן התייחסות לגודלו ולצבע עורו.  

קטגוריה שנייה שמצאה רוני היא הנרחבת ביותר – הרפואה, שכללה רפואה מונעת הבאה לידי ביטוי בעיקר בשני תחומים: היגיינה ותזונה. ניתן למצוא ממש מרשמים לחיזוק הגוף ולשמירה על ניקיון. כן היא כללה מרשמים לטיפול במחלות ספציפיות והנחיות לטיפול בחולים.  

בתחום ההיגיינה לדוגמא: קיים סיפור על אישה שתפרה לבנה שבעה בגדים לשבעת ימי השבוע. היום נראה הדבר עניין של מה בכך. אולם בעולם בו היה לאדם הממוצע בגד אחד ויחיד לחודשים רבים ואולי אף לשנים, זה מאוד יוצא דופן. מדובר היה באם שדאגה לבנה אשר התמיד בלימודו, אך כמו רבים בעולם העתיק סבל מעקיצות כינים ופרעושים אשר הפריעו לו להתרכז. הפתרון שמצאה האם היה חריג על רקע התקופה ודרש מאמץ מיוחד. דוגמה אחרת קשורה במים שכמו היום היוו מקור חיים חיוני, אך היו גם מקור לסכנות רבות. מסופר על אימהות שמצאו פתרונות יצירתיים כדי להגן על בניהן מפני הסכנות שבתוך המים, כגון עלוקות וזיהומים. מכלל החומר שנמצא, ניתן לסכם ולומר שנשים היו רופאות ומרפאות ועסקו בכל תחומי הרפואה.  

רוני מצאה קטגוריה שלישית, בה יוחס ידע וכוח לנשים – התמודדות עם סכנות ופחדים. היום ניתן להגדיר זאת כפן פסיכולוגי או רגשי. נשים ואימהות נתנו לבניהן (ומן הסתם גם לבנותיהן, אם כי הן לא מוזכרות), כלים כדי להתמודד עם פחדים מפני סכנות קיומיות העלולות לצוץ בדרכים, בחושך, או בבית הכיסא. הפחד היה מפני  שדים, שאז האמינו כי הם מצויים בכל מקום וכן מבעלי חיים שונים ורמשים. תחום אחר הוא חינוך אשר התרכז בעיקר בשנות הגידול של תינוקות ופעוטות, שטיפולם היה נתון אך ורק בידי נשים והם היו באחריותן הבלעדית עד גילאי חמש או שש.  

הפרק האחרון בעבודתה של רוני הוא בעל אופי יותר אקלקטי. הוא מוכיח למעשה שלנשים היה ידע בכל תחומי החיים. הוא כולל ידע בתחומי ההלכה, המשפט והחקלאות. לדוגמא: באחת מן העצות של האם היא מנחה את בנה כיצד לזהות בשוק פרד איכותי. זהו מידע חשוב מאחר ופרדות היו בעולם העתיק, כמו גם במשך מאות שנים לאורך ההיסטוריה, בהמת העבודה הטובה והמומלצת ביותר.  

לבסוף, אמנם נשים נזכרות בתלמוד באופן מועט ובאופן עקיף. אבל אם מזכירים לרוני שיש מסכת שלמה הדנה לכאורה בנשים ובה דיני הלכה מפורטים העוסקים בנשים, כמו הלכות נידה; היא עונה בחריפות: "מסכת זו אינה עוסקת בנשים מתוך התחשבות בנשים עצמן, אלא מתייחסת לנשים רק כמשאב הולדה. אלו בעצם הוראות לגברים איך ומתי 'להשתמש' בנשים כדי להוליד. נשים שם הן ככלי…" 

נשים ורפואה בעולם העתיק 

לצורך המחקר הרחיבה רוני ולמדה על רפואה עתיקה, מאחר ונמצא כי מרבית המידע של נשים שנשמר בתלמוד עוסק בנושאים ובהיבטים שונים של רפואה. "מצאתי שבכל העולם העתיק נשים עסקו ברפואה עד שהתחום הלך והתמסד," היא אומרת. "היפוקרטס ורופאים בני זמנו התחילו בעצם להדיר נשים מהתחום. מתוך הכתבים ההיפוקרטיים עולה דבר מעניין: בתיאורי המקרים הרפואיים הרבים עליהם מדווחים, המטופלים המוזכרים הם רובם גברים. נשים וילדים כמעט לא קיימים בתיאורי המקרים הרפואיים בספרות ההיפוקרטית וגם בזו שלאחריה. המסקנה, כך לפי מרבית חוקרי ההיסטוריה של הרפואה, שבעת העתיקה נשים טופלו על ידי נשים, ולא על ידי הרופאים ההיפוקרטיים וגם לא על ידי רופאים מאוחרים יותר. ובפועל אין היום במחקר כמעט תיעוד על נשים (וילדים) כפציינטיות. עולם שלם התקיים מתחת לרדאר ועד היום לא נמצא תיעוד עליו." 

רוני מספרת על רופא יווני בשם הירופילוס, אשר חי באלכסנדריה שבמצרים בימי הפאר והזוהר של המקום, במאה השלישית לפני הספירה. הוא היה חלוץ במחקר הרפואה, הודות לניתוחי גופות בהם החל (דבר שאסור היה באירופה בעת ההיא ואפילו עד המאה ה-17). מכל קצווי העולם העתיק באו ללמוד אצלו.  

על פי כתביו המעטים שנותרו, מסתבר שהוא הגיע למסקנה שלמעט איברי המין אין הבדל בין נשים וגברים. הוא הצהיר שאין לו חיבה מיוחדת לנשים, אבל הלב והמוח של נשים וגברים הם באותו גודל ועשויים מאותם חומרים, עוד מצא כי רחם האישה אינה נודדת בתוך גופה והיא אינה משבשת את דעתה של האישה, כפי שהאמינו עד אז. לכן נשים להבנתו אינן נופלות מגברים. הוא כן ציין שישנן נשים אשר אחת לחודש בעת המחזור הופכות מעט רגישות, אך זה הכול. "ובכל זאת," מדגישה רוני "החברה הפטריארכלית דחתה את הדברים, התעלמה מהם והתעלמה מיכולתן של נשים לקחת חלק ולתרום בעולם הרפואה ובעולם בכלל. יש אפילו אגדה על צעירה אתונאית (אגנודיקה) שהתחפשה לגבר כדי ללמוד רפואה אצל הורפילוס והפכה לרופא מצליח ומבוקש באתונה." 

נשוב לסיפור החריג על האם שהכינה לבנה שבעה בגדים, בגד לכל יום בשבוע. כאשר רוני בדקה מדוע ולשם מה הוכנס כאן הסיפור, הסתבר שהוא סופר בהקשר לדיון תלמודי על קשיים שונים של גברים בעת הלימוד: כאב ראש, כינים שעקצו וכדומה. כך שאנו קוראים על אישה שטרחה להשיג בד, לתפור עבור בנה בגדים, זאת מפני שהבינה, שאם היא רוצה שהבן ילמד ולא יסבול מ׳הפרעות׳ ויהיה תלמיד חכם, (וכך המסר הוא שיהיו לו חיים טובים), עליה להכין לו שבעה בגדים לכל ימות השבוע.  

אומרת רוני: "בהקשר זה, למשל, הייתי צריכה לבדוק מהי המשמעות של הכנת בגד לכל יום, מה מאפשרת התרבות החומרית הנהוגה סביב, האם נדרש הרבה כסף, הרבה זמן והכסף הושג במאמץ רב, אך מכל מקום ברור שהיא שמה את העניין הזה בראש סדר העדיפויות שלה. מצאתי דוגמאות נוספות לאימהות, כמובן אנונימיות, שעשו מעשים יוצאי דופן: האחת כדי לעזור לבן שלה בהיגיינה בעת הרחצה (שלא הייתה עניין יומיומי), שנייה כדי למנוע ממנו מחלה ושלישית שפעלה לעזור לבנה לחזור ולתפקד היטב בבית המדרש או להצליח בעבודה החקלאית. המסקנה היא, שלמרות שנשים אינן מוזכרות אלא מעט מאוד, הן היו שם. אבל על פי ההיסטוריה היהודית וגם בתרבויות השכנות, בעולם חיו ופעלו בעיקר גברים. אני שמחה לתת ביטוי וקול לנשים שהיו ולגלות מידע על פעילות ועשייה של נשים שהיו שם כל הזמן לכאורה מאחורי הקלעים." 

משקמת בית כנסת במושב 

מספרת רוני: "מאז ימי ילדותי אני זוכרת כמה אהבתי להצטרף אל סבא שלי לביקור בבית הכנסת. גם אחיי הצטרפו אליו לעיתים. הזקנים שם מאוד שמחו לבואנו. אבל הרבה שנים בנין בית הכנסת בכפר יחזקאל הלך והתפורר." 

בתקופה בה ניהלה רוני את בית מדרש "אלול", היא שמה לב בביקוריה במושב למצבו העגום של בית הכנסת. "אני לא דתיה, לא שומרת הלכה ומבקרת בבית כנסת רק לעיתים רחוקות," היא מצהירה, "אבל לבית הכנסת במושב יש פן היסטורי, זהו מקום של כבוד למסורת ולמורשת ולאנשים שהקימו את המושב. נוסף לכך הוא משמש את הקהילה שם עד היום. זהו מרכז קהילתי, עורכים בו חגים, מפגשי לימוד, טקסי בר ובת-מצווה, חתונות ולהבדיל גם אזכרות."  

לכן החליטה רוני לעשות משהו לשיפור המצב, לשקם ולשפץ את בניין בית הכנסת, שבשנה הבאה יימלאו מאה שנים להנחת אבן הפינה שלו ולתחילת בנייתו. לצורך כך הקימה עמותה, אליה הצטרפו האחים שלה, כמה מתושבי הכפר, קרוב משפחה אמיד מניו יורק ובן הכפר שהצליח מאוד בעסקים. רוני עומדת בראש העמותה שפועלת עד היום. באמצעות הכסף שגויס מהתורמים הגדולים ומהקהילה במקום, בית הכנסת שופץ. תהליך השיקום והשימור הסתיים בשנת 2010. אבל רוני לא שוקטת על שמריה, והיא ממשיכה באמצעות העמותה שהקימה, באחזקת המקום וטיפוחו.  

השנה, לדוגמא, הסתיים פרויקט חידוש עבודות הנגרות של החלונות והדלתות היפיפיים בבית הכנסת. היום ממשיכה הפעילות בבית הכנסת להיות ערה. עורכים שם, מלבד תפילות, גם מפגשים לאירועים משפחתיים ופעילויות קהילתיות שונות. "בכפר תמיד הייתה מסורת של שיתוף פעולה שעובד לרוב מאוד יפה, והציבור מצליח לשמור סביב בית הכנסת על מתינות ומקום לכולן ולכולם. כבר בעבר הוותיקים במקום הרחיקו אותו מהישג ידם של עסקנים דתיים וזה נמשך עד היום." 

רוני, בן זוגה גיל ושלושת ילדיהם מתגוררים היום בהר אדר ליד ירושלים, אבל היא קשורה בכל נימי נפשה למושבים בהם גדלה. היא גאה על כך שרבים מבני המשפחה שלה פרושים במושבים ברחבי הארץ: "היה לי דוד במושב לכיש (שמעון יבין), אשתו ובת דודתי עדיין שם. ברם און יש לי דודה (רוחמה בן יהודה), דוד ובניי דודים. גם בחצבה יש לי דודה (ד"ר ריבקי אופיר) שהיא חקלאית וחוקרת במו״פ ובאוניברסיטת בן גוריון." 

לסיום, בהשראת הנשים החזקות במשפחתה, ובזכות הגישה השוויונית שלאורה התחנכה במושב, רוני מוכיחה הלכה למעשה את היכולת של אישה 'להרים' פרויקטים, וגם תורמת במחקרה לחשיפת פעילותן והישגיהן של נשים מן העבר. זאת למרות שכותבי ההיסטוריה, דוגמת העורך התלמודי, לא טרחו לתעד אותן ואת תרומתן.