פוסט קצר בשם "בית מרקחת לחיבוקים" הוביל את נעה חוברה מסופה, ששכלה את עדו בעלה ב-7.10, להתחיל לכתוב כדי לפרוק. כך נולדה עֹמֶר אטיאס – אלמנה לא סטנדרטית. היוצרת הגאה, הכנה והמפוחדת שלה, לא עברה תהליך או שינוי, אבל היא יצרה יש מאין ויש בזה, וגם בג'וני מיטשל, קצת נחמה
*תמונה ראשית: נעה חוברה. קל יותר להאמין לו. קשה להאמין לעצמי. צילום: סלין בן אריה
״סיכוי סביר שאתמוטט כשזה ייגמר, אבל בינתיים מחזיקה מעמד״
״בסדר. מותר לך.״
זו השיחה האחרונה בה פרקתי לעדו, והוא ענה לי בחזרה, באותו יום שחור, ה-7.10.
היא התקיימה בוואטסאפ – כי גיא בכורנו ישב על המיטה בינינו, צפה ב"דיסני פלוס", לא מודע למה שמתרחש בחוץ.
ואלוהים, מה התרחש.
אז שמרתי את הלחץ והדמעות בפנים, והעזתי להוציא רק על הכתב, ורק לעדו.
המשכתי באותו קו גם אחרי שעזרתי לעדו להתארגן, והוא ישב על הספה בסלון מחכה שיבואו לאסוף אותו. המשכתי גם אחרי שהוא יצא והודיע לי שהוא קיבל נשק. המשכתי גם אחרי שהוא הפסיק לענות. המשכתי גם כשחיפשתי אחריו ותשאלתי בהודעות את כל מי שרק יכולתי להעלות על דעתי.
ההבדל הוא – שעדו כבר לא ענה.
לפחות גיא לא היה מודע לכלום. הוא צפה בסרטים ברצף, אכל מאפים שעדו דחף לנו לממ״ד לפני שיצא. עשינו פיפי בפח וצחקנו על כמה שזה מצחיק. רק מי שעבר את ה-7.10 יכול לצחוק מזה. רוב מי שסיפרתי לו על זה – נחרד.
לכו תסבירו להם.
כשזהר בא ו״הודיע״ לנו על מותו של עדו, לא שאלנו אותו הרבה. לא היו לו מילים, והוא היה שבור.
אחרי השאלות שהבהירו לי שעדו מת, שאלתי אותו: ״הוא אמר משהו?״
מסתבר שהמוות הוא לא כמו שרואים בסרטים ובסדרות – הגוססים לא מוסרים מסר אחרון לאהוביהם לפני שהם נעלמים מהעולם. אין להם זמן לומר מילים גדולות כמו ״תאמרו להם שאהבתי אותם״ או ״תמסרו להם שאני מצטער״. עדו פשוט (פשוט עאלק) שכב מחוסר הכרה, עד שגופו לא יכול היה עוד, ונדם. לא היו מסרים. ולא היו מילים. רק שקט מחריש אוזניים.
יש הרבה דברים שאנחנו לוקחים כמובנים מאליהם, לא בכוונה כמובן, ואז מגלים כמה הם חשובים כשהם מתים יחד עם בני הזוג שלנו. סקס – ברור. מטלות הבית שהיו באחריותו – הדבר הראשון שעלה לי בראש. אבל יש דברים שלקח להם יותר זמן לצוץ, להרים את ראשם המכוער, ולקח לי הרבה זמן להבין כמה הם קריטיים.
אין למי לפרוק
למשל, אחרי מותו של עדו מצאתי שאין לי עם מי לדבר, ואין לי למי לפרוק. הייתי שולחת לו עדיין מלא הודעות, ולפעמים אפילו חולמת עליו בלילה, אבל זה לא אותו דבר כשהוא לא עונה.
כשהוא אמר לי שמותר לי להתפרק כשהכל ייגמר – האמנתי לו שזה נכון. לא האמנתי כשאמרתי את זה לעצמי.
האמנתי לו כשהוא אמר לי שאני יפה. לא האמנתי כשאמרתי את זה לעצמי.
קל לי יותר להאמין לו. קשה לי להאמין לעצמי.
ישנו דבר נוסף שלקח לי זמן לשים לב לחסרונו.
אף פעם לא הייתי מה שנקרא טיפוס ״touchy feely״.
כשהייתי בתיכון התחיל הטרנד של לחבק את כל החברים והחברות כל בוקר. כל בוקר מחדש כל הבנות היו מתחבקות זו עם זו כאילו לא התראו שנים על גבי שנים. אני והחברות שלי בעיקר צחקנו על זה, הרי – התראיתן אתמול.
אבל אני ועדו התחבקנו מלא.
באחת התמונות האהובות עליי, אני בהיריון עם התאומות שלנו, שמנה, שיער לא מסורק, ולבושה בבגדים שראו ימים טובים יותר, אבל אני שוכבת עליו והוא מחבק אותי חזק. לא רואים את הפרצופים שלנו בכלל – אבל החיבוק? החיבוק כזה וואו. כזה שכשאני רואה את התמונה אני ממש יכולה להרגיש את החיבוק הזה על העור שלי.
אז לקח לי זמן להבין שמאז שעדו מת, אף אחד לא באמת מחבק אותי.
זה נשמע מוזר, אני בטוחה, כי בלוויה ובשבעה ברור שאנשים באו ונתנו לי חיבוק ו/או ליטפו אותי.
אבל זה לא אותו דבר.
היה משהו בחיבוק של עדו – הייתה בו אמת. וכוונה. והיה בו ביטחון. ולא מצאתי חיבוק כזה מאז. וזה גרם לי להרגיש כל כך לבד. כאילו לא הרגשתי לבד עוד לפני כן.
אחרי זה כתבתי קטע קצר שנקרא "בית מרקחת לחיבוקים" – שילוב של הצורך לפרוק והצורך בחיבוק.
ופרסמתי אותו בעמוד הפייסבוק שלי.
והחברים שלי והמכרים אהבו מאוד.
ואולי אפילו קצת האמנתי להם שהם באמת אוהבים ולא סתם אומרים כדי לנחם את האלמנה העצובה והמסכנה שברור שאחרי קטע כזה היא ממש צריכה חיבוק, אם לא אשפוז פסיכיאטרי כפוי.
ואז המשכתי לעשות דברים שאיכשהו הדהימו את כולם (למרות שגם לזה לא האמנתי, ברור שהם סתם אומרים כדי לשמח אותי, הייתי צריכה שעדו יהיה זה שיגיד אותם).
יצאתי לריטריט מהמם לבד, אחד כזה לא מיוחד לאלמנות, ואיכשהו לא רק שהסתדרתי – גם פרחתי. וכשהנשים אמרו לי שם שהקטע הזה נגע בהן אז גם האמנתי קצת.
זה לא תיקן שום דבר: לא נרפאתי והפכתי לשמחה פתאום, מלאת אמונה ואהבה עצמית. לא התחלתי לחבק כל בן אדם שראיתי, ולא שידרתי שום שינוי גדול.
אבל היו שם רגעים, לא גדולים כמו בסרטים. קטנים, שהתחלתי לאסוף לעצמי.
התחלתי לאסוף אותם ולתעד אותם. לצעוק אותם. לצחוק אותם. בראש, או על דף.
וזה לא היה בדיוק אותו דבר, וזה לא היה מושלם, או קל, אבל זה נתן לי את האפשרות לכתוב את עצמי. לכתוב את האבל שלי.
האבל הזה שגם ככה הרגיש לא סטנדרטי, או שזו הייתי אני שבכלל לא רגילה או נורמלית, אבל כתבתי אותנו – אותי ואת האבל שלי, בזכות אנשים שגרמו לי להרגיש בסדר עם האבל שלי ובדיוק כמו שאני. שגרמו לי לרצות לחלוק אותו.
אז נולדה אשת חוג הקוטב. לא רק הספר עצמו – גם הוא נולד כמובן. אבל נולדה גם עֹמר אטיאס. היא לא בדיוק אני, והיא לא בדיוק אלטר אגו, אבל היא שם. היא בתוך כל אחד ואחד העמודים שבספר, ואני מקווה שאחרי שתקראו אותו – היא תהיה גם קצת בכם.
ואני באמת חייבת להדגיש,
לא עברתי תהליך. ולא עברתי שינוי.
אני לא קוראת דברים שאני כותבת (כמו הקטע הזה למשל) וישר מרגישה גאווה, או הצלחה.
הספר שכתבתי, ״אשת חוג הקוטב״ הוא הישג מטורף עבורי, אבל הוא גם מפחיד אותי בטירוף.
בשירה Both sides now, ג׳וני מיטשל שרה – Something's lost but something's gained in living every day.
איבדתי את עדו.
איבדתי את החיבוק הגדול והבטוח שלו.
איבדתי את המילים הטובות שהיה אומר לי, והייתי מאמינה להן כמעט בלי היסוס.
הרווחתי דברים אחרים. יצרתי יש מאין.
אם היו שואלים אותי – הייתי מוותרת עליהם ברגע תמורת עדו.
אבל אף אחד לא שואל אותי, אז אני מתנחמת בהם.
I've looked at life from both sides now,
from win and lose, and still somehow
it's life's illusions I recall.
I really don't know life at all
