הקואליציה של המקלטים במושב

הגברת גליה: " אז הם נכנסו למקלטים, התעצבנו ממה שראו, פנו אליך בטענות ואז הנושא היה צף. כשנגמר הבלגן הביטחוני הנושא שוב נעלם מתחת לשטיח – אין לאנשים זמן, אין להם כוח, כן ביום שישי, לא ביום שישי, בבוקר, בצהריים… ולא יצאנו מזה" 

ניתוח יחסי הכוחות בין תושבי המושב זה עסק רציני. כל תושב יודע בדיוק מי הקואליציה שלו, מי האופוזיציה שלו, בכל רגע נתון. אדם לא מדבר עם שכנו במשך עשור, כי ההוא עשה לו ככה או אחרת – והם לא מצליחים לפתור את זה. כל אחד מהם בנה לעצמו קואליציה לאורך השנים שכל הזמן מתנגשת עם הקואליציה של האחר. ולא משנה מה עשו, ואילו סולחות ניסו להוציא לפועל, איכשהו, זה אף פעם לא הסתדר באמת.  

והיום, לשכנים האלה יש ילדים משל עצמם וגם הילדים רבים בינם לבין עצמם, בשל אותו סכסוך נושן בין ההורים. אבל חשוב לזכור שהקואליציות האלה מאוד תלויות נושא וזמן. בנושא אחד שמואל הוא קואליציה של יעקב, אבל בנושא אחר הוא אופוזיציה שלו. ובפעם אחת הגברת גליה מהמכולת היא קואליציה של יעקב ופעם אחרת, על נושא אחר, היא בכלל קואליציה של שמואל. זה נושא מאוד מורכב ואנחנו, הילדים, תמיד נהנים לעקוב אחרי המבוגרים בשיחות האלה, כדי להבין מי נגד מי.  

לדוגמא, שימי, החבר שלי, סיפר לי שאתמול בלילה, הגברת גליה מהמכולת ישבה אצל הגברת שולי מהמזכירות ולא הפסיקה לדבר על המקלטים של המושב. 

"תיכננו לנקות ולצבוע מחדש את המקלטים כבר מזמן," אמרה הגברת שולי. 

"נכון, אבל כל פעם היה תירוץ אחר – חם מדיי, קר מדיי, אין מספיק מתנדבים, יש יותר מדיי מתנדבים. יש צבע, אין צבע, יש מברשות, אין מברשות. זה אף פעם לא יוצא לפועל," ענתה לה בשצף קצף הגברת גליה. איך שימי יודע? הוא התיישב מתחת לחלון של המשרד של הגברת שולי עם שקית במבה ושמע כל מילה, מחזיק את הבטן חזק כדי לא להתפוצץ מצחוק ולהסגיר את עצמו. 

"את כזו פסימית, שזה משהו," ענתה לה הגברת שולי. 

"למה את אומרת ככה? מתי נזכרו לטפל במקלטים האלה?" התעצבנה עוד יותר הגברת גליה, "בשעת משבר וחירום. שהיו אזעקות ולכל התושבים שנמצאו במרחבים הציבוריים במושב, לא היה לאן ללכת, אז הם נכנסו למקלטים, התעצבנו ממה שראו, פנו אליך בטענות ואז הנושא היה צף. כשנגמר הבלגן הביטחוני הנושא שוב נעלם מתחת לשטיח – אין לאנשים זמן, אין להם כוח, כן ביום שישי, לא ביום שישי, בבוקר, בצהריים… ולא יצאנו מזה."  

"אבל גברת גליה, באמת, אנחנו במצב מאוד מורכב," ניסתה הגברת שולי להרגיע, "הם רוצים אפילו לצבוע את המקלט שצמוד למכולת שלך, שיהיה לך יותר נקי ומסודר." 

"אני יודעת לנקות ולסדר שם בעצמי, תודה רבה," כעסה הגברת גליה. כל המושב מכיר את הכעס שלה. היא כועסת וכועסת אבל בסוף, היא הכי אוהבת בעולם. גם כשהיא תופסת אותנו עושים שטויות, היא רק צובטת את הלחי (וזה רק קצת כואב) ולא מפריעה לנו להשתולל. "את חושבת שיבואו הילדים שריססו את קירות המקלטים? או אלה ששפכו צבע על הרצפה? או אלה שהשאירו טינופת? לא. יבואו אלה שמגיעים בכל פעם, אותם נשמות טובות שמתנדבים בכל אירוע חברתי ולכל בקשה שלך." 

"אז מה?" עונה לה גברת שולי, "מה אכפת לך מי ינקה ויצבע ויסדר? העיקר שיהיה צבוע, נקי ומסודר. כל אזעקה אני ישר קופצת. למה אני צריכה לשהות דקות ארוכות במרחב מוגן שמלא בטינופת, עם קירות מרוססים בגרפיטי וסירחון? אני גם בטוחה שזה ירים את המורל של כולנו אם החללים הציבוריים האלה יהיו נקיים יותר." 

"אבל הם שוב התלכלכו," התעקשה הגברת גליה. "אולי ננעל אותם ודי?" 

"גברת גליה, באמת," הגברת שולי הבינה שהגברת גליה סתם מדברת שטויות, וכולנו יודעים שזה מה שהיא הכי אוהבת לעשות. "מקלט נעול בשעת אזעקה הוא מקלט לא יעיל. נקודה. את זוכרת את האזעקה לפני שבועיים? שניסו להיכנס למקלט ומשהו קרה לדלת, היא אפילו לא היתה נעולה, אבל משהו בה נתקע. שלוש משפחות עם ילדים קטנים שרצו למקלט ועמדו מול שוקת שבורה? זה מה שאת רוצה שיקרה? זו הזיה. כמה פעמים כולם ביקשו שהמקלטים יישארו פתוחים? הנחנו את כולם, אפילו לא לגעת בדלת, שלא לדבר על לנעול." 

"טוב. טוב. בסדר," נפנפה אותה הגברת גליה, "ומה עם כל אלה שהופכים את המקלטים שנמצאים במשק שלהם למחסנים הפרטיים שלהם בעתות שלום – ואז אין מקום אם רוצים להיכנס כשיש אזעקה?" 

"גברת גליה, את לא מעודכנת," התעקשה מולה הגברת שולי. זה היופי בגברת שולי ובגלל זה היא המזכירה של הכפר והגברת גליה רק במכולת. "כולם, כולל כולם, הונחו באופן חד משמעי לפנות את המקלטים האלה."  

הגברת שולי התרתחה והרימה את הקול יותר ויותר "אוי ואבוי אם נמצא רכוש פרטי במקלטים הציבוריים. זה קנס ישר מהמועצה ואני אדאג לכך באופן אישי. אני לא מוכנה לסכן תושבים בזמן אזעקה, רק בגלל שלמישהו לא נאה לאחסן במחסן הפרטי שלו."  

שימי אמר שהקול של הגברת שולי, ההולך וגובר, הבהיל אפילו אותו מבעד לחלון. הוא מהר בדק שלא השאיר פירורי במבה על החול ורץ מהר מהר לבית שלי, לספר לי את כל הסיפור.  

הוא התנשם ולחש בצרידות "אבל חשבתי שהגברת שולי והגברת גליה חברות. מה פתאום הגברת שולי צעקה עליה ככה? חשבתי שהן קואליציה עם כל הסיפור הזה של המקלטים. למה היא כועסת עליה כל כך?"  

לא ידעתי מה לענות לשימי. רק פתחתי לו את הצינור של החצר ונתתי לו כוס שיישתה קצת לפני שהוא חוזר הביתה, וניסיתי לחשוב על זה בעצמי. אני אפילו לא יודע האם ההורים שלי יוכלו לתת סיבה מספיק טובה לצעקות האלה. וההורים שלי הם קואליציה טובה.