האם למדנו משהו מהטראומה ההיא?

מאמר זה נכתב לפני יום כיפור. אני משאיר לכל אחד מהקוראים לקבוע את מידת הרלוונטיות לקטסטרופה שניחתה עלינו ב-7 באוקטובר 2023 ב-6:30 בבוקר.  

ציון 50 שנים למלחמת יום הכיפורים אפשר לנו הזדמנות נוספת לעיין בחומרים הרבים שהתפרסמו על המלחמה ההיא, התקופה שלפניה ולאחריה.  

הרבה דובר על המחדל המודיעיני והמחיר הבלתי נתפס שנדרשנו לשלם בשל ההפתעה הגמורה.  

עם זאת, התובנה המרכזית שלי שללא קשר למחדל המודיעיני, צה"ל הגיע למלחמת יום הכיפורים לא מוכן. צה"ל התכונן (במקרה הטוב) למלחמה שהייתה, ליום השביעי של מלחמת ששת הימים ולא למלחמה שתהיה.  

כל שנעשה (או שלא נעשה) הפוך לחלוטין למה שנעשה בשנים שקדמו למלחמת ששת הימים. לוי אשכול ויצחק רבין עמלו שנים להכין את צה"ל למלחמה שתהיה, בהצטיידות, בשכלול לוחמת השריון והאוויר ובהכנת תוכניות שיכריעו את המלחמה. "מבצע מוקד" שבו תקף חיל האוויר את שדות התעופה של מצרים וסוריה הכריע את גורל המלחמה ההיא כבר בשעותיה הראשונות.  

לעומת זאת עלו בראשי מספר עניינים דרמטיים יותר או פחות אשר גיבשו אצלי את ההבנה שצה"ל הגיע למלחמה לא מוכן ולא רק בשל גורם ההפתעה.  

• ימ"חים עם חוסרי ציוד קריטיים שעיכבו את גיוס כוחות המילואים.  

• לצה"ל/לחיל האוויר לא היה מענה לטילי ה-SA6 הסובייטים ואשר עשו שמות בחוד החנית של חיל האוויר ופגעו בעשרות רבות של מטוסים.  
• נחיתות באמצעי ראיית לילה. 
• לצה"ל לא היה מענה לטילי הסאגר (נשק נ.ט.) וחלק מהשריונאים שהתראיינו ציינו כי אפילו לא היו מודעים לקיומו של נשק קטלני זה בידי האויב.  
• תוכניות הגנה והתקפה שהושתתו אולי על לקחי המלחמה שהייתה אבל ודאי שלא הותאמו לצרכי המלחמה שתהיה. כך לדוגמה: מבצע "דוגמן 5" שבו ביום השני למלחמה טייסת הפנטומים 201 נשלחת לתקוף סוללות טילים סוריות ולא רק שהמטוסים לא מאתרים את מרבית המטרות אלא שבתקיפה זו מאבדת הטייסת שבעה ממטוסיה ומספר רב של טייסים ונווטים שנפלו בשבי או נהרגו.  

כך גם הפריסה הראשונית של כוחות הסדיר, מתקפת הנגד הכושלת ב-8.10 ואירועים נוספים.  

שיכרון הכוח 

נראה שבחלון הזמן שבין מלחמת ששת הימים למלחמת יום הכיפורים וביתר שאת, מאז הסכמי שביתת הנשק ב-1970, התבוססה ישראל והתבשמה בשיכרון כוחה ועוצמתה הבלתי ניתנת להכנעה.  

אותו חשש אמיתי והצניעות המתבקשת שהובילו את ישראל בראשות לוי אשכול ויצחק רבין לניצחון המזהיר במלחמת ששת הימים, נעלמו כלא היו ובמקומם התססה תפיסת ה"כל יכולים" שהובילה לשבר הגדול.  

אכן, טעתה ועדת אגרנט (ויש האומרים שטעתה שלא בתום לב) כשהטילה את מלוא האחריות על הדרג הצבאי, בראשות הרמטכ"ל דוד (דדו) אלעזר, וניקתה את הדרג המדיני ובעיקר את ראש הממשלה גולדה מאיר ואת שר הביטחון משה דיין. צריך להודות על האמת: באוקטובר 1973 מלאו כמעט שנתיים לכהונתו של דוד אלעזר כרמטכ"ל ורצף המחדלים, ולא רק המודיעיני, התרחש גם במשמרת שלו.  

אי אפשר שלא להתרשם מכך שדדו היה המצביא הכי טוב שהיינו רוצים שינהל את הלחימה ויחלץ אותנו מהתופת אליה נקלענו. כך גם המידע שהתפרסם על האופן מעורר ההשתאות בו התנהלה גולדה בזמן המלחמה ועל עמידתה האיתנה ובעיקר על רקע הקריסה של כמה דמויות ביטחוניות מובילות ובראשן משה דיין, שר ביטחון ורמטכ"ל לשעבר, עליהן השתלטה הפסימיות עד כדי דיבור על חורבן הבית.  

עם זאת, אם למושג "אחריות אישית" יש רלוונטיות כלשהי, אין בעיניי ספק שגולדה מאיר, משה דיין ודוד אלעזר (כמובן ביחד עם נוספים) היו צריכים לקחת אחריות מלאה.  

קשה לי להשתחרר מההרגשה שאפילו אם היינו מחליפים את כל הדמויות, נראה שהיינו צועדים באותו מתווה אסוני.  

מה שהוביל אותנו לטראומה ההיא היה אותו מצב פסיכולוגי אליו נקלענו כחברה (לא אשתמש בטרמינולוגיה "עם" כי איני בטוח שאנחנו ראויים להיקרא כך, אבל זה לרשימה אחרת) שבעבר החשש הבטחוני לגורלה חייב אותנו להגן על עצמנו בצניעות ולנצח במלחמות עד וכולל 1967, הפך באחת לתפישה של כוח בלתי מוגבל, היעדר צורך לתכנן, סרבנות למו"מ על שלום (שבאה לידי ביטוי בקשיחות שגילו גולדה ודיין לאפשרות לניהול מו"מ עם מצרים) והתעלמות מניצני הפילוג החברתי.  

ה"דבק" של החשש הקיומי/בטחוני התפוגג ולא היה נרטיב משותף שיבוא במקומו שיסייע לחברה הישראלית להתעמק ביעדים המשותפים אותם היא תרצה להשיג ולהתכונן בראייה צופה פני עתיד.  

אל מול החידלון 

אי אפשר לסיים בלי להתבונן במה שמתרחש היום ולחשוב על האנאלוגיות בין אז להיום: 

את מלחמת יום הכיפורים ניצחה גבורתם האישית של הלוחמים שבשדה. אל מול הכישלון המדיני והתכנוני, ניהול קרבות כושל, בין היתר בשל מידע מודיעיני לקוי, עמדה גבורתם של הלוחמים בשדה הקרב. לעולם יזכרו דבריו של בני מסס ז"ל, לוחם גולני, שבסיום קרב כיבוש החרמון אמר "אמרו לי שהחרמון זה העיניים של המדינה" במענה לשאלה אם היה מוכן לרדת מהחרמון מבלי לכבוש אותו ונכנס ללב כולנו ולהיסטוריה של המלחמה ההיא.  

גם היום, אל מול החידלון של הממשלה וכל הגורמים הפוליטיים, מי שינצח אלו "הלוחמים" בשטח, אלו שגורל המדינה יקר לליבם. הם אלה שצריכים למצוא פרטנרים לדיון על חזון משותף לכולנו ולא להיצמד לנרטיבים שהתאימו לפני מאות ואלפי שנים אלא לכאלה שיצמיחו אותנו כחברה לעתיד משותף טוב יותר.  

בצפייה בסדרה הנפלאה "האחת" אי-אפשר היה להתעלם מהעובדה שחלק לא מבוטל מהטייסים ואפילו המובילים שבהם (איתן בן אליהו ודני חלוץ שלימים הפכו להיות מפקדי חיל האוויר) והרבה נוספים, אינם אליטה סגורה של צפונבונים אשכנזים, אלא פסיפס שלם של ספרדים ואשכנזים, ניצול שואה ובן קיבוץ.  

המסר ברור – אסור לנו לאפשר לפוליטיקאים אינטרסנטיים להשתמש בשקרים ולהרבות שנאה ופילוג בתוכנו למען חיזוק מעמדם הם, בבחינת ככל שניצור פילוג גדול יותר כך יגבר כוחנו.  

ולבסוף, עד שנמצא חזון משותף, אל תפגעו בצה"ל ובכוחות הביטחון. אם יש בנמצא מכנה משותף רחב לאוסף הקבוצות שמרכיבות את החברה שלנו, זהו צה"ל ששימש בעבר והלוואי שישמש גם בעתיד, כור ההיתוך החברתי החשוב ביותר שלנו.