יבול שיא
הרפת והחלב
ילומי רחפן גיא קיבוץ

קיבוצים מופרטים או לא מופרטים, זאת בככל השאלה?

3 דק' קריאה

שיתוף:

ליאור שמחה, נצר סרני

הנקודה הפנימית

הקיבוצים ומפעלי החקלאות נמצאים תחת סימני שאלה, הגזרות החדשות גובות מחירים כבדים, כבדים מנשוא. העתיד של ההתיישבות החקלאית ובכלל – עתיד הייצור המקומי, עומד בפני צומת דרכים.

ראו מה קורה בענף ההטלה, בירקות והפירות, כמעט בכל תחום חקלאי או תעשייתי, בעקבות אשליית הייבוא הפרוע. והיכן אנחנו?

הכוונה היא לא להקל על רוע הגזרות, שזו כוונה טובה לכל הדעות וצריך גם לומר מילה טובה לכל העושים במלאכה, החוכמה היא לא להכניס ארבע עיזים ואז להוציא שתיים, אלא לשפר ממש את מצבנו.

רק כאן, חשוב להבהיר: חברים, זה כנראה לא יקרה, לא ככה, כי אנחנו בקרב נסיגה מתמשך. הנה, ממש בעת כתיבת טור זה, קיבלתי עוד הודעת "פוש" מאתר "דה מרקר": "השר אלקין מאיים על הקרקעות של הקיבוצים העשירים" (מניח שבעת הפרסום, השר כבר ירד מהעץ).    

לאורך שנים רבות, רבות מדי, התעסקנו בחומר, בנדל"ן ובשיוכים. ביקשנו לנכס לעצמנו נכסים, כמו בעיר, אולם קצת שכחנו מהי אותה "תכלית ראויה" שלשמה אנו חיים בקיבוץ, את הערך הסגולי שלנו.

איבדנו את האחיזה במה שבידל אותנו, העניק לנו תפקיד ומעמד מעבר לחומר – את כוחם של השיתוף והערבות ההדדית.

אבל דווקא עכשיו, בתקופה של חזירות קפיטליסטית ודוקטרינה ליברטינית, עלינו לחפש שוב את הנקודה הפנימית שלנו, לחזור לרעיון ולמהות, שבזכותם היינו גאים להיות חוד החנית.

ככה גם הוקמו הקיבוצים. דונם אחר דונם הם הגשימו את הציונות מעבר למדינת תל אביב. זה קרה ביטבתה, בנערן, בכפר עזה, בכפר גלעדי, בתל יוסף וביפעת.

הציונות לא צמחה משדרות רוטשילד או משינקין בתל אביב, אלא בזכות כיבוש האדמה, הפרחת השממה והפיכת הצייה לאגם מים.

וראו איזה פלא: בזכות התכלית הראויה שלנו הפכו הקיבוצים למעסיק הגדול ביותר בפריפריה, עבור מי שהכי צריכים עזרה בתעסוקה ובפרנסה.

אצלנו, הם אינם עובדים שקופים ותמיד נראה בהם אחים ואחיות. גם לא מעט מהקיבוצים ממשיכים את הפעילות בחברה הישראלית, דרך שילובים, בית יחד, תל"ם, חיילים בודדים ועוד.

מה שעיצב אותנו הוא מצפן ערכי של סולידריות, שותפות וערבות הדדית. הסכמנו לערכים אלו, אפילו במחיר של ויתורים אישיים.

בחרנו בהם כמשותף וכמאחד בינינו, כמחויבות שלנו כלפי עצמנו וכלפי החברה הישראלית, שאף הצביעה ברגלים: היינו המצפן הלאומי, מלח הארץ אמרו כולם.

ואז הגיעו השינויים בתוכנו, אורחות החיים החדשים. הם הגיעו מהכרח, הישרדות של ממש. במהלך תקופה זו לא שאלנו שאלות קשות, חיינו בכדי לסגור את החודש, הפרטנו וחתכנו בבשר החי, גיששנו באפלה. כמעט 20 שנה עברו מהימים הללו.

הקיבוצים השתקמו כלכלית, הדמוגרפיה בקיבוץ פורחת, אך עדיין אצל הציבור הישראלי שאלת הקיבוץ המופרט שגורה בפיו. ליאור, תגיד, "אתם קיבוץ מופרט?" אני נשאל, ועונה: "סבתא שלי אומרת שהטלפונים הראשונים שחברים קנו, זו ההפרטה האמיתית".

מהי התכלית?

ולמה אני מספר לכם את כל זה? כי בציבוריות הישראלית איבדנו את התכלית הראויה. אם התשובה היא כן – משמע, קיבוץ מופרט, אזי מבחינת רבים אנחנו מעכשיו בדיוק כמו כל יישוב קהילתי, ולא נוכל להוכיח אחרת.

ואם התשובה היא לא – כנראה אנחנו עשירים מדי בכדי לעשות הפרטה וכולנו מיד מתויגים לבריכות, לחדרי אוכל נוסח דובאי.

בכדי לחפש את התכלית הראויה ראוי שנברר עם עצמנו את השאלות הגדולות הללו, כמו זכויות וחובות החברים או שאלת אורחות החיים הקואופרטיבים.

ביחד נוכל גם לשרטט את הקווים המנחים "לשינוי ב' – השלב הבא של הקיבוץ", כך ששאלת הקיבוץ המופרט לא תהיה קיימת עוד.

משמע – לא נרוץ לרשם האגודות לבקש את שינוי הסיווג כקיבוץ מתחדש, אלא כל הקיבוצים יהיו שווים על רצף, קצת שונים אך בעיקר דומים. וכן, זה גם ידרוש מעצמנו לבצע שינויים והתאמות, והרבה מאמץ ממנהלי הקהילות ויושבי הראש, שיצטרכו להסביר לחברים את התכלית הראויה שלשמה אנו קיימים.

רק לאחר מכן, לאחר שנבהיר לעצמנו מי אנחנו באמת ונסכים על כך, נוכל להרים את הראש אל מול החברה הישראלית בכללותה.

זה אפשרי? בהחלט, ובתנאי שנלך באופן עקבי וסדור, עם אמונה שלמה בצדקת הדרך, לאורם של ארבעת ערכי מוצא המיוחדים רק לנו

שותפות, ערבות הדדית, דמוקרטיה ישירה, וסולידריות קהילתית. כן, כן, אותם ערכים אשר בזכותם הפכנו את החזון למעשה, נטענו ייצרנו והפרחנו את הפריפריה, ובעיקר היינו אור לאחרים.

אנו חייבים לחזור לתכלית הראויה למען עתידם של היקרים לנו מכל, ילדינו. לסייע בידם לנווט את חייהם בקיבוץ על-פי מצפן ערכי, מוסרי וחברי, מעבר לכל עניין חומרי או קנייני.

תכלית זו אף תשרת אותנו אל מול מעגל נוסף: אלה המפיצים משנות שטנה ממשרדים ממוזגים ומפוארים בכרך העירוני, בלי שייחוו או יכירו ולו ליום אחד את החיים בקיבוץ ובפריפריה.

הרי בסופו של יום, החומר הוא חשוב וחיוני להבטחת קיומנו, אבל תמיד יהיה מגודר ומוגבל. לא נוכל בלעדיו, אבל אם אנחנו מחפשים את השינוי התודעתי נמצא אותו רק במקום אחד: באופק האין-סופי של הרעיון והרוח הקיבוצי. 

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.

אומר גל טוויג, מנהל פיתוח עסקי בשולחן מגדלי התמרים, שבימים אלה עושה את הכל ליישום התוכנית העסקית שגובשה בשולחן לשיקום ענף התמרים הישראלי, כדי להחזיר אותו לדרך המלך * באמצע מרץ ייצג השולחן חמישה
7 דק' קריאה
בינואר 2010 יצא לפועל מבצע "גאולה מרצון" במסגרתו פשטה המשטרה בשיתוף הרווחה על בית המשפחה שבו התגוררו נשותיו וילדיו של גואל רצון. אחת מהנשים ששוחרו מהכת היא יהודית הרמן מקיבוץ שפיים, אז בת 29,
9 דק' קריאה
מפקחי היחידה המרכזית לאכיפה וחקירות של משרד החקלאות ופיתוח הכפר סיכלו בסוף השבוע ניסיון הברחת 13 טון דגים ופירות ים מעזה. הדגים הועברו להשמדה ונפתחו הליכים משפטיים כנגד המעורבים בניסיון ההברחה. תחילתו של האירוע 
< 1 דק' קריאה
משרד החקלאות ופיתוח הכפר מגבש מענה לסיוע לחקלאים בנושא פשיעה חקלאית, ומזמין חקלאים לשתף בתובנות מהשטח. המטרה: התאמת המענה לצרכים שיעלו מהשטח והקמת מוקד שיהיה זמין לחקלאים 24/7 משרד החקלאות ופיתוח הכפר קורא לציבור
< 1 דק' קריאה
בזמן שמכונות תעשייתיות ענקיות טווות שטיחים, רוקמות דוגמאות, ומייצרות ברבע דקה את מה שאמור להיות מיוצר בהקפדה ובתשומת לב – יש את מי שעושה את המלאכה כמו פעם, באופן הרבה יותר ידידותי לסביבה והרבה
12 דק' קריאה
שיר אור גורדון ממושב בית זית, מדריכת יוגה ומטפלת גוף נפש, מספרת על הרצון לפתוח מרחב תרגול יוגי רוחני.   אומרים שהתרגיל הכי קשה בתרגול יוגה הוא להניח את המזרן על הרצפה. וכן, להתחיל להגמיש
4 דק' קריאה
להיות רווקה מזדקנת במושב זה גרוע יותר מאשר רווק מזדקן. לרווק מזדקן יש אחות שתדאג לו. רווקה מזדקנת לעולם תהיה עוול על אחיותיה ואחיה ובסופו של דבר על הקהילה. סוף החורף. אני השתדלתי לעשות

הרשמו לניוזלטר

השאירו את הפרטים והישארו מעודכנים!

דילוג לתוכן