דוקטור קורדובה והכבשה הענייה

בצעירותו התעניין הדי בן עמר בשאלות כמו האם ניתן לנוע בזמן ואיך פועל המוח האנושי. ד"ר קורדובה, המרצה הנערץ עליו, התעניין לא פחות בשכרו של רופא השיניים שלו, בן דודו של הדי

הד"ר קורדובה היה מרצה בחוג לסוציולוגיה ואנתרופולוגיה באוניברסיטת תל אביב בשנות ה-70, עת למדתי שם את המקצועות הללו. הוא היה מה שקוראים "מרצה מיתולוגי" – דמות שלאחר שהכרת אותה היא נשארת איתך לכל החיים ואינך שוכח אותה.
הוא היה טיפוס של אינטלקטואל אמיתי – כזה שעליו קראתי ושמעתי עד אז רק בספרים. אולם ההרצאות שלו היה מלא תמיד בסטודנטים מרותקים, עד הכיסא האחרון שבו, על אף שלא הייתה חובת נוכחות בהרצאות אלא רק בתרגילים, ולא נרשמה נוכחות בשום מחברת או גיליון מעקב. כך קרה שלמגיעים אחרונים לא נשאר כיסא פנוי, והם עמדו בצידי האולם בצמוד לקירות או ישבו על המדרגות.
זה היה האולם הגדול בפקולטה, וד"ר קורדובה התהלך בו על הבמה המוגבהת הלוך ושוב. בעת ההרצאה ידיו היו תלויות באוויר לפניו, בתנועות עלומות, ודומה היה שהוא דן בנושא ההרצאה בינו לבין עצמו. לא הייתי מתפלא אם היו מספרים לי שבכל פעם שהרים את עיניו לעבר האולם, היה מופתע לראות שיש בו עוד אנשים חוץ ממנו.
הוא ליהטט במילים וברעיונות סוציולוגיים של גדולי ההוגים, כמו גם שילב רעיונות פילוסופיים וספרותיים משחר התרבות האנושית עד ימינו, כשהסטודנטים מקשיבים קשב רב ועוקבים בפה פעור אחר מילותיו.
אחר כך, באורח קבע וללא יוצא מן הכלל, עם תום ההרצאה, שטפו הסטודנטים בזרם החוצה והתגודדו במבואה שמחוץ לאולם כשהם שואלים האחד את השני: "מה הוא אמר??? על מה הוא דיבר??? יש כאן אולי מישהו שהבין משהו???״
אשליה של משמעות
היה לו מבטא בולגרי קל, שבין מבטאי העדות השונות שפגשתי במהלך חיי במדינת ישראל היה ונשאר אחד החביבים עלי. הוא שלט באנגלית וצרפתית על בוריין, היה לו מראה דובי חמוד והוא היה איש חביב להפליא שמעת לעת אהבתי להיכנס לחדרו ולהקשות עליו בקושיות סוציולוגיות שהטרידו אותי.
כאן המקום לציין שמשחר ילדותי הייתי ילד בודד עם מעט חברים, שידידיו הטובים היו בעיקר ספרים, על כן מגיל שש, פחות או יותר, סיגלתי לי תפיסת עולם של בן 70, למרות שגם בגיל 70 אני לא פוגש רבים שמוטרדים מהנושאים שהטרידו אותי בגיל שש ולאחריו.
היו אלו סוגיות הרות-עולם של משמעות הקיום האנושי, מה משמעות העבר ולאן הולך העתיד, האם הזמן קיים והאם ניתן לנוע בו, כמו גם איך פועלת המכונה שנקראת המוח האנושי ומה ומי אנחנו בכלל.
לא כל הילדים עוסקים בזה, למדתי כשנעשיתי לאב. בני הצעיר למשל התעניין גם הוא בשאלות פיזיקליות אבל מסוג שונה, כשבדק למשל עם חבריו למה יגרום מפגש פיזי בין אבן מעופפת לזגוגיות של מבנה המוסך של הקיבוץ, וכנראה שהסוגייה ממש העסיקה אותם, כי בתחילת המחקר היו הרבה זגוגיות בקיר הדרומי של המוסך ובסיומו לא נשארה אף אחת, עניין שאנחנו ההורים של בני וחבריו נקראנו לתת עליו דין וחשבון.
אני, לעומת בני הצעיר, בילדותי ובנערותי וגם אחר-כך, הסתפקתי במה שנקרא בפיזיקה "ניסוי מחשבתי" בלבד, וגם התעמקתי בסוגיות משמעותיות אחרות.
כמו הסוגייה הבאה, אותה הצגתי יום אחד בפני הדוקטור קורדובה כשנכנסתי אל חדרו, דבר שעשיתי מעת לעת:
״אנחנו מקיימים בחברה האנושית מערכת של נורמות, מוסכמות וכללי התנהגות", אמרתי, "כדי להעמיד פנים שלקיומנו כאן, בעולם הזה, יש בכלל משמעות. כי אחרת נצטרך לעמוד מול האמת העירומה – שבעולם שאין בו אלוהים וכולו צירוף מקרים אחד גדול, אין לנו כבני אדם ולהיותנו כאן כל חשיבות״.
״נורמות" הוא מונח סוציולוגי שדנים בו בשיעורים, ועל כן ראיתי מקום להעלות זאת בפניו.
כאן המקום לציין שעשיתי זאת בשמחה רבה, כמו ששמחתי ללמוד בחוג לסוציולוגיה ואנתרופולוגיה בכלל, הגם שיכולתי באותה מידה ללמוד גם פילוסופיה.
חשבתי שלסוציולוגיה ואנתרופולוגיה יש היבטים מעשיים יותר.
אחזתי באמונה שאמצא בין המרצים שלי באוניברסיטה אנשים שהם מלומדים ואינטלקטואלים אמיתיים, כמו הדוקטור קורדובה למשל, ואיתם אוכל לדון בסוגיות הרות הגורל האנושי שהטרידו אותי.
לא הייתי מודע עדיין לכך שהסוגיות העיקריות שהטרידו את המרצים שלי ואת רוב אנשי ההגות באוניברסיטה היו ההורדות שהורידו להם בתלוש המשכורת האחרון ומתי צפויה ההעלאה הבאה, הגם שאינני מציין זאת בזלזול חלילה, כי ככל שבגרתי למדתי שאלו הן הסוגיות הכי משמעותיות בחיי אנוש.
אבל כשנכנסתי אל הדוקטור קורדובה והצגתי בפניו את הסוגייה שלי, זו שבאה להציג את הנורמות החברתיות לא כמשהו שנועד לאפשר חיים זה לצד זה אלא כמשהו עמוק יותר, שבא ליצור את האשליה שיש לחיינו ולתרבות שאנו מקיימים משמעות, הופתעתי לקרוא בהבעת-פניו את הסוגייה הבאה: "מה עשיתי שנפלה עלי הצרה הזו עכשיו? מה הסטודנט הנודניק הזה רוצה ממני?״.
אף על פי כן נימוסיו הטובים וגם חיבה מסוימת שרחש כלפיי גרמו לו להתייחס לשאלתי והוא ענה לי בחיוך: "אז אתה אומר שאתה עוצר ברמזור אדום כי אם לא תעצור – ברגרסיה רעיונית עד לסיבה הראשונית, באי-העצירה ברמזור אתה שולל את משמעות הקיום שלך?״
״כן", עניתי בהתלהבות, התלהבות על שסוף-סוף יש מי שמבין על מה אני מדבר, "בהחלט! ואם תחפור קצת בחשיבה של קלוד לוי-שטראוס תראה שגם הוא טוען כך!״
וחשבתי שזה תענוג צרוף!
כי עם מי עוד יכולתי לדבר כך, ועל נושאים כאלה, בלי לחטוף כיסא בראש?
הכבשה השחורה
היו לי באותם ימים שיער ארוך וזקן, ונראיתי כמו מהפכן של פעם, אני מניח, כי יום אחד כשהרציתי לדוקטור קורדובה על חוסר המשמעות של הקיום האנושי ושל המערכות השונות של כללים וחוקים שהקיום הזה המציא, הוא אמר: "אז בתוך תוכך אתה אנרכיסט, מה? אנחנו מפסיקים עכשיו את השיחה ולא נמשיך אותה עד שתקרא את בקונין. לך קרא!״
אז קראתי.
וחזרתי אליו שבוע אחר-כך.
נכנסתי לחדרו ומצאתי אותו מתייסר בכאבים. מסתבר שהוא היה אחרי עקירה של שן.
הבנתי שזה לא הזמן לסוגיות סוציולוגיות – יש בעקירה של שן אלמנטים שמחברים אותך באופן מידי לחיים עצמם ולשורש מהותם.
או לפחות לשורש של השן.
ברור היה לי שהנסיבות מתאימות לכל היותר לאמפתיה ומבט מלא אהדה, אז הבטתי בו במבט אוהד.
״אתה מכיר את ד"ר בן-עמר, רופא השיניים?" שאל ד"ר קורדובה.
״יש שניים כאלה", אמרתי. "שניהם בני-דודים שלי והם אחים. על איזה מהם אתה מדבר?״
״על זה שיש לו מרפאה בכיכר המדינה", הוא אמר.
״משה", אמרתי. "משה בן-עמר – אחד הטובים שיש בארץ״.
״כנראה," הוא אמר. "וכנראה גם אחד היקרים שבהם – כל טיפול אצלו הוא מדבר אתי במונחים של משכורות חודשיות שלי״.
ואז הוא הביט בי ושאל: "איך זה שאתה לא רופא שיניים? מה אתה מחפש בסוציולוגיה? הרי כבר הבנתי ממשה שכל בני-הדודים שלך רופאי שיניים או אדריכלים או משהו דומה – מה אתה מחפש פה, בסוציולוגיה?״
״אני הכבשה השחורה של המשפחה", אמרתי.
ד"ר קורדובה הביט בי במבט מיוסר מכאבים, הביט ושתק, ואחר-כך אמר:
״כבשה שחורה אני לא יודע לומר, אבל כבשה ענייה בטוח תהיה״.