בשנת העצמאות למדינת ישראל היו אלה אנשי מח"ל (מתנדבי חוץ לארץ) שהגיעו מלאי רוח קרב להילחם למען המדינה הצעירה שאך זה קמה. בחורף שנת 2023 הגיעו לישראל מאות סטודנטים יהודים מארצות הברית, לסייע לחקלאי ישראל שנקלעו למצוקה במלחמה מול חמאס, כאשר רובם של העובדים הזרים מתאילנד מיהרו לשוב לארצם וזנחו משקים שנותרו חסרי כוח אדם לבצע את משימות החקלאות הרבות.
"תגלית" שמטיסה לישראל מדי שנה רבבות צעירים יהודים להכיר את הארץ לאורכה ולרוחבה, במחשבה עתידית לעלות ולחיות בישראל, בצוותא עם "החוויה הישראלית" נתנו בידיהם של הצעירים את כרטיסי הטיסה לשבועיים של שהייה בישראל.
שוחחתי עם שלושה מהסטודנטים הצעירים מהאקדמיה בארצות הברית, שנרתמו באהבה רבה, יש לומר, למלא אחר משימת עבודה במשקים.
איתן מור, בן 22, שנה שנייה לימודי כלכלה ב-MIT בוסטון, הכיר את ישראל טוב פי כמה מחבריו לטיסה ולעבודה בארץ. "עליתי לישראל בן 11, למדתי כאן בבית ספר יסודי, בתיכון ואחר-כך בישיבת חורב בירושלים. שירתי בצה"ל בחטיבת הגנה על סייבר ואחרי השירות חזרתי לבוסטון ללימודי כלכלה" כך החל את סיפורו האישי והמשיך: "התכוונתי בכל מקרה לבוא לישראל, רציתי מאד להתנדב לצה"ל. האוטובוס שיצא מירושלים הוריד אותנו במשקים חקלאיים בכרמי יוסף ובנס ציונה. עבדנו ארבע שעות בכל אחד מהמקומות וזו הייתה חוויה של ממש" תיאר בפניי בעברית רהוטה השגורה בפיו. "ראינו מקרוב שיש מחסור גדול בידיים עובדות. עובדים זרים עזבו והחקלאים המקומיים חיפשו בנרות מי שיכול לעזור להם. לבשנו בגדי עבודה וירדנו לשטח. מאמץ מיוחד למען ישראל. זה בא בזמן אחרי סמסטר לימודים ונהנינו מחופשת חורף של שלושה שבועות. ב-MIT ארגנו עשרה סטודנטים ועוד ארבעים מאתרי לימוד אחרים באזור. בנס ציונה עלינו על סולמות וקטפנו תפוזים. שבועיים גרנו במעין מלונית, אכסניית נוער בירושלים ועברנו חוויה נפלאה. כשאגמור את הלימודים אחזור לישראל, כי אני כבר אזרח ישראלי ואת חיי אמלא בארץ".
"באוניברסיטה היה מיעוט קולני שיצא נגד ישראל. ארגנתי 200 סטודנטים יהודים ויצאנו להפגין תמיכה במדינת ישראל. ב-7 באוקטובר כ-100 סטודנטים חגגו בשטח האוניברסיטה ושמחו על מה שעשה חמאס, מחאות קשות נגד ישראל, קריאות ג'נוסייד (רצח עם) ותמיכה בטבח בעוטף עזה; תלו פוסטרים נגד ישראל, תלשו פוסטרים של חטופים והפיצו שנאה גלויה נגד ישראל. יהודים וישראלים שלומדים חששו לחייהם. הנהלת האוניברסיטה הוציאה הודעה רשמית שבה נאמר שהיא לא אחראית למה שקרה. אתה יודע, זה חריג אם האוניברסיטה תתקוף את מי שתומך בחמאס. זו אוניברסיטה למדעים וטכנולוגיה ומעבר לשני הנושאים האלה לא מעניין אותם כלום".
תמיר אנונו-מיכלי, בן 20, שנה שנייה (מארבע שנים) בלימודי הנדסת מכניקה לתואר ראשון, באוניברסיטת מדיסון במדינת ויסקונסין. גילה ששם משפחתו מורכב משמות המשפחה של אבא ואמא שלו. האב אדי נולד ברוסיה והגיע בגיל שנה לארצות הברית. האמא מיכל נולדה בישראל.
"נהניתי מכל רגע בישראל. בכרמי יוסף גזמנו שסק. לא היה קשה. הייתי אומר שזה היה אפילו מרגיע. החקלאים בכרמי יוסף האב עמירם והבן תומר הגישו לנו שסק וביום העבודה האחרון חומוס בפיתה. היה נפלא. בנס ציונה נישנשנו בננות ותפוזים. לא היו מספיק סולמות ולכן כמה מאתנו פשוט טיפסנו על העצים וקטפנו תפוזים. חשתי שאני תורם לישראל בשעות של מצוקה של החקלאים".
אתה מדבר עברית שוטפת, לא נולדת בישראל, מהו ההסבר? שאלתי ותמיר השיב ללא היסוס: "הוריי דיברו אתי עברית בתקופת הילדות. באוניברסיטה אני מדבר רק אנגלית, את העברית לא שכחתי".
תמיר ציין שהיה היחיד באוטובוס שלא חבש כיפה ולא התפלל כל בוקר. "אני לא דתי וכל חבריי דתיים מודרניים. היה כיף להיות ביחד".
תעלה לישראל באחד הימים? "אני מאד רוצה לעלות, זה כנראה יקרה אחרי שאסיים את הלימודים באוניברסיטה".
"חשנו אנטישמיות באוניברסיטה, אבל מהתגובות שהגיעו זה היה פחות ממוסדות אקדמיים אחרים בארצות הברית. רבים יצאו להפגין גם בחצר האוניברסיטה וגם בעיר. יש כ-4000 יהודים בויסקונסין, אין להם כל כך קשר עם ישראל, אבל הם סבלו גינויים קשים. ערכנו אירועים בבית חב"ד וב"בית הלל" והשמענו את קולנו. ברחובות זה נראה ממש אינתיפאדה".
הדובר השלישי היה נתן רוזנבאום, בן 20, שמתגורר בלוס אנג'לס אולם לומד הרחק משם באוניברסיטת קולומביה בניו יורק, לימודי אמריקה ותלמוד; שנה שניה מתוך ארבע שנים לתואר ראשון. "בגלל המרחק הגדול אני מגיע הביתה אחת לחודשיים-שלושה ואם זה לא מתאפשר אז יש פייס-טיים".
נתן הגיע לישראל בפעם השישית בחייו והוא מבטיח שיעשה עלייה "לפני שאקים משפחה". "אמא הייתה בלחץ שאני נוסע לישראל בעת מלחמה. זה לא היה נוח לה והיא ידעה שזה מאד חשוב לי. לפני שנתיים למדתי בישיבה בקיבוץ מעלה גלבוע, בעיקר לימודי הלכה. ישראל מתאימה לי".
נתן הודה שעבודת החקלאות שהוא השתתף בה לא הייתה קשה אם כי "היה קצת משעמם. אין גיוון. אבל אחרי סמסטר של לימודים וישיבה ממושכת ליד מחשב, עבודת ידיים בשטח פתוח, זה לא שגרה".
"כשעבדנו במטע השסק קיבלנו כל מה שלא חלמנו: עוגות, תפוזים, בננות, פיתות עם חומוס. כשקטפנו תפוזים בנס ציונה שאלנו אם אפשר לאכול, השיבו לנו בוודאי ומאד נהניתי. הרגשתי שאני עוזר לישראל, תורם במלחמה ורואה את כל החברים שלמדו אתי במעלה גלבוע ועכשיו הם חיילים בצבא".
"באוניברסיטת קולומביה לומדים 500 יהודים ועוד 100 ישראלים, שמסיימים שירות צבאי ובאים ללמוד. יש לנו גם כ-300 סטודנטים ערבים ומתחילת המלחמה בישראל הערבים הרימו ראש, ערכו הפגנות, פרסמו פוסטרים נגד ישראל והיו מאד עוינים לנו. מאות מהם מזדהים עם חמאס וטוענים שארגון הטרור צודק. התאחדנו קבוצה של יהודים וישראלים ויצאנו להפגין נגד הערבים. אנחנו מוחים נגד הנהלת האוניברסיטה שאינה עושה דבר ואני יכול לומר לך שהערבים הרבה יותר קולניים".
תודה למתנדבים מכל העולם
תומר מוארמן
בשבעה באוקטובר 2023 התעוררתי לסיוט לאומי וחלום בלהות חקלאי, כשהתברר מהר אחרי הטבח הנוראי בעוטף עזה, שחקלאי ישראל נותרו יתומים מידיים עובדות.
החקלאות הישראלית נמצאת במצוקת כח אדם, מאז האינתיפאדה הראשונה, ללא עזרה ומענה מקברניטי המדינה שאינם מבינים את ערך החקלאות. לצערנו אויבינו הגיעו לרצוח ולנסות להשמידנו – משפחות, חיילים, נשים, ילדים, תינוקות ולעקור אותנו מאדמתנו.
האויב לא לקח בחשבון את הנשק הסודי שלנו – התקווה והאחווה, שמחזיקים אותנו חזק מעל פני האדמה.
אבי עמירם מוארמן, אינו בן קיבוץ, מטפח חקלאות באזור כרמי יוסף, בן 88, ואני חקלאי צעיר, בן ממשיך, שלא למדתי בבית ספר חקלאי והפכתי במקרה לחקלאי, תוך שנשאבתי לעוצמות ולקסם שמאפיין את התחום הזה. זו כוחה של אהבה וחבל שממשלות ישראל הפכו אותה לאהבה נכזבת.
במשק שלנו אנחנו מגדלים שסק. בימים קשים אלה, עם ישראל הראה את עוצמתו, נכנס מתחת לאלונקה וחש לסייע לחקלאים במצוקתם.
הלב רחב כאשר יוזמות ברוכות התארגנו לסייע לנו ולכולנו: אחים לנשק, צו 8, השומר החדש – כולם חברו יחדיו עם עובדי חברות, אימהות, גימלאים, אזרחים, חיילים, תיכוניסטים, חמ"לים שמחברים בין תנועות נוער מדרום אמריקה – צ'ילי, ארגנטינה, אורוגוואי ,קולומביה – וקבוצות גדולות של סטודנטים יהודים מארצות הברית ומאוסטרליה. בעזרת ארגון "תגלית" וה"חוויה הישראלית" ובשליחות ציונית ממש, לבשו בגדי עבודה ובאו לסייע לחקלאי ישראל בימים החמורים האלה.
בעבודה הרבה של דילול פריחת השסק ובעיבוד המטעים גילו המתנדבים מהעולם הגדול רצון כביר ומוטיבציה גדולה. אין לי ספק שהחוויה המיוחדת שחוו הצעירים שחשו אלינו מקצות תבל, תשיג מטרה כפולה בכך שהם ישמשו יח"צנים מצוינים של מדינת ישראל ואפשר שבאחת השנים הבאות יעשו עלייה לארץ הקודש.
הלהבה של עובדי האדמה הולכת ודועכת והחקלאים הולכים ומתמעטים בשל אוזלת יד של ממשלות ישראל והפקרות מצד פקידי ממשלה, שאינם מבינים ואינם תומכים במי ששומר על גבולות המדינה ודואגים לביטחון התזונתי של האוכלוסייה המקומית כולה. אם עמירם ותומר וחבריהם לא יגדלו פירות ושאר ירקות, חיילינו לא יוכלו להתקיים על בטן ריקה ולעולם לא נוכל להסתמך על מחרחרי ריב כמו מנהיג טורקיה.
מה חושבים להם אנשי משרד האוצר? מה יקרה אם גבולות הים והאויר של ישראל ייחסמו יום אחד ומזון לא יוכל להיכנס לארץ, מי יציל אותנו: הייטק? טאבלטים? מה יקרה אם לא נצליח למכור תוצרת חקלאית טרייה?
אני מעריך ומודה לכל מתנדב מהארץ ומחוצה לה שנתן יד להשאיר את חקלאות ישראל מעל המים וקורא למי שעוד יכול לעזור – שיבוא.
אני מאחל לכווולם ימים טובים ושקטים. כה לחי ורק בריאות.
