סרט מתח יומי: הדו־קרב של הדי בן עמר ונהגי המשאיות
ב־1971 יצא למסכים סרט מינורי של במאי צעיר ולא מוכר, שזה היה סרטו העלילתי הראשון.
שמו של הבמאי היה סטיבן שפילברג.
ככל שהסרט, שצולם ב־13 יום בלבד, נחשב מינורי, הוא צבר מוניטין והפך למוכר וידוע.
עד כדי כך היה הסרט מוצלח, שמבקרי קולנוע היללו את הבמאי הצעיר, שהפך סרט בתקציב זעום לאחד מסרטי האקשן המותחים של תקופתו.
אני לא ממש זוכר אם מישהו מהמבקרים ניבא לבמאי הסרט הזה עתיד גדול.
הסרט נקרא, בעברית ובאנגלית, "דואל", ואין מדובר כאן בדואר אלקטרוני, דבר שעדיין לא היה קיים ולא הומצא באותן שנים, אלא במונח הידוע יותר בעברית כ"דו־קרב" – DUEL באנגלית.
ג'מיני מספר על המונח "דו־קרב" שהוא מנהג עתיק יומין המבוסס על הסכמה בין שני אנשים להתמודד ביניהם, לרוב באמצעות נשק קטלני, כדי ליישב סכסוך אישי, ובחלק גדול מהמקרים עקב מה שנקרא בחברה האנושית "כבוד".
אם יש הוכחה לכך שהתפוח שאכלו אדם וחווה בגן העדן לא באמת היה מעץ החוכמה אלא הכיל חומר מטמטם, המצאת המונח "כבוד" היא אחת ההוכחות לכך. אבל זו רק דעתי, ומה אני כבר מבין בענייני חוכמה וטמטום אנושי?
בכל מקרה, במרבית המקרים בהיסטוריה היה הדו־קרב, שנערך על הכבוד כזכור לכם, בין אם נערך בין אבירים בחצרות המלוכה האירופיות ובין אם בין אקדוחנים במערב הפרוע, קרב לחיים או למוות.
רוצה לומר: אחד משני המתמודדים סיים את חייו במהלך הדו־קרב.
למרות האמור כאן, היו מקרים שבהם הסתפקו ב"דם ראשון" ובעובדה ששני הצדדים הוכיחו שהם מוכנים לוותר אפילו על חייהם למען הכבוד. היו תקופות בהיסטוריה שזה הספיק.
אנחנו לא חיים בתקופה כזו, אגב, לא בין אנשים ולא בין מדינות, כפי שמסתבר.
גם בסרט שעליו אני מספר כאן, הסרט "דואל", "דם ראשון" לא הספיק. מדובר בקרב לחיים או למוות בין שני אנשים, ומכאן שמו של הסרט. אלא שכאן מדובר בשני אנשים שהם זרים זה לזה, שלא ראו איש את רעהו מעולם, ונשארים כאלה עד הסוף.
הדו־קרב שעליו מסופר בסרט – ועם הקוראים הסליחה על השיבוש כשאני כותב "הדו־קרב", שאמור להיות בעברית תקנית "דו־הקרב", ביטוי שאיש מעולם ולעולם לא השתמש בו ולא ישתמש בו – לא היה דו־קרב שהוסכם עליו. זה היה דו־קרב ללא כללים שנקבעו מראש בין הצדדים, אלא כזה שהתפתח עם השתלשלות האירועים, וזירת ההתרחשות שלו הייתה בכביש.
גיבור הסרט הוא דייוויד מאן, איש מכירות אמריקני רגיל ופשוט הנוסע בכבישי קליפורניה באזורים מדבריים ונטושים ברובם במסגרת עבודתו. דייוויד יושב במכונית אמריקנית משפחתית אופיינית לשנות ה־70 – פליימות' ואליאנט מודל 1971 בצבע אדום. ולא במקרה ציינתי את הצבע: מכוניות אמריקניות ואירופיות באותן שנים נצבעו בצבעים חיים ובוהקים, והצבע האמור, לדברי הבמאי, נועד לבלוט על רקע הצבעים החומים־צהבהבים של מדבריות קליפורניה.
לעומת זאת, טיפוס המכונית וחוסר הזהות שלה – "מכונית אמריקנית משפחתית טיפוסית" – נועדו להדגיש את חוסר הייחודיות שבדייוויד מאן עצמו. איש פשוט ואפור מהמעמד הבינוני. לא הרפתקן ולא גיבור.
בדרכו בכביש המדברי עוקף דייוויד משאית גדולה וכבדה, מסוג המשאיות הענקיות החוצות את אמריקה ונושאות מטענים גדולים. אלה משאיות שבתא הנהג שלהן יש תא שינה, שבו הנהג נח בנסיעות הארוכות הנמשכות ימים ולילות.
המשאית הענקית היא מדגם פטרבילט 281 משנת 1955, משאית עם אף ארוך שמוסיף למראה האימתני שלה. החלון הקדמי המפוצל יוצר מראה של שתי עיניים ומקנה לה חזות של מפלצת גדולה. לא במקרה נלקחו מוטיבים מהסרט הזה בהמשך הקריירה של שפילברג לסרטים "מלתעות" ו"פארק היורה", שגם בהם הופיעו מפלצות, אף כי מסוג אחר.
בניגוד למכונית של דייוויד, המשאית חומה, ישנה, מלאה חלודה, ועם מנוע רועם ומעשן.
מסתבר שמשהו בעקיפה של דייוויד את המשאית עורר בנהג המשאית, שעד סוף הסרט לא נראה ונשאר עלום, זעם או יצר של סגירת חשבון עם דייוויד. וכאן מתחיל הדואל, הדו־קרב, בין המשאית ונהגה לבין דייוויד במכונית הוואליאנט שלו.
דו־קרב לחיים או למוות.
בערך כמו הדו־קרב שאני עובר מדי יום בכבישי ישראל – דו־קרב לחיים ולמוות ביני ובין נהגי המשאיות בכביש.
נותנים גז
אני נהג מתון.
כתבתי על כך טור פעם כאן בעיתון, וקראתי לו "מה בוער?". סיפרתי שאני משתדל לנהוג במהירות חוקית, לא בגלל שאני פוחד מדו"ח אלא משום שאני פוחד להזיק לאחרים ולי. יש לי בת שהיא נכת צה"ל מאה־פלוס. זה קרה בתאונת דרכים.
גם ציינתי כאן פעם שכשאני עולה לכביש, ברור לי שלכל הנהגים האחרים יש מטרה אחת לפני הכול: להרוג אותי.
אחר כך יש להם גם מטרות אחרות, כמו להגיע לכל מיני מקומות ואפילו לחזור מהם בחיים, אבל לא לפני שסיימו את המשימה העיקרית שלהם בכביש:
להרוג אותי.
אז אני נזהר.
פעמיים מצאתי את עצמי על אי־תנועה אחרי שנהגים מהנתיב השמאלי הקיצוני חתכו אותי בפראות כשנזכרו שהם בעצם צריכים לפנות ימינה ביציאה מכביש מהיר. אם הייתי נוסע בעשרה קמ"ש מהר יותר, היינו נכנסים איש ברעהו, מתהפכים ואולי גם נהרגים – אחד מאיתנו או יותר.
הנהיגה הזהירה שלי מנעה את זה.
אני נוסע אלפי קילומטרים בחודש. אני נוסע בכבישים בין־עירוניים ועירוניים במידה שווה. אני נתקל מדי יום בהולכי רגל הקופצים לכביש במקום שאין בו מעבר חציה, במכוניות הבולמות בפתאומיות כשהחליטו להוריד נוסע באמצע הכביש בלי לחפש מפרץ חניה, במכוניות המשנות נתיב בפתאומיות כשהחליטו באמצע הנסיעה שהנתיב שלידן מהיר יותר ושאין צורך לאותת או לבדוק אם יש מישהו בנתיב שאליו הן עוברות.
בקיצור – מבחינתם כל נהג אחר בכביש יכול לקפוץ להם.
הכביש מלא בכאלה.
אז אני נוסע בזהירות.
רוב הנהגים האחרים לא אוהבים את זה, אבל חוץ מלקלל אותי יש להם עוד פתרון – הם נותנים גז, עוברים נתיב ועוקפים אותי, ואנחנו לא רואים זה את זה יותר. לעולם.
כולם – חוץ מנהגי משאיות.
נהגי משאיות שונאים לעקוף, למרות שיש להם נתיבים פנויים. אני נוסע מספיק לאט כדי שיוכלו לעקוף אותי בלי לעבור את המהירות המותרת, ואפילו משתף פעולה ומאט עוד כשהם עוקפים.
אבל נהגי המשאיות מעדיפים לנסוע מאחוריי ולצפור.
הם גם אוהבים להיצמד לפגוש האחורי שלי, עשרה סנטימטרים ממנו, ולהבהב באורות. ולמשאיות יש אורות חזקים אחושרמוטה, תשאלו אותי ואספר לכם. הן יכולות לסנוור אתכם רק בהבהוב, ואם במקרה יש לכם אפילפסיה ואתם רגישים לאורות מהבהבים, מובטח לכם שתחטפו התקף אם תשבו במכונית שלי בלילה כשמשאית דוהרת מאחוריכם.
מדי יום אני נוסע מיד חנה ליפו וחזרה, בכביש החוף או בכביש 4, 6 או באיילון – כל הכבישים האהובים על משאיות.
ואם אתם רוצים לדעת איך הנסיעה שלי נראית, ומה אני עובר מדי יום ביומו, אני ממליץ לכם לחפש את הסרט "דואל" ולראות אותו.
לא אגלה לכם איך הסרט נגמר.
רק אגלה לכם שאני עצמי עדיין חי.
זה כלל לא מובן מאליו.
