כשאני נוסעת בכביש 232 והשדות נפרשים משני צדדיו, נמצאים איתי מי שאינם, הסיפורים שאסור לשכוח, וגם החיים שממשיכים לצמוח כאן
*תמונה ראשית: סעד. סוכות שנותרו בקיבוץ שפונה
טור זה נכתב בעיצומו של חג הסוכות, בביתי שבקיבוץ סעד.
קשה לשבת בסוכה כאן, בנגב המערבי, שלוש שנים אחרי, בלי שתעלה תמונת הסוכות שנותרו נטושות במשך חודשים רבים, בפתחם של בתים של משפחות שחייהן נעצרו באחת, במקום שבו נגדעו חייהם של רבים כל כך, וחייהם של רבים אחרים השתנו לבלי הכר.
הרב יונתן זקס ראה בסוכה תזכורת לשבריריותם של החיים. דווקא ב"זמן שמחתנו" אנחנו יוצאים מן הבית הקבוע אל מבנה ארעי ולומדים שביטחון אינו ודאות. האמונה אינה מבטיחה שהכול יהיה בסדר. היא מעניקה לנו את האומץ לחיות, לפעול ואפילו לשמוח בתוך אי־הוודאות.
שלוש שנים אחרי, המחשבה הזאת מקבלת עבורי משמעות אחרת. הסוכה היא מבנה שברירי, אבל היא גם מבנה שמקימים. בכל שנה מחדש.
אולי יש בכך משהו מן האתגר של השנים האלה: לא למחוק את השבר ולא למהר להכריז שהוא מאחורינו, אלא לשאת אותו ולהמשיך לבנות.
אין סיפור אחד של 7 באוקטובר
בדרך המובילה אל ביתי ומקיפה אותו מצפון וממערב נמצא כביש 232. אני נוסעת בו כמעט מדי יום, וגם אם ארצה, לא אוכל להתעלם: הדרך עצמה מדברת אליי מצומת הקשתות, מסיבוב מפלסים, מכביש הגישה לכפר עזה, ומהזיכרון של השלט הגדול שעמד בפנייה לנחל עוז ועליו המילים: "עד התלם האחרון". השלט כבר איננו שם. המילים נותרו בזיכרון.
שלוש שנים עברו מאז 7.10, שמחת תורה תשפ״ד. שלוש שנים שבהן ראיתי מקרוב כיצד המלחמה משנה את חייהם של אנשים, משפחות וקהילות. כמה עמוק האובדן, כמה ארוכה הדרך לשוב, וכמה כוח נדרש כדי להמשיך לקיים חיים בתוך מציאות שנשברה: לזכור, לשאת, ובחלק מהקהילות – לחזור הביתה ולבנות.
אין סיפור אחד של 7 באוקטובר. לכל אדם, לכל משפחה ולכל קהילה הסיפור שלה.
בסעד בניגוד לשכנותינו הקרובות, המחבלים לא עברו את גדרות הקיבוץ. היו שם ההתרעה שהגיעה מכפר עזה, אנשי כיתת הכוננות וחיילי הטנק שלחמו סמוך לקיבוץ. ובתוך אותו בוקר נורא נעשתה סעד גם מקום מקלט ללמעלה ממאה מניצולי ובורחי מסיבת הנובה. פצועים טופלו ופונו, ואנשים שנמלטו על נפשם מצאו מחסה.
אני נושאת איתי גם את סיפור גבורתם של אנשי עלומים, שעבורם אותו בוקר נראה אחרת לגמרי. לעלומים חדרו מחבלים בכמה גלים ומכיוונים שונים. במגורי העובדים התאילנדים והנפאלים נרצחו 22 צעירים, חמישה נפצעו ושניים נחטפו לעזה. כיתת הכוננות, בני משק וכוחות שהצטרפו אליהם נלחמו במשך שעות על הבית וחלקם נפצעו. שני קיבוצים של אותה התנועה, קרובים כל כך זה לזה, ושני סיפורים שונים של אותו בוקר.
מסביבנו קהילות הנגב המערבי שלכל אחת סיפור אחר, סיפורים קשים של אובדן, של גבורה ושל זיכרונות.
אולי זה אחד הדברים שלמדתי בשלוש השנים האלה: לאחד אותנו אין פירושו לאחד את הסיפורים. האחריות המשותפת מתחילה דווקא ביכולת להקשיב לכל סיפור בפני עצמו.
לתת מקום לשמות, לפנים, לסיפורים
בנובמבר 2023, קצת יותר מחודש אחרי הטבח, עמדנו בעצרת לזכר הרוגי הטבח והנופלים והנופלות במלחמה. רבים מאיתנו היו מפונים מבתיהם, והלב עוד לא הצליח לעכל, להכיל.
פתחתי אז במילותיה של זלדה: "להדליק נר". הבאתי את דבריו של יוסק׳ה אחיטוב ז״ל על הקדיש ועל טקסי האבלות. על הרגע שבו המפגש עם המוות מערער את עולמו של האדם. דווקא אז הקדיש ומנהגי האבלות נותנים נקודת אחיזה: מילים לומר, מעשים לעשות, מסורת להישען עליה וקהילה להיות בתוכה. הם מחברים את האבל הפרטי אל זיכרון רחב יותר, אל שייכות ואל המשכיות החיים.
שלוש שנים אחרי, אני מבינה טוב יותר למה נזקקנו אז.
זיכרון איננו רק מבט לאחור. הוא הדרך שבה אנחנו נותנים מקום, בתוך החיים, לשמות, לפנים ולסיפורים. הזיכרון מטיל עלינו אחריות. הוא שואל לא רק את מי אנחנו זוכרים, אלא מה אנחנו בוחרים לשאת איתנו מחייהם אל החיים שאנחנו ממשיכים לבנות.
להשיב חיים למקום שנפגע
באותה עצרת זעקנו: "השיבו את החטופים והחטופות". כאבן של המשפחות ליווה אותנו והיה נוכח באופן קבוע בחיינו. פגשנו את המשפחות, עמדנו איתן בצמתים ובכיכרות, בתפילות ובקבלות שבת. לא תמיד חשבנו כולנו אותו דבר על הדרך, אבל האחריות למי שנלקחו מבתיהם והחובה להשיבם הייתה עבורנו ביטוי עמוק לערבות הדדית.
בשלוש השנים האלה קיבלה המילה "להשיב" משמעויות רבות: להשיב אדם אל ביתו, להשיב קהילה אל מקומה, להשיב תחושת ביטחון, להשיב לילדים שגרה, להשיב חיים אל מקום שנפגע.
למדנו גם שלא כל דבר ניתן להשיב למה שהיה.
גם מי שחזר הביתה לא בהכרח כבר שב
אנחנו חלק מהקהילות המגויסות. המלחמה נכנסה אל קהילותינו גם דרך השירות הצבאי. רבים ורבות יצאו לשירות בסדיר, בקבע ובמילואים. השכול היכה ועוד מכה בעוצמה רבה, בכל מדינת ישראל ובקהילותינו אנו.
משפחות כה רבות משלמות מחיר יקר ונורא. אנשי מילואים נקראו שוב ושוב לצאת מן הבית, מן המשק, מן העבודה ומן הקהילה. מאחורי כל מי שיצא או יצאה לשירות היו בני ובנות זוג, ילדים, הורים וקהילה שלמה שנדרשו גם הם לשאת את המשא.
אנחנו מלווים פצועים בגוף ובנפש ואת משפחותיהם. יש פציעות שנראות לעין ויש כאלה שמתגלות לאט. יש מי שחזרו מן הקרב, אבל הדרך שלהם בחזרה אל החיים עוד ארוכה. ואנחנו עוד לא מתחילים להבין את מלוא המחיר. איננו יודעים עדיין מה יעשו השנים האלה לנפש, לזוגיות, להורות, לילדים שגדלו אל תוך המלחמה, למי ששירתו תקופות ארוכות, לפרנסה, לקהילות ולחברה כולה. יש מחירים שיתבררו רק בעוד שנים.
האחריות שלנו אינה מסתיימת עם החזרה הביתה. היא דורשת מאיתנו לראות גם את מה שאינו נראה: לתת זמן, ללוות, להיות שם לאורך הדרך. שלוש שנים אחרי אני יודעת: גם מי שחזר הביתה לא בהכרח כבר שב.
כבר בראשית הדרך, מתוך המלון בים המלח, כתבתי: "אנחנו נשוב הביתה".
זו הייתה אז אמירה של אמונה לא פחות משהייתה תוכנית עבודה. הקהילות היו מפוזרות. לא ידענו מתי ואיך נחזור, אבל ידענו שאנחנו רוצים לשוב.
כתבתי אז: "זה יהיה קשה וייקח זמן, אבל אנו נשוב הביתה ונחדש את היישובים. נחדש אותם יחד עם שכנינו, ולא במקומם. יחד נקום, בשכנות ובאהבה נבנה מחדש".
אלא שעם הזמן למדנו ששיבה איננה רגע. אפשר לעבור שוב בשער הקיבוץ ועדיין להיות במסע של שיבה. אפשר לפתוח את הגן ואת חדר האוכל, לחזור לשדה ולעבודה, לחגוג שוב חג בקהילה ועדיין לשאת את מה שאירע.
גילי זיוון, חברת סעד, ניסחה את הפרדוקס הזה בפשטות: "הכול בסדר ושום דבר לא בסדר". חשבנו ששיבה היא לחזור הביתה. למדנו ששיבה היא גם ללמוד מחדש איך להיות בבית: בבית שהשתנה, במרחב שהשתנה, וכשגם אנחנו כבר איננו בדיוק מי שהיינו.
נקום ובנינו
בימים הראשונים אחרי 7 באוקטובר חזרתי לדברים שכתב נחום ברוכי ז״ל, היסטוריון התנועה ומזכ״ל הקיבוץ הדתי בעבר. נחום נשא איתו את סיפורה של בארות יצחק ההיסטורית, שהוקמה בנגב ועמדה בקרב קשה במלחמת העצמאות.
לאחר המלחמה בנו חבריה מחדש את קיבוצם במקום אחר. את סיפור הבניין הזה קרא נחום דרך מילותיו של הנביא נחמיה: ״אֱ-לֹהֵי הַשָּׁמַיִם הוּא יַצְלִיחַ לָנוּ… נָקוּם וּבָנִינוּ״ (נחמיה ב׳, כ׳). בספרו "נקום ובנינו" כתב ברוכי על הקיבוץ הדתי שלאחר מלחמת העצמאות: "עוד בטרם הסתיימו הקרבות חידשה התנועה את תנופת ההתיישבות והעלתה על הקרקע 11 נקודות חדשות".
חזרתי אל הדברים האלה לא מפני שההיסטוריה חוזרת על עצמה. היא אינה חוזרת, ואין להשוות בין מלחמות או בין כאב לכאב. חזרתי אליהם מפני שמצאתי בהם מקור של כוח. הדורות שקדמו לנו אינם נותנים לנו תשובות מוכנות למציאות שלנו, אבל הם משאירים לנו שפה, זיכרון ועדות לכך שגם מתוך שבר גדול אפשר לבחור בחיים ואז, לאט ובעקשנות, להתחיל לבנות. שלוש שנים אחרי, אני שומעת את המילים "נקום ובנינו" אחרת.
בעיני זה אינו משפט ניצחון, אלא מחויבות. הוא אינו הבטחה שהכול יחזור להיות כפי שהיה, ואינו ניסיון למהר מן השבר אל התקומה. הוא הבחירה לעשות את מלאכת הבניין כשהשבר עדיין נוכח. לבנות פירושו לחרוש שדה ולפתוח גן ילדים, לחזק קהילה, ללוות משפחה שכולה לאורך השנים, להיות לצד הפצועים בגוף ובנפש ומשפחותיהם, להחזיק את משפחות המשרתים, לבנות בית, אבל גם לייצר תחושת ביטחון ושייכות, ובעיקר, לא להסתפק בשאלה איך מחזירים את מה שהיה, אלא לשאול אילו חיים אנחנו מבקשים לבנות מכאן.
אולי זו גם המשמעות של תקווה עבורי היום. תקווה איננה הידיעה שיהיה טוב. היא אינה דרך לדלג מעל הכאב, וגם לא למהר להכריז על תקומה לפני שהקשבנו למחיר. תקווה היא האחריות לעשות את המעשה הבא שמאפשר לחיים להימשך.
שלוש שנים אחרי, עדיין אין לנו די מרחק כדי להבין את מלוא משמעותן של השנים האלה. אולי עוד שנים רבות לא יהיה לנו. אבל איננו יכולים להמתין למרחק ההיסטורי כדי לקחת אחריות על ההווה.
כשאני נוסעת בכביש 232 והשדות נפרשים משני צדדיו, נמצאים איתי מי שאינם, הסיפורים שאסור לשכוח, וגם החיים שממשיכים לצמוח כאן.
המילים "עד התלם האחרון" נשארו איתי. פעם שמעתי בהן בעיקר דבקות באדמה. היום אני שומעת בהן מחויבות רחבה יותר: לאדמה ולאנשים שחיים עליה, לזכור את מי שאיבדנו, לא להסיר את המבט מן הכאב, לשאת יחד את המחיר, לשוב הביתה וגם ללמוד מחדש להיות בו ולהמשיך לבנות, בידיעה שלא הכול ניתן לתיקון.
