"נילחם עד לטיפת דמנו האחרונה על דמות המדינה"

לוחמי קרבות מלחמת יום כיפור נאבקים על הבית מול הנהגת המדינה

שלושתם בני קיבוצים. שניים מהם נמצאים בעשור השמיני לחייהם, אחד בעשור התשיעי. מלחמת יום הכיפורים קרעה אותם מביתם הקיבוצי, ושלחה אותם אל שדות הקרב והקטל. אחר כך חלקם נטלו חלק בהפגנות נגד המחדל ונגד הנהגת המדינה. 50 שנה אחרי זה הם מוצאים את עצמם שוב בקרב על הבית מול הנהגת המדינה. משתתפים בתנועת המחאה "לוחמי כיפור 1973 נאבקים על דמותה של המדינה". נחושים להיאבק על ישראל דמוקרטית, למען עצמם ולמען הדורות הבאים. 

בשום פנים ואופן אסור להגיע לפשרה 

עוזי בן צבי (74), מקיבוץ עמיעד, זוכר בדיוק איפה תפסה אותו מלחמת יום הכיפורים. זה היה בשעה שתיים כששני מיגים סוריים חלפו מעל הקיבוץ, ולאחר מכן החלו ההפגזות על הגולן שנשמעו קרובות. הוא שימש במילואים כנהג נגמ"ש, ומיד גויס ויצא לבסיס בבית דראס ליד קריית מלאכי. לאחר שהעמיס את החיילים והציוד, הוא יצא עם הנגמ"ש בנסיעה עד לבלוזה שבסיני. כעבור יומיים הועברו הנגמ"שים של היחידה שלו עם הנהגים והמפקדים, לפלוגה ג' של גדוד 66 של הצנחנים שעברו לסיני לאחר שנלחמו בירושלים. בהמשך הם שחררו את מוצב בודפסט, ולאחר מכן צורפו לחטיבה 217. בן צבי עם הנגמ"ש שלו צורף לגדוד 142 של חטיבה 217, ולחם איתם עד סוף המלחמה כשהגיעו לפאתי סואץ.  

מה הייתה התחושה שלך אחרי המלחמה כשנודע על המחדל? 

"לאחר שהשתחררתי בסוף פברואר 1974, הלכתי להפגין עם מוטי אשכנזי מול קריית הממשלה. אחרי זה המשכתי את חיי". 

50 שנה עברו עד להכרזת שר המשפטים, יריב לוין, על ההפיכה המשטרית, ובן צבי החליט להצטרף ל"לוחמי כיפור 1973" בעקבות לקיחת הטנק מהאנדרטה ברמת הגולן, והסעתו למרכז הארץ כשעליו מגילת העצמאות. "אחרי ש'גנבו' את הטנק וזה עשה כותרות, התחלנו לפעול בצורה אינטנסיבית. יש לנו מרכז קבוצה בשם איל יפה, שמנהל את הפעילות שאנחנו קוראים לה הקרקס הנודד. אחרי שהחזרנו את הטנק לתל סאקי, יצרנו טנק מקלקר שעומד באופן קבוע ברחוב קפלן בתל אביב, ויש לנו עוד טנק שהורכב על טרקטור ואנחנו משתמשים גם בו. אני אחראי על הקבוצה הצפונית, ואנחנו כל שבוע מגיעים למקום אחר, לקיים הפגנה שבה אני נואם בדרך כלל".  

לבן צבי, שהשתתף בשבוע שעבר בהפגנת התמיכה בשופטי בית המשפט העליון, אין ספק שהמצב כיום יותר גרוע מזה שהיה במלחמת יום הכיפורים. "במלחמה, בקו הקדמי שבו נהרגו חיילים, היו רק כמה אלפי לוחמים. לעומת זאת, המצב הנוראי כיום משפיע על מיליוני אנשים. אז, למרות ההרגשה של האנשים שמשה דיין ביטא אותה כשאמר שיש חשש לחורבן הבית השלישי, בעצם מדינת ישראל לא הייתה בסכנה קיומית. בדיעבד, ממשלת גולדה הייתה אולי גרועה, אבל אין מה להשוות אותה לממשלה הקיצונית והנוראית של היום. אם בית המשפט העליון לא יבטל את ביטול עילת הסבירות, אנה אנו באים? המדינה הזאת הולכת לאבדון. כספים הולכים לחרדים, במקום לבריאות, לחינוך הממלכתי ולמגזר היצרני. לכן אנחנו נילחם עד לטיפת דמנו האחרונה על דמות המדינה שלנו". 

איך אתה מתייחס לקריאות לפשרה כדי למנוע את הרס המדינה? 

"אני חושב שבשום פנים ואופן אסור להגיע לפשרה. זה מזכיר לי את הצד החילוני שתמיד רוצים שיתפשר, מול הצד הדתי שלא מוכן לזוז מילימטר. הפעם אין ברירה. אם לא יתבטלו 252 החוקים המטורפים שהגיעו לשולחן הכנסת, אנחנו נהפוך למדינת הלכה לא דמוקרטית. אני לא רואה פתרון לפלונטר שאנחנו נמצאים בו, כל עוד הממשלה נשארת בהרכב הנוכחי. אם אנחנו לא נילחם ולא נפגין פעמיים בשבוע, מדינת ישראל תהיה במצב קשה. כשאני מגיע להפגנות אני מקבל אנרגיות חיוביות, ומבין שמשהו נדיר קרה לעם הזה. לכן אסור שהדבר הזה ייעצר".

לא ניתן לממשלה לחסל את המדינה 

תא"ל (בדימוס) רפי נוי (79), בן קיבוץ דן וכיום תושב ראש פינה, התגייס כאיש מילואים במלחמת יום הכיפורים בדרגת סרן, ושימש כקמב"ץ חטיבה 9 שלחמה ברמת הגולן. גדודי הטנקים של החטיבה עלו לדרום הרמה, ונציבו מול שתי דיביזיות סוריות. הם הצליחו להדוף צפונה את דיביזיה 5 הסורית, ואחר כך כבשו את הכפר חושניה. בכפר הזה ריכז אסד את כוחות השריון שלו לאחר שהבין שלא יכבוש את הרמה, וכך מצאו את עצמם 35 טנקים של חטיבה 9 מול 200 טנקים סוריים. במהלך הקרב לכיבוש חושניה הכווין נוי את כוחות הטנקים תחת אש תוך סיכון חייו, ועוטר על פועלו בעיטור המופת.    

החטיבה, עם כוחות נוספים, המשיכה להדוף את הסורים אל מחוץ לרמת הגולן, וסיימה את הלחימה במובלעת הסורית. ב-7 באפריל 1974, שוחררו החיילים ושבו לביתם. 

נוי מציין שלא ידע על מצב המלחמה בחזית הדרום, עד ליום חמישי שבו פגשו קציני החטיבה את שר הביטחון משה דיין לאחר קבוצת פקודות. "הוא אמר לנו שהפסדנו את המלחמה הזו, ושאין סיכוי שנצליח לחצות את התעלה. לכן המשימה שלנו היא להתייצב בשערי דמשק תוך 48 שעות, כדי שהסורים יבקשו הפסקת אש, ואנחנו נסכים ונראה מה נעשה אחר כך".  

אחרי המלחמה היה לך משבר אמון בהנהגת המדינה? 

"אחרי המלחמה הייתה לי הרגשה שאנחנו, החיילים והקצינים הזוטרים, עשינו את מה שהיינו צריכים לעשות. היה לי צער על אובדן החברים שנפלו, אבל ההפגנות של מוטי אשכנזי וחבריו ממש לא עניינו אותי". 

מה הניע אותך כיום להצטרף למחאה? 

"מה שקורה עכשיו זה מבחינתי הרבה יותר חמור, מהמצב שהיינו בו ביום הכיפורים. אז נכנסנו למלחמה קונבנציונלית עם הרבה אויבים, אבל ידעתי שנצליח לנצח אותם. עכשיו אנחנו נמצאים במצב של מלחמה לא קונבנציונלית שמסכנת את מדינת ישראל. אנחנו נלחמים בכוחות שכל הזמן שמים עלינו מגבלות. אין לנו בעצם מערך להתגונן מפני הכוחות שנלחמים מבפנים, ופשוט מחסלים את מדינת ישראל. אנחנו את המלחמה הזאת לא נפסיד. לא ניתן לממשלה לחסל את המדינה, והשאלה היא האמצעים. לשמחתי נוצרה המחאה הזאת, עם כל האנשים הטובים. אני נמצא בתוך זה כבר שמונה חודשים, כמו רבים וטובים אחרים, ומשתתף בפעילויות השונות ובהן המסע מצפת לתל חי שהסתיים עם 6,000 איש. 85 אחוז מהם היו אנשים שהגיעו לגליל מכל הארץ. מה שמחזיק אותי במחאה הזאת, זה שגיליתי שיש פה עם ישראל אחר מזה שהכרתי קודם. נעמי שמר כתבה בשיר על היאחזות הנח"ל בסיני: 'והיא כמו הושיטה את ידה, כדי לתת ולא כדי לקחת'. זו התמצית של המחאה. אף אחד לא צועק, לא נדחף, לא בא אליך בטענות. כולם רוצים לעזור".  

אתה מאמין שהמחאה תנצח ושההפיכה המשטרית תבוטל? 

"אני בטוח שהמחאה הזו תנצח. לדעתי אנחנו כבר מעבר לדרישה לדמוקרטיה. באופן אישי אני לא יודע לחיות במדינה, שבה בראשות הממשלה עומד איש שפל ושפל רוח כמו בנימין נתניהו עם חבריו לממשלה. תחת ממשלה כזאת אין שום סיכוי, ולכן בכל פעם שבני גנץ קופץ לעשות איזה שהיא פשרה, אני פשוט מתחלחל כי ראיתי איך הוליכו אותו שולל. לכן אני לא מתכוון לוותר על שום דבר, עד שנחזיר את המצב לקדמותו". 

לנוי יש גם טענה לחברי הקיבוצים. לדבריו, הוא מאוכזב מהנוכחות המועטה של חברי הקיבוצים בהפגנות, והוא מצפה מהם להגיע בהמוניהם כפי שהם עשו בעבר.

חיידק השנאה פגע בכולנו 

אביטל גבע (82), מקיבוץ עין שמר, שירת במילואים בתוככי עזה כשפרצה מלחמת יום הכיפורים. בהמשך הוא הצטרף לחטיבת המילואים שלו, חטיבת הצנחנים, שלחמה בסיני וחצתה את התעלה עד שהגיעה לעיר סואץ. הוא חזר לביתו כעבור מספר חודשים כשהוכרזה הפסקת אש.  

"אחרי המלחמה קמו תנועות המחאה", הוא מספר, "ואנחנו, הלוחמים מהקיבוצים, הצטרפנו להפגנות של מוטי אשכנזי ולוחמים נוספים. זה סחף הרבה אנשים עד שזה נפסק. עכשיו, כשפרצה ההפיכה המשטרית, הצטרפתי שוב למוחים ולמפגינים. חלק מהפעילות שלי היא עם 'לוחמי כיפור 1973', וחלק עם 'אחים לנשק'".  

מתי מבחנתך המצב היה יותר גרוע. כשדיברו אז על חורבן הבית השלישי או כיום? 

"עכשיו זה יותר גרוע. מלחמת יום הכיפורים התחילה בנחיתות צבאית, אבל בסופה גמרנו בסוג של תיקו עם המצרים. אנחנו הגענו לסואץ ויכולנו לראות את קהיר עם משקפת, והארמיה השלישית הייתה מכותרת, אבל המצרים האמינו שהם ניצחו את ההיבריס הישראלי. כשסאדאת הגיע לירושלים, הוא לא בא כמובס. בזכות זה יכולנו לעשות שלום עם מצרים. סאדאת שהיה מנהיג גדול, פגש את בגין שגם היה מנהיג גדול, ורק שני המנהיגים האלו יכלו לעשות שלום".

ועכשיו? 

"היום קודם כל יש מאבק פנימי בישראל. זה כמו מחלה ממארת. ישראל נתקפה בחיידק הרבה יותר גרוע מקורונה, והחיידק הזה הרס את כל האמון שהיה פה. זה מצב הרבה יותר מורכב, מסובך ומסוכן מאיום של אויב חיצוני. הקיום שלנו נמצא בסכנה, יותר ממה שהיה במלחמת יום הכיפורים. כיום אין בישראל מנהיגות שיש לה את היכולת לעשות שלום פנימי וחיצוני".  

בניגוד לשני חבריו למחאה, גבע מאמין שצריך להגיע לפשרה כדי למנוע את התרסקות המדינה. "אני שייך לקבוצות של אנשים שאומרים שכיום לא ניתן להכריע את ביבי, כי גייסותיו הם עדיין במלוא עוזם. אנחנו חושבים שהפשרה היא לחזור לבית הנשיא הרצוג, כדי להציל את ישראל. זה כמו חולה סרטן שנזקק להקרנות, ומכונת ההקרנות נמצאת אך ורק בבית הנשיא. אחרי ההקרנות גם לא ברור שנצא בסדר, אבל בלי זה תהיה פה מלחמת גוג ומגוג בין חלקי העם. אני מעריך שהמלחמה הזו שהקיצונים משני הצדדים יכניסו אותנו לתוכה, תתרחש אחרי החורף ואולי תהיה גם מתקפה על ישראל מצפון. כרגע המלחמה היא פנימית, ויש כאלו שחושבים שממש בקרוב נכריע את הצד השני, בדיוק כפי שחשבנו שבקרוב נוכל להגיע לקהיר ולדמשק ולהכריע את המצרים והסורים. זה לא קרה. נאלצנו להתפשר עם המצרים, והגענו להישג בזכות זה שבראש מדינת ישראל עמד מנהיג שהיה מוכן לסגת עד הסנטימטר האחרון בסיני תמורת שלום. קיבלנו שקט בגבול המצרי, ואחרי זה גם בגבול הירדני עם רבין. כדי שזה יקרה היינו צריכים לוותר על משהו, ואכן ויתרנו. עכשיו המצב הרבה יותר מסוכן, כי אף אחד לא מוכן לוותר. חיידק השנאה פגע בכולנו. גם באנשי המחאה, וגם בתומכי הממשלה".

איך זה ייגמר? 

"אני לא יודע. אני חושב שתהיה מלחמת התשה פנימית כל החורף, ואולי נגיע לפתרון דרך בית הנשיא באביב הבא. כרגע הכוחות מדשדשים בבוץ בתעלות כמו במלחמת העולם הראשונה ומנסים להכות אחד את השני, והשאלה היא אם אפשר לעשות סוג של הסדר לחיים משותפים עם הימין המתון. יש גם משהו אופטימי במצב הזה. לטעמי נולד פה עם חדש בצמתים, בצעדות עם הדגלים ובכיכרות. אנחנו חלק ממנו, אבל עדיין קשה לצפות מה יהיה המצב בהמשך".