ציוריה של רחל רבינוביץ מקיבוץ דפנה בתערוכתה "יומני עורף", שצוירו בתקופת המלחמה שלאחר 7 באוקטובר, מסנכרנים בין מראות "חוץ" לתחושות פנים ויוצרים צימוד בין הרס וכיליון לבין לבלוב ופריחה מחודשת
*תמונה ראשית: רחל רבינוביץ, "סינתזה", 2024, דיו, פיח וחריכה על נייר. צילום: רחל רבינוביץ
הציורים של רחל רבינוביץ בתערוכתה המקיפה הקרויה "יומני עורף" נוצרו במהלך המלחמה שלאחר 7 באוקטובר, כשהיא ומשפחתה נעה ונדה כמפונים מביתם שבקיבוץ דפנה, הממוקם בסמיכות לגבול הצפון והחשוף לירי ולהפגזות, לבתים זמניים בעורף. "אלא שלאחר כחצי שנה כמפונים, החליטו רחל ובעלה לשוב לביתם בקיבוץ… כחצי שנה שהו בקיבוץ המופגז, אך נאלצו להתפנות שוב בעקבות ההתנקשות בנסראללה… והקרבות שהתעצמו אחריה. הם שבו לביתם עם הסכמי הפסקת האש בתום שנת 2024…" (גליה בר אור, מתוך קטלוג התערוכה).
ציוריה בתערוכה משקפים הן את ההרס והחורבן שזרתה המלחמה בנוף ילדותה ובגרותה והן את מצוקותיה ותגובותיה הרגשיות והנפשיות למצב החירום והסכנה הקיומית שהציבה המלחמה בפניה. יתרה מזו, במרבית מציוריה היא יוצרת סנכרון ותואם בין הנזקים וההרס במראות ה"חוץ" לבין הלך רוחה ותחושותיה הפנימיות.
פרחים וגולגלות
היעדרו ואי נגישותו של הסטודיו שלה בקיבוץ וההתניידות התכופה הכתיבו לאומנית לצייר על ניירות בפורמט קטן, הקלים לנשיאה ולניידות. הציורים בתערוכה מתכנסים לסדרות מובחנות ומבוצעים בדיו, מדיום הנהיר לאומנית והשכיח גם בתערוכותיה הקודמות.
בתערוכתה הנוכחית היא יוצרת צימוד בין כיליון, מוות ואיון לבין לבלוב ופריחה. את פרח הפרג, שכיכב על שלל מופעיו — כניצן ועד הגעתו לשיא פריחתו — בתערוכתה "אדום חזה" משנת 2018, היא מציירת עתה כשבמרכז תפרחתו מוצבת גולגולת אדם. בציור נוסף, "ניצן פרח", הפרג לובש מראה של גולגולת אדם הפוערת את שחור פיה, וניצן נוסף ההופך לגולגולת של ילד חשופת שיניים ועצומת עיניים.
תמה דומה נוכחת בסדרה שצוירה על נייר יפני מאורך ודק, בו היא מכליאה בין צמח הלוף לבין שלד אדם. המוות נוכח גם בציורים המתארים בדקדקנות שלדים של זוחלים קדומים.
פיח על נייר
ההרס והחורבן שזרתה המלחמה נוכחים בסדרת הציורים "לשונות אש" (6-10/2024), בה מתואר הטבע והנוף העולה באש ושרידיו החרוכים. להבות אש כתומות במלוא עוזן לוחכות גזעי עצים שחורים ומפוחמים לצד עשן במנעד גוני האפור-לבן עכור.
על השימוש הקונקרטי שרבינוביץ מבצעת באש חיה בציוריה והעקבות שהיא מותירה היא כותבת, בין היתר:
"חלק מהציורים אני מפייחת עם להבת נר. אחרי שסיימתי לצייר בדיו, אני עובדת עם שינוי כיוון הנייר ביחס לאש; לפעמים משאירה שובלים עדינים של פיח, לפעמים חורכת ממש ולפעמים כוויות קלות" (מתוך טקסט התערוכה).
ציור יוצא דופן ומכמיר לב, הממוקם בסדרה "לשונות אש" — ציור המבשר אולי את התקווה להתחדשות הטבע והחיים — מתאר ולד, עופר, על רקע מסך עשן שחור ואפרפר-תכלכל. העופר, שאך הגיח לאוויר העולם, מנסה לייצב את עצמו על רגליו הארוכות והדקיקות, בעוד צווארו הארוך מוטה באלכסון ופניו, על עיניו הכדוריות והשחורות, מביעות פליאה למראות הראשונים הנגלים לעיניו.
הזעקה שלא נצעקה
כמי שהורגלה לטבול במימיו של נחל הדן הזורם בתחום קיבוצה, רבינוביץ מקדישה סדרת ציורים לדיוקנה העצמי — לפניה הטובלות במי הנחל. באחד מהציורים בסדרה זו, על רקע גוון בורדו כהה, נחשף ומבצבץ מעל פני המים הכהים חלקן העליון של פניה החיוורות — עיניה הנוגות והפקוחות לרווחה המביטות ישירות לצופה, מצחה ושערה בגוון הוורדרד — בעוד שחלקן התחתון של פניה השקוע במים מתמוסס ומהדהד בגווניו את אלה של שערה ופניה.
בציור נוסף מסדרה זו, פניה משתקפות בחיוורונן מתחת לפני המים הסגולים-שחורים — מים המעוותים ומסלפים את המבנה המורפולוגי של פניה.
על הדיוקנאות העצמיים בתערוכה ועל אלה המוצגים בקטלוג התערוכה היא כותבת, בין היתר:
"זו דמות שיש בה כמה דמויות בתוכה, ולה כמה אוזניים ומספר פיות ועיניים" (מתוך קטלוג התערוכה).
בציורי הדיוקנאות העצמיים הללו נדמה שהאומנית מפעילה בו זמנית שתי נקודות מבט מתלכדות: כמי שמתבוננת וצופה על עצמה מבחוץ וכמי שמשקפת את תחושותיה הפנימיות. מבנה פניה של האומנית המסולף והמעוות המשתקף מבעד למים עומד בתואם ובסנכרון עם תחושות המצוקה, החרדה, היעדר האוריינטציה והעצמי המוכר לה.
דיוקן נוסף המוצב מתחת לכותרת "5/2025, השיבה הביתה", חורג בפשטות תיאור הפנים — העיניים כצמד עיגולים חומים, האף כחצי כדור שבתחתיתו קווי הנחיריים והפה הפתוח קמעה בקו מעובה בגוון חום-אדמדם. ציור זה, על הפנים הסכמתיות ועל הבעתן הלומת ההלם והאילמות, האפופות והטובלות באדוות אש מעגליות, מעלה על הדעת את הציור הידוע "הצעקה" של אדווארד מונק (1893).
את הזעקה שלא נצעקה בדיוקן שתואר לעיל היא זועקת בציור דיוקן עצמי נוסף, בו הדיוקן מוצג במהופך, כמו ב"עמידת ראש". היינו, המצח, הטבול במים בגוון אש ובגווני בורדו עכורים, ממוקם בתחתית הדף. על רקע פניה החיוורות, שקווי מתארן מתמזג עם רקען הבהיר המוקף בענני אפר, בולט צבען הצהוב של לובן העיניים ופיה הפעור היורה שלהבת אש המיתמרת מעלה וצורחת את זעקתה.
קיץ לוהט בצפון המופגז
"אחד משיאי הציור בתקופת המלחמה הוא קבוצת ציורי נוף הנשקפים מבעד לעינית מתצפתת. הם צוירו בבית בקיבוץ דפנה, שאליו שבו רחל ובן זוגה, ועברו בו את הקיץ הלוהט ההוא בצפון המופגז, עתיר השריפות" (גליה בר אור, מתוך קטלוג התערוכה).
באותם ימים האומנית, חרף הסכנה, יוצאת מביתה לטבילה בנחל ולסיורים בסביבה, תוך הנצחתם במצלמתה. בציוריה בסדרה זו היא יוצרת במרכז מסגרת דף הנייר המלבני צורה מעגלית המדמה עדשת מצלמה ומשקפת את היות האומנית לעיתים צופה ולעיתים נצפית.
באחד הציורים היותר משובחים בסדרה זו נראים מבעד ל"עדשת המצלמה" המעוגלת שמי תכלת הנחצים אופקית בכתמים אמורפיים בגווני הצהוב, המנוקדים בנתזים זעירים של רסיסי צבע בגוון חום-צהבהב. משוליה הפנימיים של המסגרת החומה כהה חורגות ו"פולשות" לתחומה של "העדשה" צלליות חומות-שחורות כהות של ענפי שיחים ועליהם.
לרגל התערוכה יצא הספר (קטלוג) "יומני עורף", המכנס בנוסף לציוריה של רבינוביץ שצוירו בתקופת המלחמה, טקסטים פרי הדיאלוג בין האומנית לבין גליה בר אור, אוצרת התערוכה ועורכת הספר.
רחל רבינוביץ, "יומני עורף", אוצרות: גליה בר אור ואיילת כרמי, מוזיאון אדם בגליל — בית יגאל אלון, קיבוץ גינוסר, עד 13.6.26
