לא הכרתי אותם, אך היה לי ברור שהם שייכים למקום * יום שישי בצהרים, בית הקברות בנהלל
*תמונה ראשית: סרן רעי בירן ז"ל. צילום מסך
באתי לפקוד את קברי הורי, סבי וסבתותי בנהלל, במלאת 20 שנה לפטירת אבי.
הסתובבתי כמו תמיד בין הקברים וזכרתי שמות ופנים. מי היה סבא של מי ואבא ואמא של מי ואח של מי .סבא רבא קלמן נפטר שם, שלושה חודשים לפני מלחמת העצמאות, ב-1948. מעליו, בין הקברים הראשונים, הוקמה החלקה הצבאית של בני נהלל, שנפלו במערכות ישראל. יותר מארבעים קברים, ארבעה דורות למייסדים, נמצאים שם.
בחלקה הצבאית ישבו כעשרה בחורים צעירים, במכנסיים קצרים, כפכפים ובירות ושרו עם גיטרה. לא הכרתי אותם, אך היה לי ברור שהם שייכים למקום. זו פעם ראשונה, אחרי עשרות שנים, שאני רואה מראה כזה בקודש הקודשים של נהלל.
הם הזמינו אותי לבירה. שאלו מה אני עושה כאן ושאלתי אותם. הם בני העמק. בני עשרים פלוס, לוחמים ביחידות שונות של צה"ל. חבריו של סרן רעי בירן מסיירת גולני, שנהרג בעזה לפני חודש ונקבר כאן. הם למדו איתו בבית הספר בנהלל ובתיכון בקיבוץ יפעת, שבהם אני למדתי לפני יותר מ-50 שנה. מאז הם שומרים על חברות ביניהם.
יום שישי בצהרים. חופשה מהצבא. זה היה הבילוי שלהם, לפני שבת. הם שאלו שאלות על הילדות שלנו והחברים שלי מהכפר והעמק ועל השירות הצבאי שלנו כשהיינו בגילם. וככה מצאתי את עצמי עומד לפניהם ומספר להם מה שביקשו לשמוע. אלמלא התביישתי, הייתי כנראה בוכה מהתרגשות מהם. סיפרתי להם על הגיבוש לסיירת מטכ"ל, שעפתי ממנו ואייל מהכיתה שלי התקבל. סיפרתי להם על הפציעה באימונים ועל המוטיבציה של כולנו לשרת ולתת מה שאנחנו יכולים ויודעים. סיפרתי להם על אמיר ירדנאי בנו של אייל, שלא הכרתי אישית. שלחם באומץ ב"צוק איתן" והגיע להימלאיה כאלוף העולם על אופנוע. אך כוחו לו עמד לו יותר ממראות המלחמה ההיא. גם הוא קבור כאן.
סיפרתי להם על הפחד להיות מודח מקורס קצינים. על מצוקת הבדידות שלי אז ובפציעה באימונים. כמה חשוב לא להיות בודד שם. אמרתי להם, מה שאני נושא איתי מאז הפציעה בגילם בצבא: "תזכרו, אף אחד לא יכול להבין אתכם חוץ מכם. גם לא אמא ואבא. רק אתם שנמצאים שם ביחד. רק החברות הזאת שלכם תציל אתכם, להיות בשבילכם. לדעת שאתם לא לבד".
הם שתקו ואחד מהם אמר: "זה חשוב לנו מאד. לדעת שאנחנו כאן ורק אנחנו באמת, מבינים אותנו". הקדשתי להם את ספרי "רוחות הכפר", שבו מה שסיפרתי להם: "לילדי העמק הנפלאים שנהיו לגברים, הלוחמים של המדינה. שמרו על עצמכם".
לא עלה בדעתי שהצעירים האלה, החברים האלה, הכי טובים שיש לנו, ימשיכו את הגיבוש לחיים, בצבא, לצד הקבר של חברם. הם זכאים למנהיגות אחרת, שראויה להם. אי אפשר לצנזר להם את החיים.
* אוריאל בן עמי הוא סופר ועיתונאי, בן נהלל
