תשתיות ישנות, הבטחות שנגנזו וסחבת בירוקרטית על הזרמת חנקות למפרץ אילת, מביאות את מגדלי התמרים בחבל אילות לקצה. אלו מתמודדים השנה עם מים מלוחים, קיצוץ של עשרות אחוזים במכסות המים לצד מטעים שלמים שמתייבשים על לא עוול בכפם. "ללא פתרון חירום מיידי, מפעל ההתיישבות בערבה עומד בפני קריסה מוחלטת"
בסוף חודש אוגוסט, כשעונת הגדיד בערבה הדרומית מגיעה לשיאה ואלפי טונות של תמרי מג'הול נקטפים מהעצים, אמורה להיות זו התקופה היפה בשנה. אלא שבמקום זאת, זו הופכת בשנים האחרונות לתקופה שבה החקלאים נאלצים לעצור את נשימתם, ולא במובן הטוב של המילה. החל מחודש מאי, עוד לפני שהחום הכבד מתייצב על החולות, מתחילים החקלאים במרחב לקצץ בעצמם בכמות המים שהם נותנים לעצים. הם לא עושים זאת מתוך בחירה, אלא מתוך חשש כבד שבאוגוסט פשוט לא יישאר מה להזרים לטפטפות.
נציין כי משבר המים בערבה הדרומית איננו אירוע פתאומי, אלא שכפי שתיוודעו בשורות הבאות, מדובר בתוצר של מחדל מתמשך בן שנים ארוכות. בחודשים האחרונים נדמה כי גם עבור החקלאים באזור המשתייכים למועצה האזורית חבל אילות הגיעו מים עד נפש. זה קורה לאור מציאות עגומה המתבטאת במחסור והולך וגדל של מים לחקלאות במרחב כולו, סיטואציה אשר מאלצת אותם לחשב כל טיפה בה הם משתמשים במשורה, או לחילופין לספק תמרים או גידולים באיכות שאינה מספקת, כפי שהתרגלו בעבר.
זו איננה גזירת גורל של שנה קשה אחת, אלא תהליך שצובר תאוצה בשנים האחרונות ביתר שאת, וכזה שבבשנה האחרונה כבר גבה את מחירו הראשון בשטח. במוקד – מטע פומלות בן 70 דונם באליפז שיובש עד תום, שטחים שלמים שלא ניטעו מעולם משום שאין במה להשקות אותם, ופרי שהולך ומצטמק על העץ.
ארבעה מבכירי החקלאים והגורמים המקצועיים בערבה הדרומית נענו לפניית מערכת "יבול שיא" בניסיון לספק תמונת מצב, רגע לפני שיהיה מאוחר מדי. בשיחה גלויה עימם הם שופכים אור על המשבר מזווית אחרת.
"אנחנו על קצה גבול המערכות"
ליאור בורטנשטיין, רכז הוועדה החקלאית של המועצה האזורית חבל אילות והגורם הממונה על אגודת המים, מיטיב לתאר את שורש הבעיה. "רשות המים ומקורות לא קידמו במשך תקופה ארוכה קידוחים נוספים באזור הערבה", הוא מסביר, "הציפייה הייתה שהפרויקט שהם מקדמים במה שכונה 'מתפיל השלום' יחד עם ירדן, יצליח לספק מים לחקלאות בערבה. ברגע שהפרויקט נפל, החלו לדבר על קידום פרויקט 'סבחה ד", מתקן התפלה רביעי בנוסף לשלושת המתקנים הקיימים באילת. הבעיה היא שעד שזה יקרה אין שום פתרון ביניים, והחקלאים באזור נותרים בין הפטיש לסדן".
בורטנשטיין מספר כי השנה כבר נגזר על חקלאי הערבה הדרומית קיצוץ דרמטי של 10-15 אחוזים ממכסת המים השנתית, מגמה שהולכת ומתדרדרת משנה לשנה. "המציאות היא שכל הקידוחים הקיימים עובדים בין מאי לאוגוסט בתפוקה מלאה, כל מה שניתן להתפיל כבר מותפל, ואנחנו נמצאים ממש על קצה גבול המערכת. בשורה התחתונה – אנחנו אובדי עצות, ולצערנו לא מקבלים שום פתרון משמעותי. הדבר היחיד שאנחנו עדים אליו הוא גודל הפרי שמצטמק, מהסיבה הפשוטה שהוא מקבל פחות מים ומתייבש".
לדבריו: "אין לי תלונה לאנשי השטח של מקורות שעובדים מאוד קשה לתפעל את הקידוחים ואת התשתיות הישנות, אבל בסופו של דבר תשתיות עלולות לקרוס, לעיתים עקב קריסות קרקע בתוך הקידוחים או סתימות. אנחנו נמצאים למעשה ללא יתירות. הסיבה לכך היא שהמערכת שלנו סגורה ומנותקת משאר הארץ, סוג של 'אמבטיה' שלנו ושל הערבה התיכונה. מעבר לכך, ישנם קידוחים שנמצאים בצד הירדני ומקורות מאז השבעה באוקטובר נמנעו מלחצות את הגבול, בכדי לתקן את הקידוחים או לבצע עבודות תחזוקה אחרות. זה חלק מהמחסור שניתן היה לייצר עוד קצת מים לטובת חקלאי האזור".
בורטנשטיין מציין כי קיים פתרון בטווח המיידי: "למקורות יש יכולת להתפיל במתקני ההתפלה הקיימים עוד 3 מיליון קוב של מים בשנה, או לחילופין להשתמש במים עשירים יותר בחנקות, ולפנות את המים הללו לטובת החקלאות. הבעיה היא מגבלת הזרמת חנקות, שכן בהיתר הזרמת החנקות הקיים ישנה מגבלה. לכן, הם לוקחים מים שטובים לחקלאות ומשאירים אותנו ללא מספיק מים, בעוד הוועדה להיתר הזרמה של המשרד להגנת הסביבה אינה מאשרת את הגדלת המכסות. בשורה התחתונה – יש לנו קרקע, יש ידע חקלאי ויש כוח עבודה. אבל בלי משאב המים, משפחה שבאה לגור כאן על הגבול המזרחי של מדינת ישראל פשוט לא יכולה להתקיים".
"אנחנו חסרי אונים"
אמנון גרינברג, מקיבוץ יטבתה ומהחקלאים הוותיקים בחבל, אשר החל את דרכו החקלאית בערבה אי שם בשלהי שנות ה-60 ואף שימש למעלה מ-25 שנים בשתי קדנציות כמנהל המו"פ החקלאי של הערבה הדרומית, מצביע על הכשל המבני. "אנחנו נמצאים באזור כמעט היחיד בארץ שאינו מחובר למערכת המים הארצית", הוא אומר. "מי ההשקיה שלנו מבוססים על קידוחים, ומעט מים מותפלים לצרכי בית. המשמעות היא שאין לנו שום גיבוי – זה אומר שאם נופלת באר, פורצת מלחמה חלילה או משבר מכל סוג אחר, אין לאן לפנות".
גם הקצאות המים שמגיעות לו ולחבריו במרחב, הוא מדגיש, נותרות רק על הנייר. "גם לנו יש מכסות מים כמו לכל חקלאי בארץ, אלא שלמקורות פשוט אין מים כדי לספק אותן. יישוב בערבה הדרומית מקבל 50 עד 60 אחוז מהמכסה שמגיעה לו על פי התכנון, וצריך להסתדר עם זה. בשונה מהחקלאים במרכז או בשפלה, אנחנו לא מקבלים לא את הכמות, לא את האיכות, ואפילו לא את המכסה".
הצרכים בערבה, הוא מזכיר, גדולים לאין שיעור ממקומות אחרים בארץ. "בגלל ההתאדות הגבוהה והמיקום שלנו, אנחנו צריכים לספק פי שניים ואף פי שלוש מים מאשר במרכז הארץ. לדוגמה פרדס הדרים כאן דורש 2200 קוב לדונם, בעוד שבמרכז מסתפקים ב-600 עד 800 קוב. בנוסף, מי ההשקיה שלנו מליחים, ולכן חלק ניכר מהגידולים כלל אינם אפשריים כאן. המזל שלנו הוא התמר, מטבעו הוא עמיד יותר. הבעיה היא שחלק מהבארות נמצאות בתהליך של המלחת יתר, וכשיש מצוקה מקורות מכניסה לשימוש בארות מליחות עוד יותר. התמר יודע להתמודד עם זה, אבל גם לכך יש מחיר, ואנשים לא תמיד יודעים את זה. אף גידול לא אוהב שמשנים לו את איכות המים".
את המחיר בסופו של דבר מי שמשלמים אלו החקלאים שסחורתם נפגמת, וכן הצרכן הסופי. "דווקא בחודשים החמים והקריטיים חל הקיצוץ במכסת המים, שלצערנו הולך ומחריף מדי שנה. התוצאה היא שהפרי לא מתמלא כמו שצריך, והתמר שאמור להיות עסיסי, שזה הרי כל המוניטין שלו, הופך ליבש. הפרנסה העיקרית שלנו היא מייצוא, ושם האיכות חייבת להיות הטובה ביותר. המדינה הבטיחה לנו לפני שנים רבות, באמצעות תכניות אב, שהתפלת מים תגיע גם אלינו. הנטיעות שלנו מבוססות על ההבטחות הללו, אבל בפועל אנחנו עומדים חסרי אונים. הגענו להתיישב באזור צחיח וקיצון. האחריות של הממשלה היא לפתור את המשבר הזה, ויפה שעה אחת קודם".
גרינברג מוסיף את המשפט שאיש בערבה אינו רוצה לשמוע: "כל ההתיישבות שלנו מבוססת על תמרים. אם המצב הזה לא ייפתר, המשמעות היא קריסה כלכלית של ההתיישבות בערבה".
גם קובי טובול, מנהל מטעי התמרים בקיבוץ גרופית בארבע השנים האחרונות ובעל ותק של כשני עשורים בענף, המנהל את המטע הגדול ביותר בערבה הדרומית בשטח של כ-1,000 דונם תמר מג'הול עם כ-13 אלף עצים, מתאר את המציאות המורכבת. בעונת הגדיד, שנפתחת ממש בימים אלה אוגוסט ונמשכת עד אמצע אוקטובר, הוא מגייס צוות של כ-55 עובדים, אם כי גם הוא מציין כי הוא עומד בפני שוקת שבורה. "בעוונותיי, אני עדיין מתעקש להעסיק ישראלים ועוד לא התייאשתי", הוא מספר. "היום זה הרבה יותר מורכב מאשר לפני 10 או 20 שנה, אבל אני רואה בזה ערך ציוני, חלק מזכות הקיום שלנו כאן".
בהתייחס למשבר המים החריף הפוקד את האזור: "אנחנו עומדים מתחת ל-60 אחוז מהמים שאמורים להיות מוקצים לנו לפי התקן, פשוט משום שאין מים, אין תשתיות, אין בארות ואין מערכת הולכה. זה סיפור של אסטרטגיה ושל השקעות שהיו צריכות להתבצע ב-30 השנים האחרונות, לא הזנחה של שנה-שנתיים. אני חי במשיכת חבל בין התמר לגידולי השדה האחרים. יש לנו שטחים שלא נטענו עד היום, פשוט כי אין מים להשקות אותם".
השנה, הוא מוסיף, המצב הקצין. "הבארות שלנו הולכות ונעשות מלוחות, ואיש לא קודח בארות חדשות שיכניסו מים איכותיים לבריכה. אנחנו משקים במליחויות שלחקלאים אחרים צורם באוזניים לשמוע – ערכי מליחות של בין 5.5 ל-6. במקביל שווקי הייצוא קשים במיוחד, גם בגלל שערי המטבע וגם בגלל החרמות על ישראל, וכשלא מגיעים ליבולים ולאיכויות הנדרשות, אנחנו נפגעים פעמיים".
מה שמטריד את טובול לא פחות הוא המחיר החברתי. "אנחנו חיים על רשת אחת. כך נוצר מצב שבו אנחנו נאלצים לבדוק מי הספיק לקחת יותר מים ומי נדפק. זה אבסורד. יש לנו כאן במרחב שותפות יפה עם השכנים במשך הרבה מאוד שנים, שכן כולנו קהילה אחת. לא ייתכן שיכפו עלינו מצב שיפנה אותנו זה נגד זה. הפתרון הוא להרים הילוך בפרויקטים שכבר נמצאים על שולחן המתכננים. אם זה מערכות הולכה ממקומות מרוחקים והשקעה בקידוחים חדשים שיחליפו את אלה שנהרסו או נאטמו. ולטווח הארוך, שנוכל ליהנות מים מותפלים ממפרץ אילת. מדברים על 2030, אבל אם להיות אמיתי, אני לא אופטימי לגבי לוחות הזמנים".
"חבל ארץ שנשכח"
חיים צדוקס, מנהל מטעי התמרים באליפז מזה 13 שנים, מספק את תמונת המצב הקשה ביותר. לדבריו, "השנה ייבשתי כבר 70 דונם של פרדס פומלות. לראות מטע יבש שנמוג, זה מחזה לא קל שלא הייתי מאחל לאף חקלאי, אבל פשוט לא הייתה ברירה".
המספרים מספרים את השאר. "אם בעבר הייתי משקה ברמת מליחות של 3.6 EC, היום אני כבר ברמה של 4.8 EC, כאשר לאור תוספת המלחים איכות המים שאנחנו משתמשים בהם נפגעת משמעותית. בפועל, אנחנו נאלצים לתת מים עם מלחים גבוהים, שזה לא טוב, או לבחור לייבש את העצים. אני מוצא את עצמי עם מאגרים שמתייבשים, מה שמחייב להתחיל להזרים בוצה, ואז צריך לטפל בצנרת. וכל זה אחרי שכל האזור נדרש כבר לקצץ 10 אחוזים מתכנית ההשקיה החודשית בקולחין, ועוד 5 אחוזים מכלל הצריכה ביישובים".
גם הוא מצביע על הפער שבין ההבטחות למציאות בשטח. "הבטיחו לנו את 'מתפיל השלום' ואמרו לנו להגדיל מטעים. אליפז עצמה נטעה 800 דונם של מטעים צעירים, שצורכים יותר מים בכל שנה שעוברת, אבל אין מאיפה. היינו רוצים שלפחות בתקופת הקיץ המשרד להגנת הסביבה יאשר למקורות להתפיל גם מי בארות ולא רק מי ים. זהן חבל ארץ שנשכח ולא טופל לאורך שנים, ואי אפשר לעשות קסמים ברגע האחרון. צריך להזרים לכאן כספים על בסיס קבוע, עם תכניות ארוכות טווח. המצב הקיים לא יכול להימשך, אחרת ניאלץ לייבש עוד חלקות".
תגובות:
חברת מקורות:
"מקורות מזרימה לאזור אילת את כמות המים המקסימלית שהתירו לה, כלומר סביב 15-16 מיליון קוב לשנה. לבקשת משרד החקלאות מקורות הגישה בקשה להגדלת ההזרמה במטרה לספק עוד מים לחקלאים. התוספת שהתבקשה הייתה מוסיפה עוד 1-1.5 מיליון קוב לשנה (תוספת של כ-10%). משיקולי הוועדה הבקשה נדחתה.
הוועדה להיתר הזרמה של המשרד להגנת הסביבה אינה מאשרת הגדלה של הזרמת החנקות למפרץ".
לגבי אילת – תוספת ההזרמה שביקשנו להוסיף מהווה פתרון זמני ועד שמתקן הסבחה המשודרג יעבוד. עם השלמת מתקן הסבחה, כמות המים הכללית באזור תוכפל ויותר מפוטנציאל של כ-18 מיליון קוב/שנה שלא מנוצל כיום (כאמור בפועל כ-16 בלבד) ועד ל-38 מיליון קוב/שנה. המתקן בבניה מתקדמת ויושלם תוך מספר שנים.
מקורות אחראית על אספקת המים, והיא מעולם לא הייתה או תהיה חברה מחליטה, אלא חברה מבצעת שתיישם מה שיוטל עליה, כולל בנית קווים חדשים. לאחרונה אושר לחברה להתחיל תכנון של קו חדש באורך 50 ק"מ מאזור דימונה לערבה התיכונה. הקו יושלם תוך מספר שנים. עד אז מקורות מספקת את כמות המים שהוסכמה מבעוד מועד מול חקלאי האזור ועוד בתחילת 2026.
בצד הירדני נמצאים מספר קידוחים שניתן לספק באמצעותם תוספת של מים. הכניסה לשם מחייבת אישור כפול של הצבא הישראלי והצבא הירדני. כשינתנו האישורים המתאימים צוותים יוכלו להכנס לטפל בקידוחים".
רשות המים
"רשות המים רואה באספקת מים אמינה לתושבי הערבה ולחקלאות האזור, יעד אסטרטגי ראשון במעלה, ופועלת באופן רציף כדי להבטיח את פיתוח משק המים באזור.
בשנים האחרונות, כתוצאה מירידה בהזנת המאגרים ושינוי באיכות המים, נוצר צורך לאומי לשנות באופן יסודי את תפיסת האספקה לאזור ולחברו לרשת הארצית.
מעבר לחידוש ופיתוח מתמשכים של קידוחי המים המקומיים, אושרה הרחבת מתקן ההתפלה סבחה באילת בתפוקה של 20 מלמ"ק, שביחד יבטיחו אמינות אספקה גם לערבה הדרומית".
