יבול שיא
הרפת והחלב
יפה כפיר

מסע ומשא של אישה אחת

7 דק' קריאה

שיתוף:

"החיבור לאנשים הוביל אותי לכל התחומים בהם עסקתי כל חיי," אומרת יפה כפיר מכפר-תבור בריאיון לעדינה בר-אל היא מספרת על חייה, על התחומים המגוונים בהם עסקה: הוראה וחינוך, הדרכת קבוצות בארץ ובחו"ל, ועתה – צילום. היא מגוללת את שני האסונות שקרו בחייה: רצח בתה החיילת ומות בעלה – ומסבירה את החלטתה לבחור בחיים

"כל מה שאני עושה בחיי תמיד מחובר לאנשים. התקשורת עם האנשים מעניינת אותי," אומרת יפה כפיר, שחיה עם בן-זוגה שמעון גדיש בכפר תבור. "חברת אנשים עוזרת לי להתמודד עם הניכור שמאפיין כל כך את התקופה שלנו."

משפט זה מבטא את חייה הרבגוניים של יפה, ואת התחומים המרתקים בהם בחרה לעסוק. רצינו לבדוק מנין כל המרץ הזה לחפש שוב ושוב כיוונים שונים וחדשים בחיים, ליפול ולקום מחדש בכל פעם, לחיות עם חברים לדרך תמיד.  

על משפחת המוצא שלה מספרת יפה: "גם אני דור שני – בת לניצולי שואה. אימא עלתה ארצה באונייה 'אקסודוס', ואבא שהה שנתיים בקפריסין לפני הגעתו לארץ.  הורי לא דיברו על מה שעבר עליהם. הם לא סיפרו לי ולאחי כמעט דבר. ידענו רק ששניהם איבדו את בני משפחותיהם בגיל צעיר.  

"רק אחרי שנים רבות," מעידה יפה, "הבנתי את עוצמת האסון שלהם ואת תעצומות הנפש שהיו להם, כדי להתחיל חיים חדשים במציאות הישראלית. הם החליטו להפוך דף והתנהגו כאילו 'אצלנו  הכול בסדר', אבל הזרמים התת קרקעיים, למרות ניסיונותיהם לחיות חיים רגילים, נורמליים, עיצבו את החיים שלנו, שלי ושל אחי, והשפיעו על ההחלטות שלנו."  

אחיה של יפה חזר בתשובה אחרי מלחמת יום הכיפורים. הוא חי כחרדי, אב לשישה ילדים. אחד השירים שכתבה, תחת הכותרת "אמי נשאה עמה את כל החרדות", מתחיל במילים אלו: 

"אִמִּי נָשְֹאָה עִמָּהּ אֶת כָּל הַחֲרָדוֹת, / וֶהֶעֱבִירָה לִי אוֹתָן. / לַמְרוֹת אַהֲבָתָהּ / הוֹרִישָה לִי אִמִּי גַּם אֶת הַפַּחַד. / הַצִּפִּיָּה, תָּמִיד, לָרַע מִכָּל."  

כל חיי אני מגשימה את חלומותיה 

יפה נולדה בצריף קטן, עם שירותים בחוץ, בפתח תקווה. אחר כך הגיעה המשפחה להרצליה, שם עברו עליה ימי הילדות והנעורים שהיו לדבריה ימים מאושרים. אביה היה עובד בכיר בתעשייה הצבאית בהרצליה: הישר ממחנה המעפילים הוא הגיע למפעל תע"ש וכך בנה חיים חדשים לו ולמשפחתו. אימה הייתה עקרת בית: "היא איבדה את נעוריה," אומרת יפה "נפרדה ממשפחתה בגיל 16 והקדישה את חייה לגידול שני הילדים." 

"אני שואלת את עצמי מאין הדחף שלי ללמוד, להתקדם ולחפש כיוונים חדשים," אומרת יפה. "אני חושבת שכל חיי אני מגשימה את החלומות של אמי. בתנאי המציאות  הקשה של ראשית המדינה היא לא היתה יכולה להגשים את רצונותיה." עוד היא מוסיפה: "היה לנו בית חם ומשפחה תומכת ללא תנאי. מהוריי ירשתי את היכולת להרים את הראש תמיד וללכת קדימה."  

יפה התגייסה לצבא ושירתה כקצינה. אחר כך למדה ביולוגיה באוניברסיטת תל-אביב  והכשירה עצמה להוראה. את משפחתה הגרעינית בנתה באשקלון, שם נולדו לה שתי בנותיה, טל ויעל, שם התחילה את הקריירה שלה בחינוך והוראה.

לאחר שלוש שנות הוראה בבית-ספר באשקלון, הגיעה יפה לעבוד בבית הספר כפר סילבר ועל כך היא אומרת: "מבחינה מקצועית הימים היפים שלי, השנים המוארות של חיי המקצועיים היו בכפר סילבר. יוסי אופיר ז"ל – מורה ומחנך שזכיתי לעבוד במחיצתו – היה אומר: 'אצלינו השמים כחולים יותר'. בכפר סילבר עסקנו בחינוך לשמו."

יפה עבדה בכפר סילבר משנת 1975 עד 1997. ביוזמת מנהל בית הספר דאז, אבינועם גרנות ז"ל ובעזרתו, בנתה מגמה חדשה: "לימודי ארץ ישראל", שעיקרה היה המעשה החינוכי. "המטרה הייתה להרים גבוה את התלמידים שנחשבו לבינוניים ולהביאם אל רמת ההישגים המקסימלית, שהיא חמש יחידות בבחינות הבגרות."

"המסע הוא חלום" 

בשנת 1978 צדה את עיניה מודעה בעיתון על קורס מלווי קבוצות לחו"ל וזה מה שקבע את גורלה של יפה. זה היה הקורס השני שנפתח בארץ בנושא זה. כך התחילה הקריירה שלה כמדריכת טיולים בחו"ל, במקביל לעבודתה בהוראה. 

הטיולים הראשונים שהדריכה היו טיולי קמפינג. היא, אם צעירה באותה עת, ארזה תיק ויצאה לאירופה עם 40 מטיילים ישראלים וכל ציוד הקמפינג כולל סירי בישול ושולחנות: "עם השנים זרמתי בזרם הגועש של טיולים אל כל קצווי הגלובוס." היא הדריכה בכ-50 ארצות: בדרום פסיפיק (ניו זילנד ואוסטרליה), במדינות אסיה (סין, וייטנאם, קמבודיה, תורכיה), וכמובן במדינות אירופה ודרום אמריקה.

יפה ברפובליקה הדומינקנית
יפה ברפובליקה הדומינקנית

"המסע הוא חלום," אומרת יפה, "וברגע שהוא מסתיים אנחנו רוצים עוד אחד. בתיירות אנחנו בעצם מגשימים חלומות. מביאים אנשים למקומות הכי יפים ומעניינים בעולם. אהבתי את המסע ואת המטיילים חבריי לדרך. אהבתי ללמוד ולהתעמק בהיסטוריה, בגיאוגרפיה  ובפולקלור של תרבויות שונות," היא מעידה על עצמה.  

אחד הפרויקטים המיוחדים של יפה היה בהיותה בת 43. היא קיבלה הצעה מיעקב פרידמן, פרופסור לבוטניקה, להצטרף למשלחת מחקר מדעית באקוודור.

מספרת יפה: "הגעתי אל מקום מושבו של שבט הקצ'וואה על גדות הריו-נאפו ובמשך ארבעה חודשים ישנתי בשק שינה עם כילה נגד יתושים בביתו של מנהל בית הספר, ראמון שינגוואנגו, בכפר קטן בשם קמפנה קוצ'אה. אז למדתי ספרדית, שפה שעזרה לי מאוד בהמשך גם בהדרכת תיירים בישראל וגם בהדרכה בחו"ל בארצות דוברות ספרדית."

בגיל חמישים יפה פרשה מההוראה בבית הספר והקדישה את כל זמנה להדרכה. 

כעוף החול?  

אבל לא הכול היה ורוד בחייה של יפה. "החיים היכו בי מכה אנושה פעמיים," היא מספרת.  

המכה הראשונה היתה ב-9 בספטמבר 2003. באותו יום נהרגה בתה הצעירה יעל – שהיתה קצינה בחיל הקשר –  בפיגוע חבלני. "פיגועים רצחניים היו אז עניין יום ביומו," היא מזכירה, "ואני כמו כולם הפכתי דף והמשכתי בחיי – עד שהגורל נקש אצלי בדלת. יעל שלי היתה התגשמות  כל החלומות,  אבל אני מיד הבנתי," היא אומרת בקול חנוק. "בתוך הסערה בים הבכי הבנתי: היא לא תחזור עוד לעולם. יעל היתה ילדת זהב, מוכשרת וטובה – ובעיקר היתה לי הבת שלי. אסון שאין לו נחמה. נשארה לי רק ההחלטה: האם למות איתה?"

יעל כפיר זכרונה לברכה
יעל כפיר זכרונה לברכה

יפה תמיד כתבה והרצתה, אך בעקבות מותה של יעל היא החלה לכתוב שירים ונעשתה משוררת. להלן אחד השירים, תחת הכותרת: "שִבְרֵי חלומותיי" 

בסוף כל הדרכים / הקבר / מחכה / לי. / ילדתי / בתכריכים. / אני חולמת חלומות שנשברים אל אבן מצבה / וצוללים / אל בור שחור. / מרוסקים. / שברי חלומותיי מסתחררים בבור שחור. 

עמירם סימון, בן קיבוץ שלוחות, היה בעלה השני של יפה. "היו לנו חמש שנים של אהבה, בהן שנתיים של מחלה עם חלומות בלי סוף. הוא חי איתי בכפר-תבור חיים מאושרים מאוד וכאשר הוא הלך בלי שוב, היכתה בי שוב התובנה: אפשר לבכות עד קץ הימים, אבל הוא לא יחזור. אספתי את עצמי ובאופן ספונטני, ללא כל תכנון מראש, יצאתי למסע עם כרטיס אשראי ומזוודה קטנה. יצאתי אל הנפלא שבמסעות, המסע אל הבלתי ידוע. בחרתי מדינה שלא הכרתי – הרפובליקה הדומיניקנית – וטסתי אליה. שהיתי חודש וחצי על חוף הים הקריבי, זו היתה התקופה מן היפות  החיי," היא נזכרת.

"שני האסונות גדולים קרו לי ושניהם עיצבו את חיי," היא מסכמת. "בסופו של דבר תמיד יש לנו בחירה: להיות קרבן של נסיבות חיינו או לבחור בחיים."

והנה שיר מפרי עטה של יפה, שהיא מכנה "הדגל של חיי": 

מסע אישי / יפה כפיר  

האש נגעה בנשמתי. / שרדתי אותה. / אני הולכת בדרכים. / הכאב שלי ארוז בתרמילי. / עטוף  היטב, / הרבה שכבות עוטפות אותו / שלא יגע באושר המונח בחבילה / שמתחתיו.  

אני נושאת אותם אתי, את הכאב / ואת האושר. / הולכת במסע חיי עם המשא שלי. / הולכת וחוזרת, / יוצאת ובאה, / פותחת שער וסוגרת דלת, / עוברת בין ההיכלים, / הארמונות, / הרים, / בקעות, / עולה,  יורדת. / חוֹוָה את העולם בכל חושיי. / כואבת  ומאושרת. / יודעת אין מוצא: שניהם שם / בשבילי תמיד: / האושר ואתו הכאב. / שניהם תמיד אתי. 

הצילום  

בגיל 65 פרשה יפה מעולם התיירות והפכה את תחביב הצילום למקצוע: "בשבילי המצלמה היא כלי התקשורת," אומרת יפה. "באמצעותה אני חווה עם אחרים את יופיו של העולם ואת יופיים של האנשים השונים כל כך זה מזה."  

כאן המקום לציין איך יפה מגדירה את עצמה באתר שלה, העוסק בנושא: "צלמת תרבויות. כותבת. נוסעת על הגלובוס. מרצה. חובבת הרפתקאות בלתי צפויות ומסעות של אישה אחת אל הבלתי ידוע. שפוטה לסקרנות, לחלומות מסע, לתאווה ללמוד את העולם," והיא מוסיפה: "זה לא עובר. זה רק נהיה יותר."  

למקצוע הצילום היא הכשירה עצמה בשני קורסים בני שנה: לימודי פוטו-תרפיה במכון "שילוב" ללימודי פסיכותרפיה בטבעון; וקורס שנתי וידאו-תרפיה, בהנחיית ד"ר ענת בוצר, בבית הספר לעבודה סוציאלית באוניברסיטת תל-אביב.

יפה עומדת משמאל וחבריה למועדון הצלמים
יפה עומדת משמאל וחבריה למועדון הצלמים

בסיום הלימודים עלה במוחה של יפה רעיון והוא להקים מועדון צלמים. היא מציינת לטובה את שגית קריב, מנהלת ה"קתדרה" בכפר תבור, שמיד ענתה בחיוב להצעתה. יפה הקימה שני מועדוני צלמים – האחד בכפר תבור והשני ב'בית יד-לבנים' בעפולה, להורים ואחים שכולים. שני המועדונים משגשגים עד היום.

שלוש שנים ניהלה יפה את מועדוני הצלמים ואז, בגיל 70, היא החליטה  להיות צלמת עצמאית. הכוונה היתה  לעבוד על פרויקטים ארוכי טווח בצילום, להציג בתערוכות וכן לצאת למסעי צילום. היא השתתפה פעמיים בתערוכות השנתיות של "פוטו ישראל". באחת היא הציגה סדרת צילומים מתוך הפרויקט "לחיות על גדת הירדן" והשנייה – "פינים מדברים עברית", בה הציגה תמונות שצילמה בפינלנד. שם היא מצאה קהילה של נוצרים אוהבי ישראל, שגם לומדים ומדברים עברית.  

העיסוק בצילום התרחב לאחר שתלמידים שלה לשעבר ביקשו לשוב וללמוד אצלה. ואז הקימה מועדון פרטי בשם "מסע אישי עם מצלמה עם יפה כפיר". זוהי חברותא של צלמים שיוצאים לסייר ולצלם, לעשות דברים ביחד, ללמוד ולהתפתח. רוב תלמידיה הם מהמרחב הכפרי, מושבניקים וקיבוצניקים. 

החיים בכפר תבור 

יפה בחרה לגור בכפר תבור לאחר נישואיה לעמירם ז"ל. "כפר תבור הוא מקום עם איכות חיים גבוהה מאד," היא אומרת. "יש פה קהילה נפלאה. אני חשה שיש לי פה הזדמנות לביטוי אישי – ואני גם מתנדבת בפורום הנשים במקום, שפעיל מאוד." בשש שנים אחרונות היא חיה פה עם בן זוגה האהוב שמעון, בן מושב מולדת. 

לסיום, שיר קצר של יפה תחת הכותרת "כובע תכלת"

קניתי / כובע תכלת, / עם תיתורת רחבה. / בחלונות הראווה / נשקפת  לי / אישה אחרת: / אין משא במסעה / יפה / גבוהה / ומחייכת. / לא לוחכת אש את נשמתה.

אלמנות בהודו 

אחד הפרויקטים המעניינים של הצלמת יפה כפיר הוא צילומים של אלמנות בהודו. בקטע להלן ניתן ללמוד על החזון שלה, על דרך עבודתה שכוללת מחקר מקדים, ועל הקשר האישי שלה למצולמות.

אלמנות בהודו 1

"איך הגעתי אל בתי האלמנות? קראתי על אלמנות בהודו: הן הופכות מיותרות למשפחותיהן כאשר האב -הבעל מת. גופן ורכושן הפקר – והן מושא להתעללות נפשית, פיזית ובעיקר כלכלית. 

"בהיותי אישה הכרתי בחיי גירושין, אלמנוּת ובדידות. מיד הרגשתי סולידריות עזה איתן. בראשי צלצלו כל  הפעמונים: כצלמת – זו ההזדמנות שלי לתת. לצלם תמונות משמעותיות, לצלם ולתת. לעשות טוב. לאהוב.

אלמנות בהודו
אלמנות בהודו 2

"כתבתי אליהן. מהר קיבלתי תגובה ולאחר שבועיים הייתי במטוס לדלהי, משם המשכתי אל  – Vrindavan  עיר קדושה  שבה חיות  רבות מן האלמנות. שם ב Vrindavan-עמותת Maitri מעניקה להן בית. שם חייתי אִתן, אכלתי ושתיתי אִתן. שוחחנו בלי מילים ובעזרת מתורגמן – והצטלמנו יחד. קיבלתי – ונתתי." 

תגובה אחת

  1. יפה כפיר, המורה שלי לביולוגיה ולחיים, מנהלת ביה"ס בו לימדתי. משנת 1973 אנחנו בקשר ואני לומדת ממנה הרבה מאוד. יופי של כתבה! תודה לזמן הירוק ששם את הפנס על האישה המיוחדת הזו! ותודה לעדינה בראל, קולגה לשעבר, על הראיון הרגיש. כדאי לכםן להמשיך ולעקוב, כי יפה תפתיע, אין ספק, שוב ושוב ורק לטובה!

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.

אומר גל טוויג, מנהל פיתוח עסקי בשולחן מגדלי התמרים, שבימים אלה עושה את הכל ליישום התוכנית העסקית שגובשה בשולחן לשיקום ענף התמרים הישראלי, כדי להחזיר אותו לדרך המלך * באמצע מרץ ייצג השולחן חמישה
7 דק' קריאה
בינואר 2010 יצא לפועל מבצע "גאולה מרצון" במסגרתו פשטה המשטרה בשיתוף הרווחה על בית המשפחה שבו התגוררו נשותיו וילדיו של גואל רצון. אחת מהנשים ששוחרו מהכת היא יהודית הרמן מקיבוץ שפיים, אז בת 29,
9 דק' קריאה
שר החקלאות ופיתוח הכפר, עודד פורר: "הימים האחרונים היו קשים במיוחד והביאו את החקלאים להפסדים. אני מברך על מתווה חשוב זה שגובש על-ידי גורמי מקצוע במשרד החקלאות ורשות המיסים, שייתן מענה מהיר, יזרז את
< 1 דק' קריאה
ד"ר שוקי לשם הוציא ספר מיוחד במינו על אח מיוחד ולא שגרתי ("הוא לא כבד, הוא אחי", הוצאת אוריון), ובו הוא מדבר בפתיחות על הקנאה בחברים שיש להם אחים "רגילים", על הבושה שחש מאחיו
8 דק' קריאה
עמותת 'להתחיל מחדש' שהוקמה על ידי שרון כהן, פועלת להצלת חמורים ושאר בעלי חיים שכבר מאות שנים חיים בהזנחה חמורה וסובלים התעללות קורעת לב. "נשבר לי הלב" אומרת שרון כהן מייסדת העמותה להתחיל מחדש
2 דק' קריאה
בזמן שיוצרים מכול העולם שואבים השראה משאון העיר והרעש – לוהאריה שואבת את השראתה מהחיים השלווים במושב. השקט, פכפוך מי המזרקה בגינה, המעיינות הזורמים ואפילו נקישה של נקר על העץ – כולם מובילים אותה
4 דק' קריאה
לפני 16 שנים הקים יובל רוט, בן חצרים, שאחיו אהוד נרצח ב-1993, את "בדרך להחלמה", עמותה המסיעה ילדים פלסטינים חולים לבתי חולים בישראל. בין המתנדבים קיבוצניקים רבים וקיבוצים לא מעטים מממנים את הוצאות הדלק
6 דק' קריאה
"אהבה, לימונדה וכתב יד רדוף" הוא שמו של ספרה האחרון, השמיני במספר, מאת לידיה גורדון קנכט מגעתון. סיפור אהבה וגם סיפור מתח, המשלב נגיעות ספרותיות ופילוסופיות במפגש עם כתבי אבן גבירול  "להרוג יהודים, כך
2 דק' קריאה

הרשמו לניוזלטר

השאירו את הפרטים והישארו מעודכנים!

דילוג לתוכן