היום ארון פנסיונר של החיים, הוא ממשיך ומסדר ומפרק ומפריד סוגי מתכות ומחיה עם נכדו מנועים וגם מתעקש להמשיך ולרוץ ולשמר כושר פיזי
יש כאלה שעבורם להיכנס למחסן של אהרון (ומכאן והלאה כפי שאנחנו נוהגים לקרוא לאהרון בשפת קיצור – ארון) זה לא יותר מלעבור כל דלת דומה של מחסן גרוטאות. עבור אחרים זה כאילו ונפתחו שערי גן העדן.
גם אלה וגם אלה לא יוכלו להישאר אדישים אל מול אין ספור כלי המתכת והמנועים, הטרקטורים, המכסחות ומשאית ה-MACK הישנה, כלי העבודה, המחרטות, הבידונים – מיכלי דלק נתיקים של מטוסי קרב ואפילו טיל טורפדו ממלחמת העולם השנייה, עם פרופלור קטן וחלוד שבאופן אירוני מונח לצידה של יכטה ישנה מונפת על ״מבדוק״ וממתינה למטפל שלא בא… סירה חשופת ירכתיים, חלומו הרטוב של כל טורפדו… ולשניהם ברור שלנצח יצעדו יד ביד ״אנגז׳ה״ לעבר השקיעה…, ולכל אחד מאין ספור הפריטים יש את הסיפור שלו, הסיפור שארון יספר לכם לפרטי פרטים, כאילו זה נחת אתמול בבוקר אצלו במחסן.
משפחת בורשטיין ומושב אמץ – רומן שיש בו הכל – עלייה מרוסיה בגיל צעיר, בחירה במושב על פני אפשרויות נוצצות כיהלומים, חריצות, ידיים מקצועיות וחזקות באופן יוצא דופן ועבודה קשה – אך בעיקר אהבה גדולה לארץ ולמדינה שתמיד קיבלה את ביטויה בשירות צבאי התנדבותי ללא תנאים… ויש גם עצב וטרגדיות ואחת גדולה שתמיד תעמוד בחלל האוויר.
בשנת 1963 ירדנו, הוריי, אחותי ואני עם הסטודיבקר של אבא לדודים בבאר שבע. ירדנו כדי לצפות למחרת בבוקר במצעד צה״ל שיתקיים בבירת הנגב. כשהגיעו הצנחנים ההורים נופפו בידיים בשמחה וקראו קריאות לעבר החיילים. לא הבנתי את פשר ההתלהבות עד שאבא אמר לי זה ארון, זה ארון, הוא צועד עם הצנחנים. הסתכלתי ובשבריר הרגע עד שחלפו זיהיתי גם אני את ארון מהמושב. איזה גבר שבגברים, עם כומתה אדומה, ירכית וצעידה שמחסירה פעימה לילד בן שמונה. איזו גאווה.
במושב ארון היה, נקרא לזה בעדינות, בעל תעוזה יוצאת דופן.
כששמענו פיצוצים מכוון קקון ידענו שזה ארון, הוא עוד פעם זורק רימונים ומפוצץ מטענים.
כשאמרו לנו שיוסף חיון מגן יאשיה עשה תאונה עם מישהו שרץ בכביש שבין המושבים והאוטו התפרק-טוטאללוס, לא היה ספק, הוא נכנס בארון.
כשיש צניחה לים ואבות יכולים להצטרף לבנים היה ברור מי הולך לצנוח, זה ארון צונח עם שי ויהיה אחר כך גם סיפור.. והיה.
הצבא היה כל הזמן אצל ארון בעורקים, (ובצה״ל בפי חבריו ״בורי״, הלוחם עם המבטא הרוסי הכבד שתמיד אפשר לסמוך עליו).
ארון מעולם לא הצליח להיפטר מהחיידק הטוב הזה של האהבה לצה״ל – מילואים בחטיבת הצנחנים הצפונית, מלחמות עם פגישות מרגשות, עם נחום איצקוביץ' סמוך לנפח כשחטיבת השריון של אורי אור הצליחה להדוף את חטיבות השריון הסוריות, עם גברי היכן שהוא בין סיני לרמת הגולן ובלבנון איתי במרפסת בצידון, יומיים אחרי הנחתת החטיבה בחופי לבנון ושעות ספורות אחרי נפילת חברו הטוב מעין שמר.
אפילו עכשיו, בשנים האחרונות נהגנו במידת הכבוד המגיע לארון – המבוגר שבלוחמים במושב – והזמנו אותו מספר פעמים לטקסים צבאיים אליהם היינו קשורים דרך הבנים, עליהם תמיד נהג לשאול, מה עם אלון, איך הולך לרן, מה עושה אורי… וארון מעולם לא ויתר ובעיניים בורקות היה מודיע שהוא מגיע ולא משנה אם הטקס יערך סמוך לחיפה או בבסיס עובדה, דקות ספורות מאילת, כי ארון ואהבת המולדת – ואהבת חבריו לסדיר ולמילואים – ואהבת צה״ל – זה מעגל נפלא של קסמים שלא ניתן מעולם לנתק.
אבל צה״ל ולוחמים הם לא הדבר היחיד בחיים – וכשהניסיונות לטפח חקלאות כמקור פרנסה לא תמיד צלחו, המשפחה שינתה כוון והחלה להפעיל משאיות כבדות בעבודה קשה מול האגודה באיסוף החלב בשעות הלילה המאוחרות והעברתו לתנובה תל אביב ולכפר תבור ובהמשך הובלת בליל ממרכז מזון לרפתות.
לא ניתן לתאר את תחושת האכזבה הקשה שליוותה את המשפחה כשהאגודה העבירה את העבודה לקבלן חיצוני.
את כל אלה ארון לא יכול היה לעשות ללא האישה שאתו ולצידו ברוריה, בת המושב, שבלעדיה הכל היה נראה אחרת, והמשפחה החמה והמחבקת של הילדים יהודית, איריס, שי ומאיה ומשפחותיהם והנכדים והיום גם הנינים…
היום ארון פנסיונר של החיים, הוא ממשיך ומסדר ומפרק ומפריד סוגי מתכות ומחיה עם נכדו מנועים וגם מתעקש להמשיך ולרוץ ולשמר כושר פיזי, גם אם הריצה התחלפה עם השנים וכאבי הפציעות להליכה.
לסיכום, אך לא לסיום, אהרון / ארון / בורי, כל המושב ועד אמריקה מחבקים ומאחלים לך שתמשיך בפעילות ותהיה בדיוק מי שאתה "המוז׳יק" עם הלב הגדול והחם ומלא ברוח ההתנדבות והעזרה לכל מי שירצה ושהבריאות והאהבה למשפחה ומהמשפחה ינצחו.
ואנקדוטה קטנה לסיום: כשמשפחת ששון הגיעה למושב, זמן קצר לפני המלחמה, ארון אמר לי, תגיד לרועי שאם הוא צריך עזרה עם טרקטור שיפנה אלי..
