אומר דני קריצ'מן, מנכ"ל משרד החקלאות לשעבר* "מדינת ישראל צריכה חקלאות וצריכה לשלם על זה כסף, אבל אין ראייה אמיתית קדימה, להתאמת החקלאות הישראלית לצרכי מדינת ישראל"
בשנים האחרונות נראה כי מדיניות משרד החקלאות היא במקרה הטוב לשמר את החקלאות הקיימת ובמקרה הגרוע (גרוע לחקלאים) זה לסגור את החקלאות הישראלית.
אני בחור צעיר, בן 35, עובד בענף משנת 2013 – אנחנו משפחה של פרדסנים וכל הזמן אני שואל את עצמי: לאן תלך החקלאות הישראלית בעתיד הנראה לעין?
החקלאות לאן?
הרפורמה ממחישה את חוסר העזרה וההבנה של המשרד (כמובן שעובדי משרד החקלאות בדרג המקצועי, הם מצוינים – פרו חקלאים) לשמר ולהוביל את חקלאי ישראל אל מקום טוב יותר.
לשיטתי, אג'נדת המשרד היא לגרום לכך שלא תהיה חקלאות בישראל, שהירוק היחידי שנראה הוא בגינה הציבורית ובפארקים הלאומים. הרוב המוחלט של המזון שנצרוך יהיה מיובא לארץ ממדינות שיכולות לייצר מזון בצורה זולה מאוד. המשרד מבקש לקדש את טורקיה, ירדן, מצריים ועוד. במדינות הללו כוח האדם הוא ברמת עבדות וכך גם משלמים לעובדים, מעסיקים ילדים, משקים באיכויות מים ירודות, מרססים בחומרים הכי רעילים, אנחנו לא יודעים מה מכניסים למזון שלנו שמגיע לארץ.
על כן מעסיקה אותי השאלה המעשית (אולי פילוסופית) האם מדינת ישראל רוצה חקלאות? כן או לא? ומה המחיר שמדינת ישראל מוכנה לשלם עבור שני סוגי התשובות?
"לייבא אבקת פקידי אוצר"
כדי לענות על השאלה המורכבת שלי (לדעתי התשובה ברורה אבל יש שיגידו שאני אינטרסנט) נפגשתי עם דני קריצ'מן, שכיהן כמנכ"ל משרד החקלאות בסוף שנות ה-90'.
גילוי נאות – דני ורותי קריצ'מן הם פרדסנים ותיקים, אני מדריך אותם וחבר של המשפחה כבר שנים רבות.
פגשתי את דני בביתו. יחד איתי הגיע שחם מגידיש, ממושב שלווה, מדריך חדש בשנת הכשרה.
כשהתיישבנו ליד שולחן האוכל על מנת לקיים את הריאיון אמרתי לשחם: "אתה רואה את השולחן הזה? זה שולחן עם הרבה היסטוריה." שחם שאל "מדוע?" ומיד עניתי שזה היה השולחן של רפאל (רפול) איתן ז"ל. אירוניה, אנחנו הולכים לדבר על עתיד החקלאות הישראלית עם מנכ"ל משרד החקלאות לשעבר, ויושבים בשולחן של מי שהיה שייך לאחד מסמלי הציונות, איש צבא, שר החקלאות לשעבר וחקלאי בעצמו; החיים מזמנים סיטואציות מעניינות.
אנחנו מתחילים – ביקשתי מדני שיגיד מי זה דני קריצ'מן בקצרה. דני חייך ואמר שזאת אולי השאלה הכי קשה.
דני נולד בקיבוץ אפיקים, שנמצא ליד מפעלי צמח, בן למייסדי הקיבוץ, אבא של דני הקים את מפעל העץ שהיה באפיקים.
בצבא דני שירת בגדוד 890 (צנחנים). היו הרבה חבר'ה מעניינים שפיקדו על דני – אריק שרון ז"ל, רפאל איתן ז"ל. דני מספר: "קיבלתי כדור ברגל, היה לי קשה לרוץ, אז רפול אמר לי: 'בוא תהייה הנהג שלי' וככה החברות בינינו התחילה עד יום מותו של רפול." דני השתחרר סגן אלוף קצת לפני גיל 30.
רותי ודני הכירו בצבא כאשר דני שירת במחנה ליד בית ליד, לאחר הצבא התחתנו ועברו לבית הלוי. הם קנו משק ב-4,000 לירות שווה ערך ל-400 אלף שקל של היום (היום המשקים בסביבה נמכרים בין 8-10 מיליון שקל). מההתחלה דני מספר שהם פיתחו את המשק וגם עבדו בחוץ.
לאחר מלחמת ששת הימים תנועת המושבים התקשרו לדני ושאלו אותו אם הוא מוכן להקים ישובים על גבולות ישראל, החל מהגולן, בקעת הירדן, ערבה ואפילו סיני. לאחר העבודה בתנועת המושבים דני הלך להיות יו"ר מח"ע (משקי חבל עזה), על מנת לעשות תוכנית הבראה. כחלק מהתוכנית הוסכם לנצל את החוחובה של מח"ע, על מנת להפיק שמן מיוחד ועל ידי כך להעלות את הרווחים. כחלק מחיפוש מכונה מתאימה דני טס לגרמניה, בה קיבל טלפון. על הקו היה רפול, שאמר לדני: 'התמניתי לשר החקלאות ואני רוצה שאתה תהייה המנכל שלי'. דני מייד הסכים ותוך יומיים התייצב במשרד החקלאות.
מה הייתה האג'נדה של המשרד, מה היה ה"אני מאמין" של משרד החקלאות?
"משרד החקלאות צריך לעבוד במתכונת דומה למשרד הביטחון עם התאמות קלות, האחד אמון על ביטחון החיים והשני על ביטחון המזון. מזון זה דבר שאי אפשר בלעדיו ועלינו כמדינה לשלוט כמה שניתן באספקת המזון. אסור לנו כמדינה לחיות בתלות במזון ממדינה אחרת."
דני נותן דוגמה: "נניח שטורקיה הינה המדינה שרוב הירקות שאנו צורכים מגיעים ממנה. אנחנו תלויים במדינה בעלת חוסר יציבות שלטונית ובעלת קשיים כלכליים, עם השקפות עולם מדיניות אחרות משלנו – מדינה זו יכולה לעצור את היצוא לישראל ברגע, בלי לספור אותנו – אסור למצב כזה להיות."
דני, הרי ברור שאת רוב הדגן אנחנו מייבאים, אז על איזה ביטחון מדובר?
לפי דני הבעיה הגדולה ביותר הינה הקמח והמזון לבהמות: "יש למדינה תוכנית חירום של אגירת דגן לחודשים קדימה, ובמידת הצורך יהיה ניתן לעשות קמח מתפוחי אדמה. חוץ מדגן ומגידולים מיוחדים (פירות יער וכו'), הרוב גדל בארץ בצורה שיכולה לספק את רוב המזון לאזרחי המדינה."
אני נזכר שקראתי פעם ראיון של דני ב"גלובס" (11.01.98, מאת מיכל רוה), בו דני טבע את המשפט: "אפשר לייבא אבקת פקידי אוצר וליצור פקידים חדשים" ובצחוק אני אומר שעשינו את זה עם נגיד בנק ישראל לשעבר, פרופ' סטנלי פישר.
דני תספר לי על מה נאמר המשפט.
"תראה, אותם צרות ואיומי יבוא היו גם אז. לדוגמא: האם ניתן לייבא נשק מטורקיה? כמובן שזה לא אותו דבר כמו במזון – חייבת להיות לנו יכולת ייצור עצמאית של מזון בצורה טובה ומקיפה."
לסיכום נושא חשיבות משרד החקלאות (כמו משרד הביטחון), דני מזכיר את המשפט הידוע של נפוליאון: "הצבא צועד על קיבתו" ושואל: "מאיפה לחייל יהיה אוכל? ממדינות ערב? מטורקיה? ירדן? מצרים?
"אין סיכוי שייבוא תוצרת חקלאית טריה יוריד את המחיר לצרכן, ההיסטוריה מראה כמה שזה לא נכון. המחיר לצרכן לא ישתנה! הדבר היחיד שיקרה זה שבדו"חות רווח והפסד, במאזנים של היבואנים, יראו את שורת הרווח עולה לעומת השנים האחרונות."
תעסוקה ומלחמה במדבור
דני אומר ש"לייצור מזון למדינת ישראל בתוך מדינת ישראל יש תועלות ששוות הרבה יותר כסף מהחסכונות העלובים של יבוא תוצרת חקלאית (במקום לגדל אותה פה).
"דבר ראשון, סביב החקלאות מועסקים מאות אלפי עובדים – החל מהחקלאים, העובדים הפשוטים, אנשי בתי האריזה, מפעלי הקרטון, מובילי התוצרת, המוסכים של המשאיות והכלי החקלאים, רואי החשבון, עורכי הדין, המספנות והרשימה ארוכה.
"שנית, יש את המדבר הזוחל – החקלאות עוצרת את המדבר. סין השקיעה מיליארדים על מנת לעצור את התפשטות המדבר אצלם. אצלנו מי עוצר את מדבר סיני? יישובי הבשור, הנגב המערבי והצפוני: מסלול, פדויים אשבול, רנן, גילת, מח"ע, יח"מ, מושבי הנגב ועוד – אחרת המדבר היה עוצר בתל אביב וראשון לציון – ועוד החקלאים עושים את זה בחינם." (אני שואל אותו: "אולי אנחנו פראיירים?").
שמירה על קרקעות
דני מוסיף: "לאורך כל ההיסטוריה ניתן ללמוד שמי ששמר על קרקע הוא גם מי שיישב אותה. אנשי הבנייה עובדים במרץ באזורי הביקוש: ת"א, רמת גן, חדרה וחיפה, אבל מי יישב את הגבולות? מי ישמור על הגבול עם ירדן? מי ישמור על הגבול עם הגולן? ומי ישמור על אדמות הנגב? מי שישמור ולקח על עצמו לשמור על הגבולות – זו רק ההתיישבות."
רגע, לשיטת שר החקלאות והמנכ"לית יש צבא בשביל לשמור על הגבולות והקרקעות.
"נניח שהם צודקים, אז צריך להוסיף לפחות 5 אוגדות שריון ומי יודע כמה אוגדות חי"ר על מנת להחליף את ההתיישבות. תשקיעו בחקלאות רק את השווי של אוגדה אחת והחקלאות תשגשג."
פערי תיווך
לפי דני, פער המחירים בין הצרכן הסופי לבין החקלאי (הוא מעיד על עצמו) הוא יותר מ-300%. דני מוכר את האבוקדו 'גליל' שלו בימים אלו ב- 7 שקלים, ואילו בסופר רואים ב-30 שקל לקילו. גם כשדני מכר את התפוז שלו ב-1.5 שקל ובסופר רואים מחיר של 5.9 שקל לקילו – פער מחירים ענק. לדבריו, משרד החקלאות צריך לבדוק לאן הולך הכסף ברגע שהחקלאי מקבל את הפדיון שלו ובמקרה של התפוז לאן הולך ההפרש של 4.4 ₪, אז איך אפשר להגיד שאין פערים?"
נגב של צמיחה
בתקופה שדני היה מנכ"ל המשרד היו גם רפורמות אבל רובן היו לחיזוק החקלאות הישראלית. כאשר דני ורפול עשו סיבוב בנגב המערבי עד ניצנה וראו שבכל השטחים החקלאים של ההתיישבות יש בדואים שתופסים את הקרקע בצורה לא חוקית, הם יצרו תוכנית שהחקלאות תתפוס מיד את הריבונות על השטחים החקלאיים, כדי שהחקלאים ישמרו על הקרקע מעובדת, על מנת להחזיר את השליטה עליה לידי מדינת ישראל.
דני אומר: "אם היו עושים את התוכנית הזו גם ממזרח לבאר שבע, לא הייתה התופעה של התיישבות בדואית לא חוקית מבאר שבע לדימונה וערד. התוכנית הייתה העברת מים לאזורי הנגב המערבי והעברת כספים רבים לנטיעת פרדסים וגידולים חקלאיים חדשים, שלא היו נפוצים באזור גידול זה, וכך להוריד את הסיכון שלוקח החקלאי על עצמו. התוכנית הצליחה ובגדול. היום הנגב פורח, כאשר נוסעים מערבה לבאר שבע רואים ירוק, כשנוסעים מזרחה רואים רק חול.
לולים
"משרד החקלאות קידם רפורמה להוצאת הלולים מהמשק החקלאי בתוך המושב, ולהקים אזורים מרוכזים של לולים גדולים וחדישים בשטחים החקלאיים מחוץ למושב. כך הרבה לולנים עשו איחוד לולים, בן משק אחד ניהל את הלול וכל השאר קיבלו כסף בלי לעבוד."
דני מסכם את השיחה: "מדינת ישראל צריכה חקלאות וצריכה לשלם על זה כסף, אבל אין ראייה אמיתית קדימה, להתאמת החקלאות הישראלית לצרכי מדינת ישראל. בכל העולם יש מצוקה של מזון ורק אצלנו האג'נדה היא לוותר על יכולת ייצור חומרי גלם למזון ולפגוע בביטחון התזונתי, שיהפוך להיות בעיה בביטחון האישי של האזרח. איך תראה המדינה ללא חקלאות? כמו הצד המזרחי בין באר שבע לדימונה – מדינה חומה שלא יכולה להיות הריבון על הקרקע של עצמה."
