להצמיח דור מחובר לארץ

בתי הספר "אדם ואדמה" משלבים בין לימודים וחקלאות, כמו בבתי הספר החקלאיים של פעם * התלמידים מתחנכים לאחריות אישית, למצוינות, לקשר טוב עם הזולת, לעבודת האדמה ולאהבת המולדת * עדינה בר-אל שוחחה עם עמית מאיר, הוגה ומייסד בתי-ספר אלו, ביקרה בביה"ס "ניצנים" של "אדם ואדמה" בכפר סילבר ואף פגשה את ההנהלה והתלמידים ולמדה מהם שיעור על ערך העבודה החקלאית

המייסדים 

"אדם ואדמה" הוא שם של רשת חינוך בת ארבעה בתי ספר (בינתיים) באזורי הארץ השונים, שפועלת במסגרת הפעילויות של ארגון "השומר החדש". ארגון זה הוקם בשנת 2007 ברוח תנועת "השומר" ביישוב הארצישראלי בראשית המאה העשרים. "השומר החדש" מגדיר את עצמו כארגון חברתי וציוני. הארגון הוקם מתוך צורך לעזור לחקלאים לשמור על אדמותיהם ממתנכלים שונים, והרחיב את מטרותיו לחנך צעירים לאהוב את הארץ, להיות קשור לאדמתה ולהנחיל להם ערכים באמצעות התנדבות. 

הרעיון להקים בית ספר תיכון, בו ישולבו עבודה חקלאית עם לימודים לקראת תעודת בגרות, צץ במוחו של אדם צעיר בשם עמית מאיר, שיחד עם חברו יוסי מונטג הצליחו להגשים את החלום.   

בשיחה עם עמית מאיר הוא מספר: "נולדתי במושב חצבה בערבה. הוריי הגיעו לשם בשנת 1984. יש לנו משק פעיל: אנחנו מגדלים עגבניות בחממות, אבטיחים, מורינגה ותמרים."  

כבר מילדותו ידע עמית שיהיה חקלאי: "גדלתי בצדו של אבא שלי בשדות. החקלאות עניינה אותי ותמיד ראיתי את עצמי חוזר להיות חקלאי." לימים, כאשר חזר למושב כדי להקים את "אדם ואדמה", הוא נטע עצי תמרים על שטח של 25 דונם. כך שהוא נשאר חקלאי אף שיש לו עיסוקים רבים אחרים. 

עמית הדריך בשנת שירות מטעם "השומר החדש" בציפורי, שם ישנו מצפה שמירה על אדמות החקלאים באזור, שצעירים בשנת שירות מאיישים אותו. באותה תקופה הוא נפגש לראשונה עם בני נוער שעוזרים לחקלאים לשמור על השדות ולעבד אותם. בשיחותיו עם צעירים אלו הם סיפרו לו, שהחקלאות מאוד מעניינת אותם, שהם מחכים כבר שנים לעשות משהו משמעותי, עשייה משמעותית שמבוססת על ערכים. יותר מזה, חלקם אמרו שהם חשים שבזבזו את הזמן כשלמדו בבתי ספר רגילים. כל זה עורר בעמית מחשבות לגבי בית ספר תיכון שונה מהקיים, שיחנך ברוח הדברים הללו.  

"באותו זמן נחשפתי לדגם של מוסד חינוכי מיוחד בשם 'רגבים'," אומר עמית. "זוהי ישיבה חקלאית-תיכונית בקיבוץ טירת צבי, שמשלבת לימודי קודש, לימודים לבגרות יחד עם עבודה חקלאית. יש לציין שגם  מכינות קדם צבאיות הוקמו בארץ. כל המסגרות הללו ודומיהן צמחו מתוך הרִיק בבתי הספר, מתוך הרצון של בני נוער לעשות משהו למען הכלל ולהתפתח בעצמם לפני השירות הצבאי."  

עמית הרגיש שיש פה משבר חינוכי. הוא מספר: "כאשר באתי לבתי ספר כדי לגייס נערים ונערות לשנת שירות, עלו בשיחות בינינו שאלות של זהות, כגון: למה לגור בארץ? למה חשוב לתרום למדינה? ועוד. נוסיף לזה את מצב בני הנוער ש'מכורים' למסכים, שעל פי מחקרים חשים בדידות ואפילו דיכאון (וזה היה עוד לפני הקורונה). ובכלל, היום בעידן הדיגיטלי בני נוער ממעטים לתקשר זה עם זה פנים אל פנים. הם מתקשרים בעיקר ברשתות החברתיות, כבר לא חיים ביחד כמו פעם. אני כילד במושב כל היום הייתי מסתובב עם חברים – גם זה הולך ונעלם. כל זה הוביל אותי למחשבה שצריך לעשות מעשה."

להחזיר עטרה ליושנה 

לא מדובר רק על חוסר העשייה הממשית של תלמידי בתי הספר התיכוניים העיוניים, גם אופי בתי הספר החקלאים השתנה. באותם בתי ספר מפוארים, שהוציאו מתוכם מנהיגים כמו יצחק רבין ויגאל אלון שלמדו ב"כדורי" ואחרים, התלמידים כבר לא עובדים חצי יום ולומדים חצי יום. עבודת התלמידים בבתי הספר החקלאיים הלכה והצטמצמה במשך השנים. על פי רוב, התלמיד עובד רק יום אחד בשבוע וזה במקרה הטוב. 

"לא סתם הוקמו בתי הספר של 'אדם ואדמה' בכפרי נוער," מסביר לי עמית. "הצורך של כפרי הנוער הוא לחדש את החינוך החקלאי, להחזיר עטרה ליושנה."   

המשבר החינוכי עליו מצביע עמית פוגש גם את המשבר בחקלאות, והוא היה עֵד לכך באופן אישי, כבנו של חקלאי: "יש קו מקביל בין ירידת קרנו של החינוך החקלאי לבין העובדה שהחקלאות בישראל הלכה ונחלשה אל מול הורדת מכסי היבוא. חוויתי בבית את המשבר בחקלאות, את המחסור בידיים עובדות, את פערי התיווך. מספר החקלאים בארץ הולך ומצטמצם. יש חקלאים שמפסיקים לעבד את שדותיהם, ואלו שעדיין עובדים – גילם הממוצע עולה ורבים מהם כבר בגיל פנסיה. ולכן, לאור המשבר בחקלאות ולאור הבעת הרצון של בני נוער לחינוך למשמעות, הגעתי יחד עם חברי יוסי מונטג להכין תכנית חינוכית, שתשלב לימודים עיוניים עם לימודי חקלאות והקניית ערכים."

איך בונים בית ספר? 

עמית מתאר את הקמת בית הספר יש מאין: "יוסי ואני פנינו לאנשי ועד המושב ואנשי המועצה. העלינו בפניהם את הרעיון הכללי: הקמת מוסד חינוכי לבני נוער – שיעבדו בבוקר ויתנו מענה לחקלאים – ואחר-הצהריים ילמדו לבחינות הבגרות כקבוצה. קיבלנו את ברכת הדרך גם מהמושב וגם מהמועצה, והתחלנו בגיוס מורים ובאיתור תלמידים.  

"התחלנו בשנת 2015 עם 15 תלמידים אמיצים שבחרו ללמוד במחזור הראשון, ואגב, גם הוריהם היו אמיצים בזה שהאמינו בנו. לאחר שנתיים קיבלנו אישור של משרד החינוך שהעניק לנו סמל מוסד, וכן קיבלנו אישור לקיום פנימייה. כך משנה לשנה עלה מספר התלמידים בבית הספר מ-15 ל-30, ל-45 וכולי. היום יש בחצבה 85 חניכים מכיתות ט' עד יב', שבאים מכל הארץ." 

ההצלחה היתה מיידית. מספר עמית: "אחרי 3 שנים ראינו שהפיילוט הזה עובד. יש מצד החקלאים ביקוש אדיר לחבר'ה. כי הם באים עם מוטיבציה, תחושת מחויבות והתמדה. הם עובדים לא פחות טוב מתאילנדים ומפועלים זרים אחרים. לאור ההצלחה פתחנו עוד שני בתי ספר, אחד ברמת הגולן בקיבוץ אורטל והשני באזור התבור בבית הספר 'כדורי'. ממש בזמן הקורונה הגיעה אלינו פניה להקים בית ספר בדרום והוא הוקם בכפר סילבר תחת השם 'ניצנים' לפני שלוש שנים."  

לעמית מאיר, בעל הרקע החקלאי, תואר ראשון בניהול וחינוך מטעם האוניברסיטה הפתוחה. בנוסף השתתף ב"תוכנית הגדעונים", תוכנית של מובילי ארגונים חברתיים. כאמור, הוא תכנן והקים את "אדם ואדמה" יחד עם חברו יוסי מונטג.  

מספר עליו עמית: "יוסי הוא בן למשפחה דתית ציונית מנתניה. הוא נחשף לערבה בעקבות השירות המשותף שלנו ביחידה 669 בצה"ל, וביקר כאן בערבה בסופי שבוע רבים. כמה שנים אחרי השירות הצבאי הוא החליט להקים בספיר גרעין התיישבותי. הגרעין מורכב מתשע משפחות דתיות. הם הגיעו לספיר, שהוא מרכז אזורי ובו קריה חינוכית. המשפחות השתלבו יפה מאוד, תורמים לאזור, עובדים בעיקר בחינוך ובחקלאות. יוסי הוא איש חינוך במהותו. יש לו תואר ראשון בחינוך ובלימודי ארץ ישראל ותואר שני בלימודי יהדות. הוא המנהל החינוכי של 'אדם ואדמה'. כאן בערבה אני מייצג יותר את הפן החקלאי." 

מסכם עמית: "החזון שלנו הוא לייסד רשת של בתי ספר שתחנך את הנוער שלנו לערכים, למצוינות, לחקלאות, להתרחב לעוד אזורי התיישבות ולהצמיח פה דור שיהיה מחובר לארץ שלנו, לשורשים." 

חקלאֵי העתיד כבר כאן 

מתוך שמה של רשת החינוך החדשה יחסית, "אדם ואדמה", ניתן להבין את מגמותיה: קשר בין האדם והאדמה, הווה אומר לימוד חקלאות ואהבת הטבע, וכן להיות "אדם" מבחינה ערכית-חברתית. גל תורג'מן וגילי דובדבני עומדים בראש בית הספר ניצנים של רשת "אדם ואדמה" בכפר סילבר ליד אשקלון. בראיונות שערכתי עם השניים ועם תלמידים, מסתבר שהמגמות הנ"ל קורמות עור וגידים הלכה למעשה.

נוער איכותי ואחראי 

שוחחתי עם מנהלת בית הספר גל תורג'מן. גל היא אישה צעירה, נשואה, אם לילד ובהריון מתקדם. "אני מאשקלון במקור," מספרת גל. "יש לי תואר ראשון במדעי ההתנהגות מהמכללה למנהל', תואר שני במנהל ומנהיגות חינוכית ותעודת הוראה מאוניברסיטת תל-אביב. בצבא הייתי במשך תשע שנים במערך דובר צה"ל. לאחר שהשתחררתי מהצבא, חיפשתי עשייה חינוכית שתשלב חינוך פורמלי ובלתי פורמלי. הגעתי לביקור בבית ספר 'אדם ואדמה' במושב חצבה בערבה וזה נראה לי מתאים למטרתי."  

גל קיבלה את המשרה בכפר סילבר וגרה במקום עם בעלה, איש כלכלה וסטטיסטיקה, ובנם בן השנה וחצי.  

מספרת גל: "אלו בתי ספר חקלאיים מעשיים. התלמידים חיים במסגרת פנימייה. בכל בוקר הם עובדים בעבודה חקלאית משמעותית אצל חקלאים בסביבה ואחר הצהריים לומדים. הם לומדים לקראת קבלת תעודת בגרות מלאה, שכוללת חמש יחידות בחקלאות, גם עיונית וגם מעשית. אחרי הלימודים הם נהנים ממפגשים וחוגים בעלי תכנים ציוניים וחברתיים. יש אומרים, שהפעילות דומה לזו של מכינה קדם-צבאית."   

הכסף שהתלמידים מרוויחים בעבודה החקלאית משמש לארבעה טיולים בשנה ולעוד פעילויות חברתיות, כגון חוגים אחר-הצהריים. בשנה ראשונה, בשנת תשפ"א, היו בבית ספר "ניצנים" 10 תלמידים, עתה יש 40 ובשנה הבאה צופים ל-60. 

"התלמידים הם נוער איכותי מאוד," מעידה גל. "התלמידים מתעוררים בכל בוקר בשעה חמש. יש לציין שלא הסגל מעיר אותם, אלא כל אחד מתעורר בעצמו, מכין לעצמו ארוחת בוקר וכן כריך ושתייה לשעות העבודה. יש כאן חינוך לאחריות אישית ולמשמעת עצמית. אגב, אחד הדברים שאנחנו מקפידים עליהם הוא יציאה ללא פלאפונים לעבודה. היכולת להתמסר למשימה אחת או להתמקד בנושא אחד לא תמיד קיימת אצל בני הנוער היום, בעידן ריבוי המסכים." 

עוד מוסיפה גל: "מה שמייחד את החברה כאן הוא השילוב בין דתיים וחילוניים. בית הספר מאפשר מקום לכל גווני החברה הישראלית, חלקם באים מיישובים חקלאיים וחלקם מהערים. רוב התלמידים לא התנסו קודם לכן בעבודה בחקלאות. באמצעות העבודה החקלאית מקבלים התלמידים מיומנויות וכן ערכים חברתיים ואחרים." 

לשאלה כיצד מסתגלים לעבודה, ועוד החל משעה כל כך מוקדמת, עונה גל: "בהתחלה נראית להם העבודה כהכרח. בהמשך הם מפתחים אחריות כלפי החקלאי וגם לומדים ליהנות מהעבודה."

תמיד במגע עם האדמה 

גילי דובדבני מנהל את בית הספר יחד עם גל תורג'מן. גילי אחראי על הפנימייה ועל כל הקשר של החניכים עם החקלאים.  

דובדבני נולד באלוני הבשן, מושב שיתופי דתי ברמת הגולן: "לאחר השירות הצבאי חיפשתי דרך להתחבר לעולם החקלאות כדי לעבוד ממש, לא לקבל משרות ניהול. וכך הגעתי ל'שומר החדש'. במסגרת זו היו לי כל מיני תפקידים, חלקם לוגיסטיים וחלקם תפעוליים, אבל תמיד במגע עם האדמה.  

"התפקיד הראשון שלי ב'השומר החדש' היה לרכז צעירים משוחררי צבא לעבודה במסגרת 'העבודה המועדפת' (כהגדרת הצבא) בחקלאות. הם התגוררו ועבדו ביישוב כמהין שבפתחת ניצנה ובקיבוץ חולית שבעוטף עזה. בכל בוקר הייתי קם אתם לעבודה ותפקידי כלל גם פן חינוכי. הם חיים יחד כקבוצה עם פעילויות אחר הצהריים."   

גם הפעילות הבאה של גילי היתה לרכז קבוצות של צעירים לעבודה עם החקלאים: "זה מה שנקרא 'עבודה עברית'," הוא אומר. "המשימה שלי היתה לפעול בשני כיוונים. מצד אחד להביא את הצעירים לעולם זה של החקלאות, להיות פועלים של ממש; ומצד שני לשכנע את החקלאים שישראלים יכולים לעשות את כל העבודות, בדיוק כמו, אם לא יותר, תאילנדים או פועלים זרים אחרים. 

"כשהקימו את 'אדם ואדמה' התאהבתי ברעיון. זה היה ממש לאחר שהתחתנתי עם אשתי הילה, בת ירושלים. אגב, את הילה פגשתי במסגרת הפעילות שלי. בעצם התחתנתי עם הקוטפת הכי מהירה בפרדס. אולי בגלל זה התחתנתי איתה," הוא מוסיף בחיוך.  

לבני הזוג יש תינוק בן חצי שנה, והם מתגוררים בכפר סילבר: "לשנינו היה ברור שאנחנו רוצים להתחבר כמשפחה ל'אדם ואדמה'."  

גילי מקבל מחקלאי האזור את בקשותיהם לעובדים, מארגן את קבוצות החניכים ומפנה אותם למשקים לפי הצורך. לעתים קרובות הוא עובד יחד עם חניכיו. כאשר הוא נשאל מה החזון שלו לעתיד, הוא אומר: "יעד אחד שלנו הוא להגדיל את מספר התלמידים. מסתבר שהדרישה מצד החקלאים לחניכים שלנו הולכת וגוברת. החקלאים שמחים לראות את דור העתיד הזה, שמוכן 'ללכלך את הידיים' באדמת ארץ ישראל ובחיבור לטבע  ולחקלאות." 

יעד שני, לדבריו, הוא לבסס גרעין חזק של בני נוער, שיהיה מחובר למקום הזה – ולא רק משום שהם נולדו כאן: "צריכה להיות להם תחושת שייכות. לדעתי צריך להתחבר לארץ דרך הידיים, הרגליים והלב. עבודה באמצעות הידיים, טיולים באמצעות הרגליים, וחיבור דרך הלב לאנשים ולמקומות חדשים." את הפסוק מתהילים "הזורעים בדמעה ברינה יקצורו" מסביר גילי בדרך ציורית מיוחדת: "הדמעה היא בעצם הזיעה שנוטפת מראש העובדים ומשקה את הגידולים. בעוד כמה שנים, כאשר התלמיד כבר יהיה אב לילדים, הוא יוכל לעבור ליד מטע עצים ולומר לילדיו:  'אתם רואים את העץ הזה? זה מושקה בין היתר עם הזיעה שלי. אני עבדתי על העץ הזה, אני שותף לגידולו." והוא מביא דוגמא ממשית: "בשנה הראשונה של 'אדם ואדמה' עבדנו במושב בני דרום. שתלנו שם כמאה וחמישים דונם של עצי אבוקדו. החלקה הזו נמצאת ממש על תוואי הרכבת. החבר'ה שמגיעים ברכבת מבתיהם בכל יום ראשון וחוזרים ביום חמישי, מביטים מבעד לחלון ורואים את המטע שהם עצמם נטעו לפני שנתיים. גם בעוד שנה או שנתיים, כשהם ייסעו דרומה בדרך לצבא או ללימודים, הם יראו את המטע הזה וימלאו גאווה." 

פעילות ואחריות אישית  

מוסיפה גל המנהלת: "מהות המודל החינוכי של בית הספר שלנו היא להוציא את התלמיד מהמקום הפסיבי, לתת לו אחריות. אם אתה לא קם בבוקר בזמן, זה לא רק איחור לבית הספר, יש לזה תוצאה שמשפיעה על אחרים: החקלאי מחכה לך, וכן אתה עלול לשבש את מערך ההסעות."  

עוד מדגישה גל: "האחריות מתבטאת בכך שהדברים מתנהלים על ידי התלמידים. לדוגמא: לפני כל טיול הם מחליטים על המסלול, מה יאכלו בכל ערב. הם מארגנים הכול מאלף עד תו. אגב, אלו טיולים נודדים, עם כל הציוד על הגב ולינת שטח."  

לעניין המיקום של בית הספר בתוך כפר סילבר, אומרת גל: "הישיבה בתוך כפר נוער נוחה מאוד. יש כאן  פנימייה מוכרת, יש חדר אוכל וחשוב יותר: אנחנו בעצם מחזירים עטרה ליושנה: בית ספר חקלאי כמו פעם, בו עובדים חצי יום ולומדים חצי יום."  

"אדם ואדמה" גם תורמים לכפר. הם לקחו על עצמם מיזם חקלאי: להחיות את החממות של הכפר. 

"גם למיקום הגיאוגרפי שלנו יש חשיבות," אומרת גל. "למשל, קבוצות גדולות של 'אדם ואדמה' עובדים במושב נתיב העשרה, שממוקם על הגבול ממש.  

"זה היה מרגש," היא מספרת. "לאחר מבצע 'שומר חומת' נכנסנו לעבוד בחממות שהתושבים לא יכלו להיכנס אליהן זמן רב. וזוהי משימה לאומית של ממש." וגל מצטטת את יוסף טרומפלדור שאמר: "במקום בו תחרוש המחרשה היהודית את התלם האחרון, שם יעבור גבולנו."

שיחות עם תלמידים 

רותם היא נערה חילונית, הלומדת בכיתה י"ב: "אני מצור יגאל בשרון. היה לי טוב בבית הספר הקודם בו למדתי, ובכל זאת הרגשתי שמשהו חסר לי. חיפשתי שינוי ומשמעות בשנים האחרונות של הנעורים, לפני שאני הופכת להיות עצמאית."  

לשאלה אם מצאה פה את המשמעות שחיפשה, עונה רותם: "כן, צברתי פה חוויות, שאני בטוחה שלא הייתי מקבלת בבית ספר אחר. זה שונה לטובה מכל מה שהִכרתי. ראשית, יש כאן מגוון האנשים מאוכלוסיות שונות בארץ, דתיים וחילוניים. אני שמעתי את הסיפורים שלהם וזה פתח לי אופקים חדשים. שנית – המפגש עם החקלאים. כמה מהם מספרים שאין להם אוכל לשים על השולחן. ובכלל, העבודה בחקלאות מוסיפה לנו המון. בנוסף לכל מיני מושגים בחקלאות, אנחנו לומדים מהו מוסר עבודה, לוקחים אחריות על עצמנו. לומדים להתגבר על קשיים, כמו לסחוב משקלים כבדים במשך יום שלם. ובכלל, אם קשה, לא לוותר, כי יש חקלאי שסומך עלי ואני חייבת להמשיך."  

עוד מוסיפה רותם: "בהתחלה הגעתי לכאן עם חשש: איך אצליח לא להירדם בשיעורים אחרי יום עבודה? אבל נותנים לי את כל הכלים ללמוד נכון, לעבור את המבחנים בהצלחה."  

לרותם יש ציונים טובים והיא לומדת מתמטיקה (4 יחידות). לדבריה בית ספר זה הוא גם אתגר למורים שבחרו ללמד כאן במקום בתי הספר הרגילים שלימדו בעבר: "רוב המורים שלנו מתחברים לערכים ולמגמות של בית הספר," היא מעידה.

תמה, נערה מבית דתי. לומדת בכיתה י"א. תמה הגיעה מאלון שבות. קודם לכן היא למדה באולפנה "אור תורה אוריה". לשאלה מדוע הגיעה ללמוד ב"אדם ואדמה", עונה תמה: "רציתי שינוי וגם למצוא משמעות."  

מסתבר שדווקא ההורים שלה הציעו לה ללמוד פה, הם לא חששו מהסביבה שיש בה גם חילוניים. אימה סמדר הביעה ביטחון: "תמה לא תשתנה. היא לא תעשה שם דברים שלא עשתה בבית."  

על עצמה מעידה תמה: "באתי עם ציפיות נמוכות, חששתי שלא אשתלב בפנימייה שיש בה בנים ובנות גם יחד. אבל למרות שבאתי מרקע שונה, מרקע דתי, השתלבתי יחסית די מהר. קיבלתי הרבה יותר ממה שציפיתי, גם בתחום החברתי וגם בתחום הלימודי."  תמה מסבירה שאין לה בעיה לשמור על מנהגי הדת: "יש כבוד כלפי התלמידים הדתיים וצרכיהם. לדוגמא, בשבתות אין טלפונים במרחב הציבורי, יש אפשרות להתפלל והבנים הדתיים מניחים תפילין."  

מוסיפה גל המנהלת: "אנחנו מנסים לעסוק פחות בהגדרות. הן בני הנוער החילוניים והן הדתיים נחשפים אלו לאלו. עצם זה שהמסגרת לא כופה, גורמת לתלמידים הדתיים לשאול שאלות ולמצוא תשובות, שמביאות אותם לעתים דווקא להתחזק. יש כאן שיחות כגון על משמעות הכשרות. יש אפשרות להכיר היטב זה את אורח החיים של האחר, לדוגמא כאשר נער חילוני מתארח אצל חבר דתי בסוף שבוע ומבלה עם משפחה שומרת שבת."  

גאיה לומדת בכיתה יב'. גאיה מגיעה לכפר סילבר מהאזור, ממושב נתיב העשרה. יש לה רקע חקלאי קודם, כי למשפחתה יש משק פעיל: "לא נהניתי לשבת וללמוד במשך שעות רבות בבית הספר הקודם שלי. פה אנחנו עובדים בחקלאות וכיף לעבוד בחקלאות. בנוסף לכך, שעות הלימודים אחר העבודה מעטות יחסית לאלו שבבית הספר הקודם, כי הן מוקדשות רק ללימודי מקצועות הבגרות."  

עוד היא מדגישה שהיא בקשר הדוק עם חבריה במושב נתיב העשרה. וכאן מציינת גל המנהלת: "אנחנו משתדלים שהתלמידים ישמרו על קשר עם המשפחה ועם החברים ביישובים שלהם. לכן רוב סופי השבוע הם בבית, ולא בכפר סילבר. יש אפילו מבין התלמידים שהם מדריכים בתנועות הנוער ביישובים שלהם." 

גם איתי, בן דוד של גאיה, הוא ממושב נתיב העשרה. איתי מספר שהגיע ל"אדם ואדמה", כי "רציתי משהו אחר. אני אוהב כאן הכול," הוא מעיד. "את העבודה, את הלימודים, והחברה כאן ממש מגוונת, מקבלים את כולם." כמו כן הוא מציין: "הסגל איתנו תמיד, גם בעבודה, גם בפעילויות אחר הצהריים והערב. כל אחד מקבל כאן ליווי אישי לאורך כל הדרך."

אביגיל, תלמידת יב', הגיעה לבי"ס "אדם ואדמה" מרחובות, שם למדה בבית ספר פתוח: "רציתי לעשות משהו שונה, לנצל את הזמן שלי יותר, להכיר עוד אנשים ולשמוע עוד דעות. אני מרגישה שיש פה בבית הספר ובפנימייה משהו שלם, ממלא מאוד.  

"אני ממשפחה חילונית," היא מוסיפה, "והמפגש עם נערים ונערות בעלי דעות שונות משלי, פתחו לי פתח לדעת על נושאים שונים, ביניהם מנהגי הדת. אני מרגישה שהתפתחתי כאן וקיבלתי ביטחון." 

שירי מכיתה יא' הגיעה מירושלים, אף היא ללא רקע חקלאי. לפני כן שירי למדה במדרשה תיכונית לבנות "אור תורה", ברמות: "היה לי טוב שם," היא משחזרת, "אבל רציתי משהו שונה ואכן הכול כאן שונה ממה שהִכרתי – רחוק מהבית, חיים בפנימייה, חבר'ה של בנים ובנות יחד. התלבטתי רבות. המרחק מן הבית לא קל עבורי ולא עבור בני המשפחה שלי. אבל אני נמצאת פה מתחילת השנה הזו, והסתגלתי די מהר גם לעבודה בחקלאות. אני ממש מרוצה."   

גלעד, תלמיד כיתה יב', הגיע מהיישוב "נעלה" ליד מודיעין: "רציתי משהו שונה מבית ספר רגיל, לא רק לקום, ללמוד ולחזור הביתה. אני אוהב את העבודה בבוקר, היא לפעמים כמו תרפיה."  

ואם יש צורך בדוגמא עד כמה נאמנים תלמידים לחקלאים ולעבודתם, הנה סיפור: כאמור, הם לומדים אחרי שעות העבודה לקראת בחינות הבגרות. בדרך כלל, היום בו מתקיימת בחינת בגרות הוא יום חופשי מעבודה, אבל תלמידה ותלמיד מכיתה יב', אביגיל וגיא, התעקשו לעבוד ביום בחינת הבגרות שלהם באנגלית ולא להיעדר מהעבודה. השניים התעוררו באותו יום בשעה חמש בבוקר, בשש כבר היו במטע הזיתים באחד המושבים לצורך המסיק, ועבדו עד השעה עשר ורבע. אז הם חזרו לכפר-סילבר – ובשעה אחת-עשרה הם התחילו את בחינת הבגרות שלהם.   

לסיום ב"אדם ואדמה" מלמדים את הנוער להיות "אדם". כלומר: בעל ערכים, בעל אחריות אישית, בעל יחס לזולת, נכון תמיד לעזור ולתרום, וכן להעריך את ה"אדמה", להיות חלק מן הלאום שיושב על אדמתו, להכיר בחשיבות החקלאות ולעבוד בה הלכה למעשה. פעילויות "השומר החדש" הן  ברוח החזון הציוני של האדם החדש בארץ, שמשלב עבודה חקלאית, שמירה ועזרה הדדית.