הבית שלנו בבארי נשרף בשבעה באוקטובר. ואיתו נשרף גם הדבר הזה שתמיד נראה לי כל כך מובן מאליו, המקום שאליו חוזרים
*תמונה ראשית: איתי שאבי
כמעט שלוש שנים אני אומר שאין לי בית.
זה משפט מוזר להגיד בגיל 44. הרי תמיד יש מקום שבו אנחנו ישנים.
יש מיטה, יש מטבח,
יש כתובת שאפשר לכתוב כשמבקשים ממני למלא טופס.
אבל בית, כמו שהכרתי אותו, אין.
הבית שלנו בבארי נשרף בשבעה באוקטובר.
ואיתו נשרף גם הדבר הזה שתמיד נראה לי כל כך מובן מאליו,
המקום שאליו חוזרים.
מאז אנחנו גרים במקומות זמניים.
בהתחלה זה באמת הרגיש זמני.
עוד כמה שבועות.
עוד כמה חודשים.
עד שנבין מה קורה,
עד שנדע לאן הולכים.
אבל כמעט שלוש שנים עברו.
ובאיזשהו שלב אתה מבין שהזמני הזה הוא כבר החיים עצמם.
בניה וסיני היו בני שלוש וחצי בשבעה באוקטובר.
היום הם כמעט בני שבע.
ועד שנחזור לחיים בבית קבוע,
יותר מחצי מהחיים שלהם כבר יעברו בין מזוודות ובתים זמניים.
אני חושב על המשפט הזה ולא מצליח לעכל אותו.
לפעמים אני תוהה אם הם בכלל זוכרים איך זה מרגיש כשיש בית שהוא רק שלנו.
הזמן הרי לא עצר בשבעה באוקטובר.
הילדים שהוצאנו מחלון הממ”ד בגיל שלוש וחצי לא נשארו בני שלוש וחצי.
הם גדלים.
מבינים יותר.
שואלים שאלות אחרות.
זוכרים דברים בדרך שלהם.
ולפעמים הם אומרים משפט אחד שמצליח לפרק את כל מה שחשבת שאתה יודע.
סיני כבר אמרה לי שהיא לא רוצה לחזור לגור בבארי.
שהיא לא רוצה לזכור את המלחמה.
וזה משפט שקשה לשמוע.
גם כי מורן גדלה בבארי, והיא תמיד חלמה שלילדים שלה תהיה אותה ילדות שהייתה לה.
החלום הזה אפילו התחיל להתגשם.
בניה וסיני נולדו לתוך בארי.
ואז, בגיל שלוש וחצי, המקום שאמור היה להיות בשבילם המקום הכי בטוח בעולם הפך למקום שממנו היינו צריכים לברוח.
אנחנו עדיין רוצים לחזור לבארי. עכשיו אפילו יש לנו תאריך — יולי 2027.
עוד פחות משנה.
אז אחרי תקופה ארוכה שבה החיים שלנו נקבעו בעיקר על ידי מה שקרה לנו, החלטנו לפחות לנסות לבחור מה לעשות עם הזמן הזה.
ארזנו שוב מזוודות ויצאנו למסע.
לא טיול של שבועיים שבסופו חוזרים הביתה.
יצאנו בידיעה שיש לנו כמעט שנה עד שהבית בבארי יחכה לנו.
אנחנו עוברים בין מדינות, דירות ורכבות. רואים נופים שלא חשבנו שנראה, פוגשים אנשים, שומעים שפות אחרות, סופגים תרבויות ומפתחים חלומות חדשים.
ובעיקר אנחנו ביחד.
חמישה אנשים, עשרים וארבע שעות ביממה.
יש בזה משהו מדהים, ויש בזה גם משהו קשה מאוד.
יש ימים שבהם אני מסתכל על המשפחה שלי מול איזה נוף מטורף וחושב שאולי, בתוך כל מה שקרה לנו, קיבלנו הזדמנות נדירה להיות באמת ביחד.
ואז בר הקטן שלנו,
מזכיר לנו שכל המסע הגדול הזה הוא בעיקר רעיון של המבוגרים.
אנחנו רוצים לראות עולם.
הוא רוצה רצפה.
יש ימים שבהם הכול מרגיש נכון, ויש ימים שבהם אנחנו מותשים.
שבהם הילדים צריכים מסגרת, אנחנו צריכים שגרה, ולא מתחשק לחפש מה נעשה מחר או איפה נהיה בעוד שבוע.
וברגעים האלה עולה לפעמים המחשבה הפשוטה:
אולי מספיק?
אולי חוזרים הביתה?
ואז מגיע החלק המוזר.
אין לנו כרגע באמת לאן לחזור.
אז גם האפשרות להגיד "ניסינו, היה מדהים, עכשיו חוזרים הביתה" לא באמת קיימת עדיין.
אנחנו לא בחופשה של שנה.
אנחנו חיים שנה שלמה בדרך.
ואולי דווקא בגלל זה, אחרי כל המקומות שראינו, אני מגלה כמה עמוק נמצא בתוכנו הצורך הפשוט הזה:
להניח דברים במקום ולדעת שהם יישארו שם.
לדעת איפה אתה קם מחר בבוקר.
לדעת לאן אתה חוזר.
ובתוך כל המעברים האלה, משהו בהגדרה שלי לבית התחיל להשתנות.
בכל מקום שאליו אנחנו מגיעים, גם אם הוא שלנו רק לכמה ימים, אנחנו פורקים מזוודות.
הילדים מפזרים את הדברים שלהם.
מורן ואני מכינים אוכל.
מישהו רב, מישהו בוכה, מישהו צוחק.
ובלילה כולנו נרדמים תחת אותה קורת גג.
אותה משפחה.
רק עם נוף אחר מהחלון.
ואז התחלתי לחשוב שאולי לא איבדתי את הבית.
אולי איבדתי רק את הכתובת שלו.
הבית הראשון שאיבדתי היה עשוי מקירות.
הבית שאני בונה היום עשוי מהאנשים שאני הכי אוהב בעולם.
ובתוך כמעט שלוש השנים האלה כתבתי.
בהתחלה כדי לזכור.
אחר כך כדי להבין.
ולפעמים פשוט כדי לא להשתגע.
כתבתי על שבעה באוקטובר.
על השעות שבהן התחבאנו עם הילדים.
על האנשים שאיבדנו.
על בארי.
על המשפחה שלנו.
על הטראומה שנכנסה איתנו לחיים ועל הניסיון להמשיך לחיות לצידה.
וככל שעבר הזמן הבנתי שהסיפור שאני רוצה לספר הוא לא רק על היום ההוא.
שבעה באוקטובר היה יום אחד.
אבל החיים שאחריו כבר נמשכים כמעט שלוש שנים.
באוקטובר הקרוב ייצא הספר שלי, “מבארי והלאה”.
והיום אני חושב שהמילה החשובה ביותר בשם שלו היא דווקא "והלאה".
כי הספר הוא על שבעה באוקטובר.
אבל הוא גם על שמונה באוקטובר.
ועל מאות הבקרים שהגיעו אחר כך.
על זוגיות בתוך טראומה.
על הורות כשאתה בעצמך עדיין מנסה להבין מה קרה לך.
על ילדים שגדלים בזמן שההורים שלהם מנסים לבנות להם מחדש תחושת ביטחון. על געגוע, כעס, אהבה ומוזיקה.
ועל הניסיון להבין איך ממשיכים לחיות אחרי שהחיים שהכרת נעצרו ביום אחד.
פעם חשבתי שה"והלאה" יהיה הרגע שבו נחזור לחיים שהיו לנו.
היום אני כבר מבין שזה כנראה לא עובד ככה.
הילדים כבר לא בני שלוש וחצי.
אנחנו כבר לא האנשים שהיינו.
וגם בארי שאליה נחזור לא תהיה אותה בארי שעזבנו.
אין באמת דרך לחזור לשם.
יש רק דרך קדימה.
ביולי 2027, אם הכול ילך כמתוכנן,
נחזור לבארי.
עד אז נמשיך לחיות את החיים המוזרים האלה שבין בית שהיה לבית שעוד יהיה.
ונמשיך לקחת איתנו את הדבר היחיד שלא צריך לארוז בכל פעם שעוברים מקום.
אחד את השני.
מבארי והלאה…
לקניית הספר:
