לכל אחד בילדותו הייתה איזה בובה, או דמות חפץ מעבר שהייתה קרובה לו. זה התחיל כבר מהילדות המוקדמת כתינוקות, שלא הבינו לאן הגיעו ומה הם בעצם החיים. במשך השנים, אחדים מאיתנו אימצו את הבובה, הדובי או כל דמות אחרת למלווה הקרובה ביותר. לה היינו מספרים את החוויות והסודות הכמוסים ביותר. כל אחד ואחת בקצב שלו השתחרר מהבובה שלו, שנשארה רק אי שם כזיכרון ילדות רחוק.
אילנית מאיר ממושב נס הרים, כאשת חינוך מנוסה, מצאה שהבובה הינה כלי מתווך נפלא בעבודתה. ובמשך השנים יצרה והקימה מגוון פעילויות וחוויות נפלאות לילדים ולמבוגרים בפרויקטים מרתקים. בילדותה, היא מספרת, הבובות היו מאד קרובות לה, אך מי חשב שבבגרותה "הבובה" תהיה מוטיב מרכזי בחייה המקצועיים: "זכיתי לשלב בין עולמות שאהבתי בילדותי ושנתיבי חיי הובילו אותי למי שאני היום."
המושגים בובן ובובנאי מתייחסים לאדם האחראי על הפעלת הבובה. הבובנאי אחראי על יצירתה והרכבתה של הבובה. בעוד שהבובן אחראי רק על הפעלתה ועל משחק התפקידים שנוצר באמצעות הבובה/ ות במהלך ההצגה.
אילנית מאיר (43) היא בוגרת תואר ראשון בחינוך, שהתמחתה גם בהוראת החינוך המיוחד: "אני מאמנת אישית (קואצ'רית) ומנחת קבוצות באמצעות 'תיאטרון הבובות' ככלי טיפולי חינוכי. אני בובנאית ומנהלת היוזמה החינוכית 'בובה של תיאטרון' במועצה אזורית מטה יהודה.
"בנוסף, כתבתי ועיצבתי ספר ילדים ייחודי 'המסע של בל' והקמתי סטודיו / גלריה לבובות: 'סטודיו בובה של תיאטרון', המציע מגוון פעילויות במושב נס הרים. משנת 2004 אני עוסקת בתחום החינוך הפורמאלי והבלתי פורמאלי ומתוכם, בתשע השנים האחרונות, אני מלמדת בבית ספר יסודי 'צורים' בצור הדסה ומתמקדת בעבודה חינוכית ורגשית עם כלל הילדים בבית הספר, תוך שילוב עולם הבובות (היצירה האומנותית) ועולמו הפנימי רגשי של הילד."
בעבודתה השוטפת אילנית גם מלווה ומנחה את הצוות החינוכי, כרכזת "תחום ההכלה וההשתלבות" ומקנה להם כלים חינוכיים ורגשיים, שמטרתם לסייע בעבודתם עם ילדים. המפגש היום יומי שלה עם נפש הילד, המסע המשותף שהיא חווה איתם. כולל ההצלחות והאתגרים הנלווים, מחזקים את תחושת השליחות החינוכית שלה – ומעוררים בה את הרצון להמשיך ולהוביל תהליכים משמעותיים, במערכת החינוכית.
מאז שגילתה כי לבובה יש קסם מיוחד ובכוחה להיות לכלי מתווך נפלא במפגש ובעבודה עם ילדים, היא רק מתקדמת בהתמקצעות הפעילויות. תפיסת עולמה דוגלת שפעילותה, מעבר להיותה שליחות, היא עבודה העוסקת בדיני נפשות: "גודל האחריות שמוטלת על דמות חינוכית הפוגשת ילדים היא הרבה מעבר להקניית ידע. אני מאמינה בכל ליבי כי בכוחם של אנשי ונשות חינוך להיות למקור כוח ואמונה בעולמם של ילדים, וכי חובתנו העיקרית היא להאמין שבכל אחד קיים הניצוץ, ושמשימתנו כמחנכים היא לגלות אותו ולגרום לילד להכיר בו. כי מאותה נקודת אור שנגלה יצמח לו הבוגר הסקרן, הבטוח, היוזם, החולם והמגשים. עבורי 'הבובה היא הדרך, והילד הוא המטרה' וזה החזון המניע אותי במסע אליו יצאתי מזה שנים."
איך התחיל המפגש שלך עם עולם הבובות?
"האהבה שלי לבובות וסיפורים התחילה עוד בילדותי. אהבתי מאוד את שיעורי מלאכת יד והאומנות, בהם גם חוותי הצלחה. כילדה, המשחק שלי עם הבובות היה עבורי עולם ומלואו. זה אומר שהרגיש לי בטוח, כי איפשר לי להיות בו כל מה שאני רק רוצה. הכניסה לזיכרונות ילדותי היפה בעיר ירושלים, מעלים בי חיוך מלא אושר וגעגוע לילדה שבי."
לדברי אילנית, התמימות והפשטות שהייתה בילדות של פעם, קצת חסרה לילדים שגדלים היום. היא זוכרת שכילדה היה קל מאוד לשמח אותה ולגרום לה להתרגש, אפילו מהדברים הקטנים והפשוטים. כבת הבכורה לנעמי ואהרון וקנין, והאחות הגדולה לאחיה: יניב, מורן ועדן.
תותית
הוריה האהובים נתנו מקום גדול לאהבה שלה לבובות, לאחר שראו עד כמה המשחק בהן ואיתן, העניק לה הנאה ושקט: "ההורים הרעיפו עליי כל מה שרק רציתי, מגוון של בובות, אביזרים ובגדים בשבילן. העיקר שאהיה מאושרת ושמחה.
"האמת, שזכורה לי בובה אחת במיוחד, שקיבלתי מהם כמתנה בגיל שבע. באותן השנים של שנות ה-80, הייתה בובה מאד מפורסמת שקראו לה 'תותי פרוטי'. קנו אותה כמעט לכול הילדים, והיא נמכרה בכל החנויות. לבובה שקיבלתי קראתי 'תותית', היה לה שיער ארוך מצמר ורוד, והיא לבשה בגד ורוד.
ייחודה היה בריח שהפיצה, ריח של גלידת תות שעד היום זכור לי. על צווארה הייתה תלויה שרשרת עם תליון תלת מימד, בצורה של גביע עם גלידה. הבובה הזו ליוותה אותי לאורך שנים רבות, אפילו באחד המופעים של סוף שנה בהן רקדתי בחוג בלט, היא הופיעה איתי על הבמה.
אני מודה שזכיתי שמסלולי חיי הובילו אותי, לשלב בין העולמות שאהבתי בילדותי – הבובות והסיפורים – לבין התמחותי בבגרותי בהוראה וחינוך. אני מאחלת לעצמי שתמיד יהיה בי הכוח לתת, להוביל, לשנות, לחדש ולהתחדש."
תיאטרון הבובות
מאיר משתפת, כי: "הסקרנות להבין את כוחה הנסתר והגלוי של הבובה בעולם הילדי, בשילוב האהבה שלי למלאכת יד ולבובות, הובילו אותי לחקור וללמוד באופן מקצועי את תחום הבובנאות ואת משמעות הבובה ככלי חינוכי טיפולי.
"היוזמה החינוכית שלי, 'בובה של תיאטרון', נולדה משילוב מגוון של ארגז כלים שרכשתי וביניהם: העשרה בידע נרחב, יכולת הקשבה, יכולת אלתור, אינטואיציה פנימית, חוש הומור ויצירתיות. התוכנית מופיעה מזה כעשור שנים כיוזמה חינוכית מצליחה ב'מועצה האזורית מטה יהודה', בסטודיו שלי ובמסגרות שונות ומגוונות.
"בשיעורים שלי לילדים יש הזדמנות לפתח את היצירתיות שלהם וכישוריהם המוטוריים. הם יוצרים בובות שונות, ומתנסים במגוון חומרים ובטכניקות של מלאכת יד: תפירה, אריגה, ליבוד צמר כבשים, פיסול, ציור ועוד. ההתנסות המעשית לוקחת את המשתתפים אל עבר מחוזות הדמיון, ומעוררת את סקרנותם והמוטיבציה שלהם.
"בשיעור הם מפתחים את התקשורת הבין אישית שלהם ורוכשים ארגז כלים מעולם הקאוצ'ינג, שמפתח בקרבם חוסן רגשי להתמודדות עם חוויות ורגשות שונים, כגון: כעס, חרדות, תסכול, דחיית סיפוקים ועוד. המחזת מצבי חיים באמצעות בובות, מאפשרת שמירה על 'ריחוק', הנותן לילדים המשתתפים לצפות במבט על, בהתרחשויות החברתיות והרגשיות הצפות בתהליך מבלי שיחושו מאוימים.
"הבובה מסייעת לילד לייצר חוויה מתקנת ותומכת, המאפשרת לו לבחון קושי מנקודת מבט אחרת, כשבמקביל היא תסייע לו להתחבר לרגש, להסתתר מאחוריה, להשליך עליה תחושות ורגשות, שקשה לשאול או להתמודד איתן באופן ישיר.
בובה היא לא רק משחק
"אומנות הבובנאות, מלאכת היד לייצור אותה והדיאלוג המתנהל באמצעות ודרך הבובה, מותאמים לקשת רחבה של גילאים ובכוחה לגעת במגוון משתתפים. לכן, בנוסף לעבודתי עם הילדים, אני מנחה לאורך השנים הרצאות וסדנאות בתחום 'תיאטרון הבובות ככלי חינוכי טיפולי'. ההרצאות מיועדות לאנשי חינוך, הורים, צוותים פרא רפואיים, מטפלים ועוד, במטרה לחשוף אותם לכוח הקסום הקיים בעולם הבובות, שיכול לסייע, ולהוות ככלי מתווך בניהול יחסיהם ותקשורתם מול ועם הילדים.
"לדוגמא: רופאים ומטפלים יכולים ללמוד להסתייע בבובה כדמות, שדרכה ניתן לספר לילד על טיפול שעליו לקבל. ניתן להדגים על ובאמצעות הבובה את הטיפול הנדרש. אני חברה בקבוצות שונות של בובנאים מהארץ והעולם. אנו מתקשרים בעיקר דרך המדיות השונות. אך גם מתייעצים, חולקים רעיונות ומשתפים בחוויות. זהו עולם עשיר, ומי שנכנס לתוכו נכבש ומתמגנט בעושר מגוון וצבעוני."
החיים במושב נס הרים
הקשר המשפחתי של אילנית למושב נס הרים הינו דרך בעלה עובד מאיר. הוריו עלו לארץ לקראת סוף שנות ה-40 מכורדיסטאן. ההורים, נעים ובת ציון מאיר ז"ל, נמנים על יקיריי ומייסדיי המושב, שהוקם בשנות ה-50 בהרי ירושלים: "הורי בעלי הגיעו לארץ צעירים ונמרצים ונישאו במושב. במשך השנים הקימו בית ומשפחה, עם שבעה ילדים. הענף העיקרי במשק בזמנו, היה גידול עופות לביצים. כל בני הבית היו שותפים בגידול ובטיפול גידול העופות ובלול.
"אני מתגוררת בנס הרים מזה כ-24 שנים, מאז שנישאתי. יחד הקמנו משפחה עם שני ילדים: אלמוג חייל (21) ותהילה טופז (18) שלקראת גיוס. לאורך השנים בהן אני מתגוררת במושב וככל שאני מתבגרת, אני למדה עד כמה החיים כאן באווירה כפרית מאזנים בקרבי את השילוב: בין ישן לחדש ובין פשטות להתחדשות. יש משהו בנוסטלגיה המרחפת שהותיר הדור המייסד, המעורר השראה ומחייב אותנו הדור החדש לשמר טעמים וערכים של פעם."
מאיר מטיבה לתאר את תחושותיה העמוקים. מהשקט הסביבתי, המרחב הרחב שבמושב, היכולת לראות את השקיעה השקטה בערב והיקיצה לקול ציוצי הציפורים – דרך חלקת האלוהים הקטנה של משפחתה במקום כפרי יפיפה וקרוב לטבע. כל אלה מזכירים לה בכל יום להיות בתחושת הודיה על הקיים, ומאזן בתוכה גם את הסטרס הפנימי ומרוץ החיים החיצוני בו היא, כמו כולם, נדרשת להתנהל בשגרת יומה האינטנסיבית.
"כאישה צעירה בת 20 המעבר מהעיר למושב לא היה קל עבורי. בהתחלה השקט היה זר לי, בטח כמי שחוותה את ילדות עירונית ירושלמית," אילנית מספרת.
היה מוזר לה שכמעט לא שומעים רעש מכוניות ושהאוטובוסים בקושי עוברים לאורך היום. הכול הרגיש לה קטן, לעומת העיר. אף מיקומו הגיאוגרפי של המושב תמיד מרגיש לה מרוחק.
בהתחלה, לקח מעט זמן עד שיצרה קשרים וחברויות: "אך משנולדו ילדינו, באופן טבעי ההשתלבות שלי התקדמה והתפתחה. כניסת הילדים למסגרות החינוכיות, השתתפותם בחוגים ואחרים, זימנו לי הכרויות ומפגשים – וכך יצרתי מעגלים חברתיים משמעותיים, המלווים אותי כבר מעל לעשרים שנים."
בשנים האחרונות מעגלי ההיכרות שלה במושב התרחבו מאד. הם יותר משמעותיים, הן בקרב קהילת המושב הוותיק והן בקרב קהילת ההרחבה. זאת בזכות המפגש עם הדור הצעיר, ובני משפחותיהם במושב: "הם הפכו להיות חלק בלתי נפרד מהמסע האישי שלי, ומהעשייה החינוכית והאומנותית."
סטודיו–גלריה לבובות
"הסטודיו לבובות 'בובה של תיאטרון' במושב הינו מקום מסקרן, צבעוני ומזמין, המעוצב גם כגלריה המציגה תערוכת בובות מיוחדות, אותן אני מעצבת בעצמי בטכניקות שונות," מוסיפה אילנית.
הסטודיו מאפשר לבאים בשעריו לחוות חוויה קסומה עם טעם מהילדות של פעם, באמצעות האווירה האינטימית והעשייה היצירתית הרב תחומית של בניית הבובות. המשתתפים יוצאים אל מסע אישי מעצים, המחבר בין הרגש הפנימי לבין עולמם החיצוני. במקום זה עוברים חוגים, יוצרים את הבובות ובגדיהן וכמובן מציגים.
לדעתה זכתה ללמד מלאכות יד שכמעט ונשכחו בעולמנו המודרני. הדור הצעיר שנולד כיום, גדל למציאות שבה הכול מהיר, זמין, תעשייתי וטכנולוגי. הידיים מצאו את תפקידם לרוב, כשהם נדרשים לגלול בין אפליקציות בטלפון המתקדם שלהם: "המוטו שלי הוא שבאמצעות המפגש עם מלאכות היד השונות, אוכל להחזיר מעט עטרה ליושנה. ממש כמו פעם, ללמד את הילדים להעריך פשטות, ללמד אותם ליהנות מהדרך ולהבין שדברים טובים לוקחים זמן.
"אני רוצה לעזור להם להיות מחוברים יותר לעצמם, ולהאמין בכוחם ליצור במו ידיהם את חלומותיהם. אני מאושרת ומסופקת להיווכח כי לאורך השנים, מאות ילדים ובוגרים זכו ללמוד וליהנות ממגוון הסדנאות והפעילויות הייחודיות המתקיימות בסטודיו: סדנאות יצירה, סדנאות העצמה וגיבוש, הרצאות לאנשי חינוך וארגונים, שעות סיפור, עריכת ימי הולדת בסגנון יצירתי ועוד."
מהו ספר ילדים שכתבת ומה ייחודו?
"החלום שלי לכתוב ספר ילדים ייחודי בעיצובו וברעיונותיו, ולהפיץ את אמונתי ותורתי ברבים, בער בי שנים רבות. בשנת 2011 זכיתי להגשים את החלום, ולהוציא את ספר הביכורים שלי לעולם. הספר נקרא 'המסע של בל' ונכתב בהשראת ניסיון חיים ותובנות רבות שאספתי בדרך, וכן מתוך ההתמקצעות וניסיוני בתחום הקאוצ'ינג והחינוך לאורך השנים."
אל הספר מצורף מסמך עם הנחיות לדיון בעקבות קריאתו. עיצוב הבובות והתפאורה הייחודית בו, גם הם פרי יצירתה של מאיר, שעוצבו בטכניקה של ליבוד צמר כבשים. מדובר במלאכה עתיקה העוסקת בעיבוד ודחיסת סיבי צמר כבשים במחט.
תהליך כתיבת הספר ועיצוב הדמויות והתפאורה ארך כשנתיים עד שזכה להגיע למדף הספרים. העלילה מספרת על ילדה ששמה בל. בעקבות הפרידה מאביה לצורך נסיעה היא יוצאת למסע מרגש ובעקבותיו היא מחפשת אחר שלושה מלאכים: מלאך הבריאות, מלאך ההצלחה ומלאך האושר. בדרך היא מתמודדת עם אתגרים. ונעזרת ב'קטינו הגמד' המלווה ומנחה אותה במסע.
הספר מתמקד בתיעוד הצלחות קטנות כגדולות, באמונה עצמית ובהתמודדות עם דילמות המובילות להעצמה. מימוש הרצון להגשים חלומות, לכבוש יעדים ולהיות בתחושת הודיה על הקיים.
דוגמא לציטוט משמעותי עבורה מהספר: "הַבְטִיחִי לִי, יַלְדָּה / שֶׁתִּמְצְאִי אֶת הַשִּׂמְחָה שֶׁבָּעֶצֶב / גַּם אִם תַּרְגִּישִׁי שֶׁמִּשְׁתַּנֶּה פִּתְאֹם הַקֶּצֶב / מִצְּאִי אֶת הַשֶּׁקֶט שֶׁבַּכַעַס / אֶת הַכֹּחַ שֶׁבַּפַחַד / וְאֶת הַהַרְבֵּה שֶׁבַּמְּעַט / מִצְּאִי אֶת הַטּוֹב שֶׁבָּרַע / וְזִכְרִי תָּמִיד כִּי בְּיָדֵינוּ הַבְּחִירָה."
כיצד סייעו הבובות בימי הקורונה?
"ימי הקורונה המורכבים הציפו בחיי הילדים, המון חרדות וקשיים רגשיים, ובקרב ההורים רווחה תחושה של חוסר אונים. נשאלה השאלה כיצד לתווך את האתגר העולמי ואי הוודאות המרחפת לילדיהם ולהם. הבנתי שיש בידי כלי בעל כוח רב שעשוי לסייע לילדים ולהורים. הרי אני יודעת היטב: שסיפורים, שירים ומשחק עם בובות הינם תחומים הקרובים לעולמו של הילד ואני גם מבינה את המשמעות: העיסוק בדמויות אחרות מרחיק מהילד את הקושי האישי והרגשי שהוא חווה, בין אם הוא מדבר עליהם ובין אם הוא מפנים ומסתגר.
"לכן ניסיתי לחשוב על אמצעי להגיע לקהילה בסביבתי ובחרתי בשיתוף פעולה עם מחלקת הדוברות של מועצה אזורית מטה יהודה. יתרה מכך, צילמתי סרטון בשם 'חמודי חושש ממקרונה' (שיבוש המילה מכוון), בשילוב חבובת ספוג מקסימה שיצרתי בשם 'חמודי', שתפקידו היה להסביר יחד איתי את אתגרי התקופה ודרכו התאפשר לה לפשט ולתווך את הנושא המורכב הזה, לילדים ביתר קלות."
במקביל להפצת הסרטון, מאיר פרסמה מאמר עם טיפים להורים. כיצד מומלץ לנהוג עם ילדיהם, בזמן מצוקה רגשית. ובאיזה כלים כדאי להם להסתייע? ההצלחה במשימה זכתה לתשבוחות רבות והתגובות הטובות והמחזקות מהסביבה, לא אחרו לבוא.
"בובה של צעצוע" – תרומה לקהילה
בשנת 2016 הקימה אילנית מאיר מיזם חברתי קהילתי חשוב, הנקרא "בובה של צעצוע" המתבצע במסגרת שיעורי בובנאות, אותם היא מלמדת בבית הספר: "במהלך השיעורים התלמידים יוצרים בובות מסוגים שונים. חשבתי שיהיה משמח להכין תרומות לקהילה. זה התחיל מבובות, והוספנו: מגוון רחב של פריטים: מוביילים, תחפושות וצעצועים, המוענקים כתרומה לארגונים, מוסדות ועמותות שונות המאומצים על ידינו.
"הפריטים מותאמים בהתאם לקהל היעד וצרכיהם השונים. לדוגמא: תפרנו תחפושות לפגים המאושפזים ב'מחלקת פגיה' בבית החולים הדסה בירושלים; תפרנו צעצועים לילדי אומנה השוכנים ב'מרכז בית הילד' בירושלים ועוד. דרך מיזם זה, התלמידים זוכים בכלי ערכי וחינוכי חשוב ומהותי, המסייע לפיתוח מודעותם ורגישותם החברתית לסביבה, להכרה וקבלת השונה – ובמקביל גם לקידום תחושת הערך העצמי שלהם."
הסיסמא שהיא מאמינה ומובילה לאורה היא: "כי האדם הוא תקוותו היחידה של האדם".
שיתוף מחמיא
שלומית יושע ממושב נס הרים ואם לבנותיה שבות וחירות, מספרת: "בנותיי לוקחות חלק פעיל מזה כמה שנים בסטודיו 'בובה של תיאטרון'. אילנית מאיר – כשמה כן היא, מפיצה ומאירה שורשים וצמיחה לבניית חוסן רגשי אצל הילדים המשתתפים בחוגי הסטודיו. היא מלמדת בנועם, משתמשת בטכניקות השאובות מעולם של טיפול ותרפיה – ומלמדת את המשתתפים שפה שלמה של שיח ודיבור מכבד לצד עבודה עצמית וסבלנות.
"בסטודיו מתרחשת סביבת למידה משמעותית. המקדמת חיזוק מוטיבציה, ומסוגלות אישית. לכל אחת מבנותיי נעשית התאמה אישית, לפי הקצב והיכולת שלהן. יש הבנייה של תהליך ומתפתחת בהן תחושת שייכות וביטחון בעבודתן. יפה לראות את האופן המקצועי בו היא מנהלת את הסטודיו, בזכות ניסיונה הרב וכישוריה האישיים והמקצועיים. בכך היא מצליחה להנהיג חוגים וטיפולים בצורה מעוררת השראה, כך שמתוך עבודה קשה נבנתה ממלכה קסומה."
