ראש השנה – זמן לכתבת וניל עם תפוחים וזהב של דבש. אומנם בחוץ מלחמה, אבל אולי היה צריך להביא, לפחות לחג ומועד, קצת ירוק ואת טורקיז הבריכה. אבל אני בבית חולים. הבן שלי אושפז לכמה ימים
*תמונה ראשית: מדליקים פנסים בעצרת החטופים בשער הנגב. צילום: ארז וולך
הגענו בהפתעה, בדרך בה הרבה פעמים מגיעים לבית חולים, לפעמים בגלל דרמה בריאותית קטנה שהתפתחה למקום לא טוב, לפעמים בעקבות בדיקה שהניבה תוצאות חריגות שמתעקשות שזו המציאות אי שם פנימה.
והינה אנחנו פה. בפנימית ד׳ סורוקה, שתלמד אותנו משהו על החיים. הסקאלה היחידה בה היא בין חיים ומוות.
הבריאות שביניהם היא הנושא היחיד.
כל השאר שולי ונזרק החוצה, כולל המצב השחור שאנחנו נמצאים בו – למרות שהשמש בישראל עולה כל בוקר וזורחת.
אין פה עמים ואין לאומיות, הצוות ערבי יהודי וכמוהו החולות והחולים.
יש אחוות אנשים שעומדים מול המראה שאומרת שבסופו של דבר, הם עומדים בפני אותו גורל. צ׳כוב, שהיה רופא כפרי ראה שוב ושוב איך מקרה אחד יקרה את האדם והבהמה, בבקתות הכפריים העלובות ובארמונות הרוזנים. בסיפור "מותו של פקיד" הוא הסווה את המסר תחת "כולנו מתעטשים", מפני שבזמנו לא היה ניתן לומר אותו בגלוי. מדהים שהיום, בישראל ה"נאורה" המסר השוויוני חוזר להיות חתרני.
נסיעות
הראשונה, נסיעת דאגות, עם כמה חפצים שאספתי כדי להעביר לילה לידו, שיהיה בריא. אנחנו בסורוקה, כי אנחנו באש ובמים סורוקה, לא חושבים על מקום אחר כששואלים אותנו לאן, למרות המיון
הבלתי סביר.
בדרך עצרתי כדי לקנות מברשת שיניים בתחנת דלק קטנה ליד צומת סעד. בחנות תור שמעולם לא ראיתי בה קודם. אוטובוס, והרבה רכבים צבאיים בחניה. אולי של אוגדה 98 העולה צפונה. משהו מלחמתי מאובק ומוכר מדי באוויר.
חייל מילואים מפנה לי מכונית שחנתה בשום מקום והפריעה לי לצאת. מברשת שיניים לא אמצא פה. ברדיו ששי קשת שר את שובב אני, אני שובב, אך לב לי לב זהב.
נסיעה שניה – הפתעה, יש שמיים בעולם! חוצמזה עייפות ויאללה להגיע הביתה, יש שיפור. אפשר יהיה לישון.
נסיעה שלישית – רק עברית. קיבעתי את הרדיו על סופ"ש של רשת ג'. תנו לי רק עברית עכשיו.
נוסעים רק לביקור, כי השיפור מתבסס. בדרך מדברים על בת שירות מהעוטף שתורמת בחינוך באחת הערים. הציעו לה לדבר בטקס ה-7.10. עם דגשים על הצלה וגבורה, הפקרה אין בתפריט.
במקביל פרסמו בקבוצת ווטסאפ בבארי בקשה מבית ספר כלשהו עם אותה הנחיה. ריח חזק של חוזר מנכ"ל באוויר. (אכן יש כזה, פורסם לאחר מכן ב"הארץ", כולל הנחיה לא להזכיר את נושא החטופים).
הילדים בגיל הזה אוספים כל פיסת מידע, אומרים לי ברכב, כדי להשלים את גוף הידע שלהם, שמטעם מערכת החינוך הוא גם כך מוכוון מאוד. כך נבנה נרטיב כזבים. ובבקשה אל תספרו את האמת על מה שקרה לנו.
מישהו מטפל בך
נכנסים לקראת שבת לסורוקה. אני שונאת להיות בבתי חולים. הייתי בהם מספיק.
יש בהם ריח דק שנדבק לכביסה ולבגדים, ריח נשימה חולה תמידית. אימא שלי אהבה אותם. אף פעם לא הבנתי אותה, עד הפעם. הפעם לא הרחתי מייד בכניסה. אולי זה הגיל.
ומתחיל להתבהר מה שחלחל כבר אתמול בלילה, על ובין שני כסאות, בחדר צפוף, בחושך לא חושך, ברעש החזק של שאיפת המזגנים, שאליו מצטרף פתאום מוניטור מצפצף בדאגה מלחיצה. ובכל זאת – כמה מרגיע שיש סוף סוף מישהו שמטפל בך.
והינה אנחנו בשישי בערב, המיטה של הבן ליד החלון, צופה בעיקר לבניינים אחרים, לשמים, ללהקות ציפורים.
המשפחה מצטופפת סביבו.
מתי תצא? נראה שבראשון.
ואיכשהו, בפינה הקטנה הזאת, כשכולנו ביחד, אני מרגישה בפעם הראשונה מאז, וחלפה כמעט שנה, רגע של ביטחון.
כל זמן שאנחנו פה לא יקרה כל רע. מצדי שהחות'ים יירו עלינו טיל בכינון ישיר. לא יקרה פה כלום. כי כאן בודקים ומאבחנים, מטפלים ובודקים איך השפיע הטיפול. באים בסבלנות ושואלים מה שלומך, או שמדברים איתך שיחות חולין שאחריהן תשומת לב, מתעניינים אם אנחנו בסדר. פנימית ד' היא משהו משהו, והילד (תמיד ילד, בלי קשר לגיל), מתחזק.
יש לי תכונה שאני לא יודעת אם היא חולשה או חוזק – אני מתמקדת ברגע.
זה הקטע הסתגלני של כולנו? הקטע האקוטי חלף, נחשוב אחר כך מה יהיה בהמשך, ונצליח לקוות לטוב.
השמש שוקעת ויש לחולה אפילו כוח לטייל. משפחות יושבות על הדשא בשלוות יום שישי, ומוצאות בה אקס טריטוריה מהמחלה שהביאה אותן לפה. הרבה חתולים, חגב מנסה לתפוס חרקים. שני נערים מנגנים נגינה פרועה על פסנתר שנמצא בחוץ. נגינה של מי שלא למדו מוזיקה מעולם, מחפשים דרך למצוא קצב, פורטים על כל הקלידים בגלישה פרועה. ובכל זאת – מוזיקה.
הכול רטוב
נסיעה רביעית. בדרך הביתה עברנו בעיר העתיקה של באר שבע. עוד לא תשע והיא נטושה. מאז נבנו הביגים והקניונים היא איבדה את מעמדה כמרכז המסחרי של העיר, ולא ברור מה נוצר במקומו. ברחוב קבוצות קטנות, כמעט רק גברים, משום מה רובם בטריקו שחור. לא נעים, וטוב שאנחנו רק חולפים ברכב.
נסיעה חמישית – שחרור בשבת. נוסעים הביתה באופן מלא, בתקווה להיפרד מהמחלה. ברדיו סוף סוף שיר של
אריק איינשטיין, מהישנים. כמה חם.
יכול להיות שהמסרים שלו פאסה בעיני מישהו ברשת ג׳? בערב בהפגנה בשער הנגב יהיו יותר מאלף איש, שלא תהיה זו הפרזה להגיד שכולם מכירים אישית נחטפים. הם ידליקו את הטלפונים כפנסים, בתקווה שאור מעט יחדור למנהרות.
אני מציקה לעוצרים ברכבים מול ההפגנה או הרמזור, מה דעתכם? תעזרו לנו?
אין כמעט צעקות נגדנו. הנהגות והנהגים מנתיבות ואשדוד, ומושב שובה ואופקים, כולם איתנו בעניין החטופות והחטופים, במעין "בעד נחמד" שלא עושים איתו כלום. סליחה, טעות, הם מתפללים.
בדרך חזרה מבשר הרדיו שתכף הסלמה או מלחמה. שמשות הרכב מתכסות בטיפות זעירות. הטפטוף הקל מתחזק לגשם. הדרך מתערפלת והווישרים פועלים בכל הכוח. ריח אדמה רטובה עולה בלי קשר לשום משל.
אחר כך נרגע, אבל מסביב הכול רטוב, ברטיבות שספגה את הגשם. אני יוצאת מהרכב. הגעתי, ונדמה שמעולם לא היה ברור לי יותר הדמיון המילולי בין מחלה למלחמה.
