חדר האוכל הישן של בארי היה מרכז הקיבוץ, עכשיו הוא ערמת פיגומים. ולמה חשוב כל כך, דווקא עכשיו, לצאת להפגין
שלא תבינו לא נכון, אני עוקבת אחרי החדשות, פשוט לא דרך הטלוויזיה. ובחדשות המקומיות שלנו הודיעו שבימים אלה הורסים את צריף חדר האוכל הישן של בארי. חדר האוכל, ועוד הישן (!), זה שהיה מרכז הקיבוץ בימים ההם, ההתגודדויות, האסיפות, הגטו של המתנדבים, יוחנן
שר במטבח…
אחסוך לכם את כל מה שאתם מכירים ממילא בווריאציה של הקיבוץ שלכם. נדבר על החידושים שהבאנו אנחנו.
על הקלות שבה אפשר לשרוף מבנה עשיר בעבר ובסמליות. יש לשער שבהיותו עשוי עץ הוא קרא לנוח'בה, שלא ידעו את ערכו ההיסטורי, ומרגיש כאילו גפרור בודד הספיק כדי להציתו.
השופלים הגיעו יום קודם. אחד מהם עבר מולי על מוביל בכביש הקיבוץ הצר וגרם לי לעלות עם המכונית על המדרכה. וככה ידעתי שזה בא.
לא היתה להם הרבה עבודה, בעזרת זרנוק מים שכוון להריסות הם ערמו את פיגומי הברזל וקרצפו את הרצפה.
מתחתיה נגלה חול רענן וטרי, שכאילו נשפך רק אתמול. כמו בתחנת המשטרה בשדרות, הפתיע אותי מראה האדמה החשופה. כנראה שיהיה פה גינון בהמשך. אבל עכשיו זאת אדמה ולא עוד. אנחנו נוסעים סביב באופניים שלנו ומסתכלים דרך הגדרות. חזרנו לאדמה.
חבר לדוגמה
ומכל האסוציאציות והזיכרונות אני רוצה לספר דווקא על זיכרון אחד קצר ופשוט, לפני שנה בערך, בחדר אוכל החדש והסמוך, שעומד על תילו ללא פגע.
לפני כשנה יצאתי להפגנה בשעות הערב, כשעיני נתקלה בחבר כבן 40, שילדו נתלה על רגלו מתוך משחק. ואני זוכרת שחשבתי: כמה חשוב שאתה משחק איתו, אבל אתה ממשפחה שקרובה אליי בדעות. אתה לא מבין שאם תמשיך רק לשחק איתו, הוא יגדל למציאות שאתה לא רוצה שיהיה בה?
עברנו את 7 באוקטובר, החבר ומשפחתו (שאתם מבינים שהם רק דוגמה) יצאו בשלום מהאירוע. ועדיין, לא תראו אותו באף הפגנה, או אפילו סתם מביע דעה. הוא לא היחיד – הוא הרוב. קרה לבארי ויישובי העוטף מה שקרה, הוא פליט, החטופים מופקרים, הצפון בוער כולו.
והוא? יש להניח שהוא אומר לפעמים משהו בשיחות סגורות, שבהזדמנויות הנכונות הוא עונד סיכה צהובה על הבגד. זה מספיק לו, ואני לא מבינה איך, ואני לא מבינה את כמות האנרגיה שמוצאת על "מי שכח כביסה בקומה שלי?" (למרות שיש בזה משהו מעודד) לעומת כמות האנרגיה שלא מושקעת במלחמה על העתיד שלנו.
לא מבינה (באמת!) איך אנשים יכולים להסתפק בלראות רק את מה שקורה מתחת לאף שלהם בזמן שהמציאות נדחפת אפילו לשם באגרסיביות.
בעלת ניסיון
אומרים שברירת המחדל של המין האנושי היא אי-עשייה, אולי גם מוטמעת בתוכנו נטייה הישרדותית להישאר במרכז העדר. כבר מתחילת ההפיכה המשטרית שמעתי רבים שאומרים: אין טעם, זה לא יעזור.
מסתבר שסבל ההפסד גדול בהרבה משמחת הניצחון, תכונה שמכעיסה אותי. בגלל זה לוותר? מה כן מוציא בוודאות לרחובות? רק דבר אחד: רעב. הוא פורץ את כל המחסומים. יש אנשים שרק כשהם מגיעים ללב ליבה של ההישרדות יעמדו על דעתם.
ומה שיש לי להגיד להם הוא שאנחנו לפני הכרעה היסטורית: הסדרה, הכוללת החזרת החטופים וכפי הנראה גם את הפסקת הלחימה בצפון, מול ערכיות חדשה בה חיי האזרחים וסבלם חסרי חשיבות ומול מלחמה איומה שהעורף כלל לא מוכן לה ועשויה להפוך למלחמה אזורית. תוצאותיה יהיו הרבה שכול וחורבן, יכולה להגיד לכם כבעלת ניסיון. אתה, את, עוד בבית?
מחכים לרגע האחרון? קחו בחשבון שכשתחליטו לצאת – יהיה מאוחר מדי.
