יומן מסע שכתבה וצילמה ענת זיסוביץ חריט מקיבוץ יפתח. מהפינוי למלון מול הכנרת, עד השיבה הביתה, עם הדלתות שנסגרו ואלו שנפתחו
*תמונה ראשית: מרפסת המלון, 18.10.23. צילום: ענת זיסוביץ חריט
דלת ראשונה: 65
מוקדש לברק איילון ז"ל, חקלאי וחבר כיתת הכוננות בכפר יובל ולאימו מירה ז"ל, אשר נהרגו בביתם מירי נ"ט של חיזבאללה
שבועיים לאחר שעברנו להתגורר במלון, עליתי ליפתח וחזרתי לרגע קצר הביתה על מנת להתארגן מחדש. לקחתי קצת בגדים ואת הכריות של הילדים כדי לתת להם הרגשה של בית. העברתי את האלבומים לממ"ד, סידרתי אותם אחד על גבי השני בפינה וסגרתי את דלת הממ"ד. זו היתה הפעם הראשונה מאז עברנו לגור בבית שדלת זו נסגרה.
יצאתי למרפסת, סגרתי את דלת ביתי, הדלת השנייה שסגרתי באותו היום. הסתכלתי על הבית ועל הקירות וערכתי טקס פרידה קצר ללא דמעות.
ליבי היה שלם עם המחשבה כי אולי זו תהיה הפעם האחרונה שאראה את ביתי. 7 באוקטובר גימד את כל הדברים החומריים שיש לי בחיים. לא הייתי זקוקה לכלום, רק לביטחון כי משפחתי ואני ביחד וכולנו בסדר.
חזרתי למלון נוף גינוסר, שם השתכנה קהילת יפתח מאז 12.10.23. כמו בקיבוץ של פעם, כל משפחה קיבלה חדר קטן, ללא מטבח. הלכתי במסדרון הארוך שכולו דלתות עץ חומות זהות ופתחתי את דלת חדר מספר 65, "הבית" החדש שלנו, חדר משפחתי קטן. לפי הגדרות המלון, בהזמנת חדר לסופ"ש, החדר מתאים לזוג פלוס שני ילדים. דחקנו משפחה וחיים שלמים לחדר של 24 מ"ר.
הבגדים נותרו ארוזים בתיקים, הוצאנו והשתמשנו רק במה שהיה הכרחי. אין מרחב אישי, אין יכולת בחירה. מסתדרים עם מה שיש. באותם הימים קיבלתי החלטה לעסוק רק במה שביכולתי לשנות. לנסות ולייצר מציאות חדשה בתוך המציאות הקשה. לילדים שלי, בני 13 ו-7 היה קשה יותר להשלים עם המצב. ברגע אחד נגזלה מהם המציאות שהכירו. נגזלה מהם הזכות הבסיסית לישון במיטה שלהם בבית. לקח שנה וחמישה חודשים עד ששבנו הביתה כל אחד למיטתו.
דלת שניה: 3
מוקדש לאיל אוזן ז"ל, חקלאי יליד נטועה, עימו עבדתי לאורך השנים. חקלאי סקרן ומסור אשר נהרג מירי טיל חיזבאללה.
בתחילת נובמבר 23, עברנו לחדר מספר 3. חדר גדול ומרווח יותר. כאן כבר הרשינו לעצמינו להוציא קצת בגדים מהתיקים ולשים בארונות. אולי גם בגלל ההבנה שאיננו הולכים לשום מקום בזמן הקרוב.
כקהילה היינו עסוקים בהקמת קיבוץ חדש. בנינו לעצמינו חיים, בית ספר, פעילות בלתי-פורמלית, ישיבות הנהלה, צח"י שפועל ללא הרף, תרבות ענפה, חגים.
לילדים היה עדיין קשה, ללא החדר שלהם כדי לברוח אליו בשעת הצורך. החדר שימש כחדר שינה, סלון, חדר ילדים, חדר עבודה ומטבח. על פרטיות לא היה מה לדבר.
את הכנרת אשר נמצאת במרחק פסיעה מדלת חדרי, כמעט ואיני רואה. אני עסוקה בעבודה הפנים קיבוצית-קהילתית ובמגדלי הנשירים אותם אני מדריכה, שנשארו לעבוד במטעים תחת האש.
בפעמים המעטות שאני מגיעה אליה, אני רואה איך הטבע משתנה לנגד עיני. קו המים הולך ומתרחק מהחוף. ההתבוננות בטבע, שממשיך בשלו, מפליאה.
בתקופת הקורונה כתבתי: "העולם עודנו עגול, אבל איך זה פתאום שיש סדק גדול?".
איך מרגיש חוף שהמים נסוגו ממנו, עומד עירום וחשוף לעולם. הכנרת הולכת ומתמלאת לאורך החורף, כמו אישה לאורך חודשי ההיריון, ממלאה את עצמה בתקוות חדשות.
הכול ממשיך כבשלו, השמש זורחת, הירח עולה, עונות השנה מתחלפות. הימים עוברים ואנחנו משתנים יחד איתם מבלי שניתן לראות זאת.
כאשר שאלתי את איל אשל אבא של רוני ז"ל מה שלומו, הוא ענה לי "אני בסדק". אנחנו בסדר, אך בכולנו יש סדקים. כמו בקרקע חשופה ויבשה.
דלת שלישית: 478
מוקדש לחברי פושקו – עופר פושקוביץ ז"ל, שנהרג מאש כוחותינו. פושקו היה איש של אנשים וחברים. בתקופת המלחמה, זכיתי לחלוק איתו ארוחות ערב במלון בגינוסר.
בתחילת יולי 24, עם עזיבת משפחות רבות את המלון לבתים שכורים באזור, עברנו גם אנחנו חדר. פעם ראשונה שאני גרה בבניין עם מעלית. סוויטה בקומה רביעית. חדר שינה וסלון שמשמש חדר ילדים עבור ביתי. בני קיבל חדר משלו במרחק של כמה דלתות. הסוויטה מרגישה כמו ארמון, יש חדר ארונות ואפילו זכינו לפינה קטנה עם שיש ששימשה כמטבחון קטן. תחושה של עושר.
אנחנו עמוק בשיגרת מלחמה. חיים בין שני עולמות. עולם בו אנו פועלים כאילו הכול בסדר, קמים בבוקר, מכינים את הילדים לבית הספר והולכים לעבודה. ועולם לא מציאותי, של חיים ארעיים במלון.
רבים מחברינו נמצאים ביפתח, שומרים על הבית בהיותם חברי מחלקת ההגנה של הקיבוץ. הם שם מאז 7 באוקטובר. בין המשימות הצבאיות, יש גם משימות אזרחיות, הם דואגים להאכיל את החתולים ולהשקות עציצים.
הזמן שוחק ונותן אותותיו. מרחק של 40 דקות בין גינוסר ליפתח הופך להיות מרחק של ימים וחודשים של מרחק ממשפחתם. נשות המילואים הן האבא והאמא. דואגות לתא המשפחתי, משימה לא פשוטה בתקופה בה הדאגות הן אין סופיות.
גם חברי מחלקת ההגנה שומרים על התא המשפחתי המיוחד שלהם שהולך ונבנה בקיבוץ. מבשלים לארוחות שישי משותפות שאוכלים יחד בחדר האוכל המאולתר.
אנחנו חיים בין שני עולמות. התווסף לי עולם חדש – עולם של חיים בשבט. אנו חיים כשבטים-שבטים, כל שבט והמאפיין החברתי שלו. בשבט שלי, יש תמיכה של חברות שאיתן אני חיה במלון. הבנות שלנו לומדות באותה הכתה ומבלות יחד, גם אנחנו לומדות משהו או שניים על החיים ומשתדלות לבלות יחד כמעט כל אחה"צ. יש בינינו שותפות, הבנה ללא מילים ותמיכה שבלעדיה אף אחת מאיתנו לא היתה מצליחה לשרוד את תקופת הפינוי והמלחמה.
כשדלת אחת נסגרת, השנייה נפתחת. נפתח לי עולם חדש – שבט של חברות ועל כך אני מודה.
דלת רביעית: הבית
מוקדש לעומר וינשטיין ז"ל, חבר טוב ויקר אשר נהרג מירי של חיזבאללה במטעים אשר כה אהב. איש אדם ואדמה, איש של חיוך ונתינה. חבר אשר היווה מקום של בית.
מהרנו לארוז את עצמינו ולהעלות ליפתח. חלפו שנה וחמישה חודשים מאז יצאנו עם תיק לשלושה ימים ועד שחזרנו עם תיקים וציוד רב ליפתח. ביום שישי, 28.2.25, עלינו הביתה בשיירה חגיגית יחד עם רבים מחברי קהילת יפתח.
החזרה הביתה לוותה בתחושת ניצחון ושמחה. לראות שוב ילדים בשבילים, מילא אותי באושר. בזכות נשים רבות וטובות מהקהילה שפעלו לאורך המלחמה, היה ברור לכולם שקהילת יפתח חזרה חזקה ומלוכדת יותר. לקראת חזרתנו הביתה, היתה התגייסות רבה של חברים, בני משק, נטפים, עיריית תל אביב ואנשים טובים נוספים, ששיקמו את הבתים, מבני הציבור והחצרות.
העולם החיצון (כמעט) חזר לקדמותו ועכשיו היה עלינו להשתקם. הצורך לחזור לשגרה לא אפשר את תקופת ההחלמה לה כולנו היינו זקוקים. המבצעים והמלחמות שבדרך אפשרו לנו שגרה קצובה בלבד. אנחנו בבית, אבל בחוץ מאז ועד היום יש רעשי מלחמה אשר מרעידים חלון ולב.
כיצד ניתן לארוז שנה וחמישה חודשים למילים? כיצד ניתן להכניס חיים שלמים לתיק של שלושה ימים? יש בי עדיין חלקים רבים אשר לא הספקתי לפרוק אותם, להתייחס אליהם ולתת להם את המקום שלהם בתוך כל התקופה הזאת. ישנם דברים רבים שעדיין אני צריכה לברר ביני לבין עצמי, אך דבר אחד התחדד לי, יותר איני עוזבת את הבית.
קיבוץ יפתח נמצא בתהליך של התחדשות וצמיחה, פנינו לקראת השכונה החדשה. ישנן משפחות אשר בוחרות לבוא ולהתיישב ביפתח ולבנות כאן את ביתם וחייהם. 1.5 ק"מ מהגבול, אנחנו לא קו עימות, אנחנו קו של חיים, שמחה, תרבות, קהילה, צמיחה והתחדשות.
אנחנו בבית.
מרפסת
כל בית צריך מרפסת וכל מרפסת צריכה אנשים וחברים אשר ימלאו אותה בשמחה ובחיים.
בתקופת הפינוי, יותר מכל, התגעגעתי למרפסת ביתי וכתבתי מילים של געגוע אשר הפכו לשיר:
"אני זוכרת ימים אחרים,
את מרפסת ביתי.
נשארה היא מלאה ברוח,
אך חסרה היא אותי"
מאז שחזרנו הביתה, המרפסת מלאה בחברים ומשפחה. בנות השבט ממשיכות להגיע ואנו יושבות, שותות וצוחקות. כי גם בשגרה, עדיין צריך תמיכה מחברות. אני ממשיכה להתבונן על הטבע, הפיגמים ששתלתי בגינה מושכים את פרפר זנב הסנונית הנאה אשר מטילה עליו ביצים בצבע צהוב. הם משלימים את מחזור חייהם והופכים לפרפרים, ממהרים להתחיל מחזור חדש של חיים.
עברו שנה ושישה חודשים מאז שחזרנו הביתה, קצת יותר מהתקופה בה היינו מפונים. בשלוש שנים האחרונות, דלתות נפתחו ונסגרו, חיים השתנו ובתוך כל זאת גם אנחנו. בדרך איבדנו חברים רבים וטובים וליבנו נסדק שוב ושוב. כמו הכנרת בחורף, אני מקווה שסוף כל סוף הגיע הזמן שנצליח למלא את המאגרים שלנו ולהתחדש.
