בריאיון ראשון לקראת כניסתה לתפקיד ראשת אגף חברה בתנועה הקיבוצית מספרת ורד ליבשטיין על האובדן הבלתי נתפס של בעלה אופיר, בנה ניצן, אמה, אחיינה וחברים רבים ב־7 באוקטובר, על ההחלטה לשוב ולבנות את כפר עזה מחדש, ועל האמונה שהקהילה והערבות ההדדית הן המפתח לשיקום ולחוסן של החברה הישראלית
*תמונה ראשית: ורד ליבשטיין ומשפחתה לפני האסון. צילום: פרטי
"כששואלים אותי בשפה הקיבוצית 'של מי את?', זו אף פעם לא שאלה על ייחוס. זו שאלה על שורשים, על בית, על הערכים שעליהם גדלת. אני תמיד עונה שאני הבת של בלהה ועמוס אפשטיין, ובמובנים רבים אני מבינה היום, שכל מה שאני מביאה איתי לתפקיד החדש התחיל הרבה לפני התפקידים שעשיתי. הוא התחיל בבית שבו גדלתי".
כך מעידה על עצמה ורד ליבשטיין, חברת קיבוץ כפר עזה, שצפויה בימים הקרובים להיכנס לתפקידה כראשת אגף חברה בתנועה הקיבוצית, לאחר סיום כהונה בת שלוש שנים של קודמתה בתפקיד, איילת הריס (מבוא חמה) היוצאת לשליחות של הסוכנות היהודית בקנדה.
"אמא שלי", מספרת ליבשטיין, "הייתה ממובילות תהליכי השינוי בכפר עזה. אבא שלי הקדיש את חייו לעשייה ציבורית באגף ההתיישבות בתנועה הקיבוצית ואחר כך כמנכ"ל איגוד התעשייה הקיבוצית ובהמשך כמנכ"ל 'מקורות' ויו"ר 'ביטוח חקלאי'. בבית שלנו דיברו על אנשים, על קהילה, על אחריות ועל שליחות כמעט באותה טבעיות שבה דיברו על משפחה. רק שנים אחר כך הבנתי שזו הייתה דרך חיים".
הכוח של עשייה ציבורית לשנות מציאות
את אופיר, בעלה, שכיהן כראש המועצה האזורית שער הנגב ונפל באותה שבת שחורה של 7 באוקטובר בקרב מול המחבלים בכפר עזה, היא הכירה בשירות הצבאי. "כשהתחלנו לדבר על החיים שלנו יחד", היא מספרת, "הוא היה מאוד ברור. החלום שלו היה לחזור למושב כפר נטר, שבו הוא גדל, לבנות שם בית ולעבוד בהייטק. כילדת פריפריה זה אפילו נשמע לי רעיון מצוין. קנינו מגרש, התחלנו לתכנן את הבית וכבר היינו עמוק בתוך התוכניות".
אז איך השתנו התוכניות והגעתם לכפר עזה?
"יום אחד, אופיר אמר לי – 'את יודעת, כשעוברים את קו אשקלון, הזמן זז יותר לאט. אולי ננסה שנה אחת לגור בכפר עזה. אם לא יתאים נחזור לתוכנית המקורית. השנה הזאת נמשכת כבר יותר מ-30 שנה".
בכפר עזה נולדו ארבעת הבנים שלהם, אביב, ניצן, עידן ואורי. "שם בנינו בית", מציינת ורד ליבשטיין, "גידלנו משפחה ושם גילינו, אופיר ואני, את הכוח שיש לעשייה ציבורית לשנות מציאות. לפני 20 שנה הקמנו בהתנדבות את 'דרום אדום'.
"אלה היו ימי הקסאמים, האזור סבל מהגירה שלילית והרעיון להזמין אנשים מכל הארץ לראות כלניות בנגב המערבי נשמע כמעט נאיבי. אבל דווקא מתוך המציאות הקשה הזאת, נולד אחד המהלכים ששינו את פני האזור.
"הוא חיזק עסקים קטנים, יצר גאווה מקומית, שינה את הדימוי של הנגב המערבי ואפילו השפיע על הדמוגרפיה שלו. זו הייתה הפעם הראשונה שבה הבנתי באמת עד כמה עשייה ציבורית יכולה לשנות את החיים של אנשים, לא כסיסמה, אלא במציאות.
"מאז נדבקנו, אופיר ואני, בחיידק הזה של עשייה והשפעה. אני המשכתי לעשייה הציבורית דרך ניהול העמותה לפיתוח שירותים חברתיים במועצה האזורית שער הנגב ובהמשך כמזכירת קיבוץ בית קמה. אופיר המשיך לשרת את הציבור בדרכו, כיו"ר חולית, כמנכ"ל איגוד התעשייה הקיבוצית ולבסוף כראש המועצה האזורית שער הנגב.
"בדיעבד, אני חושבת שלא באמת הייתה אצלנו הפרדה בין החיים הפרטיים לבין החיים הציבוריים. לא מפני שלא ידענו להציב גבולות, אלא מפני שהאמנו שהקהילה היא חלק מהבית שלנו ושהאחריות עליה היא גם אחריות אישית".
ואז נוחת אסון 7 באוקטובר.
"ב-7 באוקטובר אופיר היה בעיצומה של מערכת הבחירות לקדנציה שנייה כראש המועצה האזורית שער הנגב ואני הייתי אז מזכירת קיבוץ בית קמה, אחד התפקידים המשמעותיים והמספקים שעשיתי.
בתוך שעות ספורות איבדתי את אופיר, את בני ניצן, את בלהה, אמא שלי ואת נטע, האחיין שלי. איבדתי גם חברים קרובים רבים. אבל מעבר לאובדן הפרטי, איבדנו כולנו את כפר עזה כפי שהכרנו אותה, את האזור כפי שהכרנו ואת המדינה כפי שהכרנו. איבדנו את תחושת הביטחון, את השגרה ואת המציאות שחשבנו שתמיד תהיה שם".
לאיזו מציאות נקלעת באותה שבת שחורה?
"30 שעות היינו בממ"ד, עד שחולצנו ביום ראשון ב-11:00 בבוקר. גם אז פשוט כרזו לנו החוצה ויצאנו בלי כלום. אורי, הקטן שלנו, אפילו לא מצא את הסנדלים ויצא יחף.
"בממ"ד, כבר בשבע בבוקר הבנתי שאמא שלי איננה. אחר כך הגיעו הידיעות על אופיר ועל נטע. ניצן עוד הספיק לעדכן אותנו שהוא נפצע ואז נותק הקשר איתו. רק 12 ימים אחר כך התבשרנו שהוא נהרג.
אני זוכרת שהזמן עובר ואנחנו כמעט ולא מדברים, אבל אני זוכרת את עצמי, כבר בשעות הבוקר המוקדמות, מסתכלת על הילדים שלי והתחייבתי להם שיהיו לנו עוד חיים טובים, מלאים ושמחים. לא ידעתי איך, לא ידעתי מתי, אבל ידעתי שזה הכיוון. בדיעבד, אני מבינה שזו הייתה ההחלטה החשובה ביותר שקיבלתי בחיי – לבחור בחיים".
מאין שואבים תעצומות נפש לבחור בחיים במציאות קשה כזו?
"כשנגמרה ה'שבעה', וזה היה אחרי חודש כמעט, הבנתי שאני עומדת בפני בחירה נוספת. איפה נגור? האמת, שהתחלת הדיון הזה כבר הייתה בממ"ד כששאלתי את הבנים שלי איפה נגור?
אביב הגדול אמר שאין שאלה – זה יהיה בכפר עזה. אורי הקטן שלנו אמר שלא יחזור לכפר עזה. אני, מתום השבעה ממש לא הצלחתי למצוא לעצמי מקום. בכל מקום אליו הגעתי, שאלתי את עצמי אם ארגיש בו בית.
אבל ככל שחלפו הימים, הבנתי שהבית שלי הוא לא רק המקום שבו גרתי. הבית שלי הוא האנשים, הקהילה והדרך שבה בחרנו לחיות. כפר עזה איננו רק כתובת עבורי, הוא חלק מהזהות שלי ושל כולנו כמשפחה והיא הבית שלנו גם בעתיד.
אני חייבת להודות, שמהרגע הזה נכנסה בי שלווה וביטחון שכבר לא הייתה שאלה. אבל הבנתי גם עוד דבר. תהליך הריפוי האישי שלי כרוך בתהליך הריפוי של הקהילה, שאי אפשר להפריד ביניהם".
העשייה הציבורית והחזרה לכפר עזה היא חלק מהתהליך הזה?
"מצאתי את עצמי חוזרת לעשייה הציבורית, קודם כל מתוך הבנה שהיא זו שמאפשרת לי לקום בכל בוקר מחדש ואחר כך גם מתוך ההבנה שרק אנחנו, אנשי הקהילה, נוכל לבנות ולהצמיח מחדש את הקהילה שלנו.
תחילה עסקתי בהובלת הצד הקהילתי במעבר ליישוב הזמני ברוחמה ובהמשך בהנעת התהליך הקהילתי, שקראנו לו מסע השיבה הביתה לכפר עזה".
יש תובנות בעקבות המסע הזה?
"למדתי, שמנהיגות אחרי משבר אינה מתן תשובות ופתרונות, אלא גם היכולת להישאר עם אנשים גם כשאין תשובות. להיות שם כשיש כעס, כשיש פחד ומחלוקות ובעיקר לייצר תקווה ותמונת עתיד אופטימית.
בתהליך החזרה לכפר עזה אנחנו לא מנסים לשכנע אנשים לחזור. לכל אחת ואחד היה הקצב שלו, הפחדים שלו והדרך שלו להתמודד, אבל תמיד אנחנו מנסים להשאיר מקום קטן לתקווה.
לפעמים הייתי שואלת 'אתם בטוחים במאה אחוז שלא תחזרו? או אולי 90 אחוז?'. אם התשובה הייתה 90 אחוז, הייתי אומרת 'אז יש לנו עוד עשרה אחוז לעבוד איתם וזה המון. בואו תצטרפו לבניית החלום של איך כפר עזה תראה בעתיד, כי אם זה יהיה יותר קרוב לחלום שלכם, אולי עשרה אחוז יגדלו ואם תיקחו חלק פעיל בעשייה, תתקרבו עוד'.
בשלוש השנים האחרונות ראיתי שוב ושוב את הכוח של הקהילה הקיבוצית. לא משום שהיא מושלמת. להיפך. יש בה מחלוקות, דעות שונות, כאב ועייפות. אבל דווקא בתוך כל אלה גיליתי עד כמה הערבות ההדדית, האחריות המשותפת והיכולת להחזיק יחד מורכבות, בלי לטשטש את הקושי, אינן רק מילים אלא דרך חיים".
לא רוצה שהילדים יגדלו בתוך אתר הנצחה
אחת הסוגיות המורכבות ביותר שקהילת כפר עזה מתמודדת איתה היא שאלת הזיכרון וההנצחה. "זו שאלה שאין עליה תשובה אחת נכונה", מציינת ורד ליבשטיין, כי כל משפחה וכל אדם נושאים את האובדן אחרת.
בכפר עזה החליטו ברוב של כמעט 70% להוביל את נושא ההנצחה, כי הרי מי כמונו רוצה ומבין את החשיבות של לספר את הסיפור, בלי לטייח ובלי להסתיר.
"כיוון שבחרנו לשוב ולחיות בכפר עזה, לבנות את עצמנו מחדש ולצמוח מהשבר הגדול הזה, בחרנו לעשות זאת מחוץ לגדר הקיבוץ ולהעתיק חלק משכונת הדור הצעיר לשם, לצד האנדרטה ובית העלמין.
כמי שאיבדה ארבעה בני משפחה, שניים מהם בשכונת הדור הצעיר, לצד זה אני מאמינה באותה מידה גם בחיים. אני לא רוצה שהילדים שלנו יגדלו בתוך אתר הנצחה. אני רוצה שהם יגדלו בתוך קהילה חיה, שמכבדת את מי שאיבדה, אבל גם מעזה לחלום, לצחוק ולבנות. בעיניי, הנצחה אמיתית אינה עומדת מול החיים. היא מעניקה להם משמעות. דווקא משום שאנחנו זוכרים, אנחנו מחויבים גם לבנות את העתיד".
איך מחזיקים בתמונה כזו אופטימית?
"התקופה הזו חידדה עבורי גם את החשיבות של להחזיק תמונת עתיד אופטימית, מלאת חזון ותקווה."
זה נשמע אולי קצת מוזר. אני בת קיבוץ. לא חינכו אותנו לאופטימיות יתר. את האופטימיות הבלתי נגמרת אופיר החזיק בבית. הוא ראה בכל דבר הזדמנות. אני הייתי אחראית על הסקפטיות. לאחר מותו אני נדבקתי באופטימיות חסרת התקנה של אופיר. הרגשתי שהיא מסייעת לי לדייק ולהחזיק את ה'למה?' והיא מדבקת וחשובה כל כך בימים המורכבים האלה.
במבט לאחור, אני מבינה שהבחירה בחיים לא הייתה רגע אחד של החלטה. היא הייתה, והיא עדיין, בחירה יומיומית".
עד כמה 7 באוקטובר שינה אותך?
"לפעמים שואלים אותי אם 7 באוקטובר שינה אותי. במשך תקופה ארוכה הייתי עונה שלא. היום אני מבינה שהתשובה היא כן, אבל לא באופן שאנשים בדרך כלל מתכוונים אליו".
תסבירי?
"האירועים לא שינו את הערכים שלי. הם חידדו אותם. גם לפני 7 באוקטובר האמנתי בקהילה, בערבות ההדדית, במנהיגות משתפת ובאחריות ציבורית. אלה הערכים שעליהם גדלתי ואלה הערכים שליוו אותי לאורך כל הדרך המקצועית שלי.
"מה שהשתנה היא ההבנה שערכים אינם מותרות שאפשר לבחור בהן. בעיניי, הם תנאי הכרחי ליכולת של אנשים ושל קהילות לעמוד במשברים, להתאושש מהם ולצמוח מחדש".
תזכורת למהות של הרעיון הקיבוצי
החברה הקיבוצית עברה טלטלה במהלך שלוש השנים האחרונות מאז 7 באוקטובר. ורד ליבשטיין מציינת, כי "בשלוש השנים האחרונות זכיתי לראות מקרוב את התנועה הקיבוצית ברגעיה היפים ביותר.
"ראיתי קיבוצים שפתחו את בתיהם ואת ליבם. ראיתי הנהגות מקומיות שנאלצו לקבל החלטות בלתי אפשריות. ראיתי בעלי תפקידים שעבדו ימים ולילות מתוך תחושת אחריות עמוקה לחבריהם ולקהילותיהם. זו לא הייתה רק התגייסות מרשימה, זו הייתה תזכורת למהות של הרעיון הקיבוצי".
מתוך זה את מגיעה לתפקידך החדש כראשת אגף חברה בתנועה הקיבוצית?
"בחודש האחרון, בתהליך המיון לתפקיד, עברה לא פעם במוחי המחשבה איך במשך שנים אופיר היה מסתובב במסדרונות התנועה הקיבוצית. הוא היה חבר מזכירות התנועה, חבר מועצת התנועה והאמין בכוחה של התנועה הקיבוצית להמשיך ולהשפיע על החברה הישראלית.
"אני זוכרת שהייתי צוחקת עליו לא פעם ושואלת 'מה אתה עושה שם כל כך הרבה?'. מבחינתי, התנועה הייתה תמיד חלק מהעשייה שלו. אם מישהו היה אומר לי אז, שיום אחד אני אמצא את עצמי נכנסת לתפקיד משמעותי כל כך בתוך התנועה, כנראה שלא הייתי מאמינה.
החיים לקחו אותי למקום שלא תכננתי להגיע אליו, אבל דווקא משום כך אני מרגישה את גודל האחריות ואת גודל הזכות".
מה התחושות לקראת התפקיד החדש?
"כשאני חושבת על התפקיד החדש, אני ניגשת אליו קודם כל בצניעות וענווה. אני יודעת שיש אנשים מנוסים ממני ושיש באגף חברה וקהילה אנשי מקצוע מצוינים, שאיילת הריס הובילה במסירות ובמקצועיות בתקופה הקשה והמאתגרת ביותר שידעה התנועה הקיבוצית.
אני מגיעה קודם כל כדי להקשיב, ללמוד ולהבין, להכיר לעומק את האתגרים של הקיבוצים, את אנשי המקצוע בשטח ואת העשייה שכבר קיימת. רק אחר כך אביא את הניסיון, את התובנות ואת הדרך שאני מביאה איתי משנות עבודתי בקיבוצים, במועצה האזורית ובמיוחד מהשנים שלאחר 7 באוקטובר.
בעיניי, התנועה הקיבוצית נמצאת היום בצומת משמעותי. במשך שנים עסקנו, ובצדק, בהישרדות כלכלית, דמוגרפית וקהילתית. עוד לפני 7 באוקטובר כבר היה אפשר להרגיש שינוי. יותר משפחות ביקשו להצטרף לקיבוצים, יותר אנשים חיפשו קהילה, שייכות ומשמעות. נדמה היה, שהחברה הישראלית מתחילה לגלות מחדש שלאדם חשוב לא רק לממש את עצמו, אלא גם להיות חלק ממשהו גדול ממנו".
7 באוקטובר", מציינת ורד ליבשטיין "לא יצר את התהליך הזה. הוא רק חידד אותו. הוא הזכיר לכולנו את משמעותה של קהילה, את עוצמתה של הערבות ההדדית ואת חשיבות ההתיישבות בגבולות המדינה לא רק כמשימה ביטחונית, אלא כביטוי עמוק של אחריות לאומית ושל ציונות בת זמננו.
לכן, בעיניי, השאלה הגדולה של השנים הקרובות אינה רק איך משקמים את הקיבוצים שנפגעו, אלא מהו תפקידה של התנועה הקיבוצית בעשורים הבאים. איך היא ממשיכה להיות תנועה רעיונית שמפתחת מנהיגות, מחזקת קהילות ותורמת לשיח ולחוסן של החברה הישראלית.
המעגל השני הוא הסיוע לבעלי התפקידים בקיבוצים, שם נמצאת העבודה היומיומית, הסיזיפית, בניהול המרקם העדין של החיים בקיבוץ, בין התלהמות בקבוצות הוואטסאפ לבין שיתופי הפעולה המרגשים בין התרבות לצמיחה הדמוגרפית, בין רווחה וחינוך ובין הפרט לקהילה.
אני רואה את האגף קודם כל כבית מקצועי עבורם. בית שיודע לזהות צרכים, לפתח ידע, לבנות הכשרות וכלים מעשיים, ללוות תהליכים ולחבר בין קיבוצים, כדי שלא כל קיבוץ יצטרך להמציא מחדש את הפתרונות לאתגרים שהוא פוגש".
"בקיבוץ", מסכמת ורד ליבשטיין, "כששואלים 'של מי את?', לא שואלים רק על המשפחה שממנה באת. שואלים גם על הערכים שעליהם גדלת ועל האחריות שאת בוחרת לקחת.
היום, כשאני נכנסת לתפקיד החדש, אני מרגישה שהשורשים האלה אינם רק הסיפור שממנו באתי. הם המצפן שאני מביאה איתי למרוץ השליחים הזה של תפקידים מסוג זה. האחריות לשמור על הדרך שהורישו לנו הדורות שבנו את הקיבוצים, אבל גם להמשיך ולדייק אותה כך שתהיה רלוונטית ומשמעותית לדורות הבאים".
