הדוד ראובן ואני 

"את מוכנה לצאת, גברת קטנה?" הוא שואל אותי, מיד אחרי שאנחנו מגיעים לביקור. אני עושה פרצוף. הוא יודע שיש רק משהו אחד שאני לא יכולה לעמוד בפניו "קדימה, אני אקנה לך שוקולדה." חיוכי גדל וכל הזיכרונות הרעים מהפעמים הקודמות, נעלמים לי מהראש

הדוד ראובן ואני צועדים למכולת ביום קיץ חם. אני בחופש. חם לכולם ואמא ואבא שלי ביקשו מהדוד ראובן שייקח אותי קצת לטייל כדי שהם יוכלו לנוח. הרוח מרגיזה והחול נכנס לכל פינה שהוא רק יכול. במושב, זה אפילו גרוע יותר, כי אין בניינים שיחסמו את הרוח והחול והאבק מגיעים גם מהשדות הלא-חרושים שנמצאים ממש מעבר לגדר המשק.  

אני לא אוהבת ללכת איתו למכולת במושב. אני כבר בת 10 והדוד ראובן מתעקש ללוות אותי לכל מקום. "הם מכירים אותך מאז שאת פצפונת, אבל לא כמוני," הוא מחייך בעיניו הכחולות ואוחז בידי. היד שלו מחוספסת. הוא מעשב את העשבים ומעדר את הנירים ומשתמש בטוריה ובחרמש חשמלי. כל צעד שלו שווה לשלושה צעדים שלי. "אני הולך למען מטרה, ההליכה שלי היא אף פעם לא רק לשם ההליכה," הוא נוהג לענות לי, כשאני מבקשת ממנו ללכת קצת יותר לאט. 

כשאנחנו הולכים יד ביד ברגל, במושב, אנחנו אף פעם לא מגיעים למכולת.  

"את מוכנה לצאת, גברת קטנה?" הוא שואל אותי, מיד אחרי שאנחנו מגיעים לביקור. אני עושה פרצוף. הדוד ראובן יודע שיש רק משהו אחד שאני לא יכולה לעמוד בפניו "קדימה, אני אקנה לך שוקולדה." חיוכי גדל וכל הזיכרונות הרעים מהפעמים הקודמות, נעלמים לי מהראש.  

קודם כל, לא משאירים את הדלת פתוחה לרווחה, גם אם עוד רגע יוצאים: "השכנים יכולים לראות הכל, גם מעבר לרחוב," הוא מזהיר אותי. "וזאתי, השכנה ממול, תמיד דוחפת את האף ובולשת אחרי כל תנועה שאני עושה. היא רוצה להתחתן איתי יום אחד, את יודעת? ואני כל הזמן בורח ממנה."  

אני צוחקת עליו אבל הוא רציני. "והשכנה שפה ליד, הכלב שלה ממש מפחיד ורשע. הוא כל הזמן מנסה לנשוך אותי." אני לא מאמינה לו. אבל כשאנחנו סוף סוף יוצאים מהבית הקטן והולכים ברגל את המרחק הקצר למכולת, הדוד ראובן כל הזמן מסתכל, לבחון את הגדר של השכנה והעיניים שלו זזות לכל הכיוונים בחיפוש אחר הכלב. "במושב צריך כלבים, אני לא אומר שלא. ועדיף שיהיו כמה שיותר נבחנים ורועשים, שיפחידו גנבים ופורצים. אבל מהכלב הזה, אני ממש מפחד."  

אחרי הכלב המפחיד, מגיע תור השכנים הנחמדים. הוא גבוה ורזה והיא קטנה ושמנה. הבית שלהם מלא בילדים ובחיות ולכולם תמיד יש מספיק מקום לעשות כל מה שהם רוצים. איתם הדוד ראובן יכול לדבר ולדבר, להחליף חוויות ולהעלות קיטורים בלי סוף. אנחנו לא עומדים סתם ליד השער, אלא יושבים על הדשא, עם קפה של מבוגרים ושוקו של ילדים וכולם מדברים עם כולם, כולל התוכי. הם באמת נחמדים אבל לי נגמרת לי הסבלנות. כשאני לוקחת את הלגימה האחרונה מהכוס השלישית שלי, ואני מושכת לו בדגמ"ח המלוכלכים מאדמה ועשב ירוק. "קדימה, דוד ראובן, הבטחתי לי שוקולדה." כולם צוחקים עלי אבל דוד ראובן מבין את הרמז ואנחנו קמים. אנחנו יוצאים שוב לדרך רק אחרי שאנחנו מחבקים את כולם ומבטיחים להיפגש שוב ממש ממש בקרוב.  

אחרי השכנים הנחמדים, מגיעה ביתה של המשפחה שאני אוהבת. יש להם רק בן אחד בגילי. כשהוא רואה אותי ברחוב, הוא תמיד בועט אלי את הכדור ואנחנו משחקים קצת. הגינה שלהם ענקית והכדור תמיד הולך לאיבוד בין השיחים והעשבים השוטים. כשלדוד ראובן נגמרת הסבלנות להסתכל עלי משחקת, הוא מושך לי בקוקו: "הלו, גברת קטנה, הבטחתי לך שוקולדה." אני מוציאה לו לשון "אני רוצה לשחק". "נשחק שוב בדרך חזרה, הם לא הולכים לשום מקום. אני מבטיח." אני מסתכלת לחברי והוא מהנהן לדברי הדוד ראובן. רק אז אני מסכימה לשים את ידי בידו, שוב, להמשיך לצעוד למכולת. הדוד ראובן מציץ בשעון הגדול שלו "ילדונת, עברו שעתיים שלמות מאז שיצאנו לדרך, אבל חלפנו על פני 3 בתים. איך את מסבירה את זה?"  

"אני לא יודעת להסביר את זה." אני מסתכלת עליו בעיניים גדולות. מצפה להסבר הקבוע שלו עם אותן המילים ואותן תנועות בידיים. "תראי, ילדונת, אני גר במושב הזה יותר מ-30 שנה. אני מכיר את כולם. ואני תמיד אומר 'שלום' או 'בוקר טוב' כי כולם אומרים לי. אנחנו עוזרים זה לזה, אנחנו חוגגים זה עם זה. אפילו כשמישהו חולה או בלוויות, אף אחד לא נשאר לבד. זה נקרא קהילה."  

כל רכב שעובר מנפנף לשלום, וליד כל חניה שאנחנו חוצים, הדוד ראובן יודע להגיד מי נמצא בבית ומי נסע לאיזשהו מקום. כל כלב שעובר, מיד מקבל טיפול חם ואוהב. הדוד ראובן מתכופף לגובה של הכלב ונותן לו ליטוף ארוך ומדגדג לו בכל המקומות שכלבים הכי אוהבים. "מה קרה חמודי? אתה לא זוכר את הדרך הביתה? בוא נמצא את אמא ואבא שלך."  

והוא לא צריך להסתכל על התליון שעל הרצועה כדי לדעת למי שייך הכלב ואיפה הוא גר. אנחנו צועדים עם מטרה – להחזיר את הכלב שברח מהחצר לבית שלו, בלי שמשהו רע יקרה לו. אנחנו חוצים את הרחבה של המכולת, שוכחים לגמרי מהשוקולדה, ורק רוצים להחזיר את הכלב הביתה. כשהבעלים פותחים לכלב האובד את השער, הדוד ראובן נותן לכלב חיבוק אחרון: "חביבי, אם לא תשמור על עצמך, מישהו ידרוס אותך. וזה יהיה מאוד לא נעים גם לך וגם לנהג." הוא כמובן מחייך לבעלים והם נותנים לי ממתק קטן, בתודה על שעזרתי להחזיר את הכלב הביתה, למרות שלא עשיתי שום דבר.  

כשאנחנו חוזרים הביתה, כבר חושך. אמא פותחת לנו את הדלת: "איפה הייתם כל הזמן הזה? ואיפה השוקולדה שהלכתם לקנות?" 

* הכותבת הינה בת של חקלאים מכפר בן נון. הסיפור הוא דמיוני לחלוטין