you can look here xxx free
indiansexstories
tu dai tai tu.
יבול שיא
הרפת והחלב
יישוב יהודי בתוך כפר ערבי

יישוב יהודי בתוך כפר ערבי

8 דק' קריאה

שיתוף:

שיתוף ב facebook
שיתוף ב twitter
שיתוף ב linkedin

בדצמבר 1943 התיישב גרעין בורוכוב בשולי הכפר טירה במטרה להקים שם מושב עובדים ותוך הבטחה שתוך זמן קצר יוקם עבורו יישוב קבע. הגרעין החזיק מעמד 4 שנים עד שנטש את המקום. התיישבה בו קבוצת חברים מקיבוץ ארץ ישראל ו' של השומר הצעיר שביולי 1948 הקימה את קיבוץ עין דור

באפריל 1936, בעקבות המרד הערבי שכלל התקפות חוזרות ונשנות של ערבים על חיי יהודים ורכושם, מינתה הממשלה הבריטית ועדה מלכותית ("ועדת פיל") שתבדוק את המצב בארץ.

כעבור שנה, ביולי 1937, פרסמה הוועדה דו"ח ובו המלצה על חלוקת ארץ ישראל לשתי מדינות נפרדות. החשש מיישום מסקנות ועדת פיל עורר דאגה רבה בקרב הנהגת היישוב והדגיש את הצורך המידי לקבוע עובדות בשטח. אחד האזורים בהם הוחלט לתקוע יתד הוא הגליל התחתון המזרחי שהיה רצוף ישובים ערבים.

אחד מהם, שבו תעסוק כתבה זו, הוא הכפר טירה שהיה מצוי כקילומטר וחצי צפונית לקיבוץ גזית של ימינו. באזור זה, הקרוי במפות של מחלקת ההתיישבות "טירה" (או "טירה כפר מצר"), רכשו קק"ל ופיק"א מידי ערבים קרקעות לחקלאות.

לא ברור מה היה גודל השטח שנפדה, היות שבתעודות שונות מופיעים מספרים שונים (2,400 דונם, 3,300 דונם ואף יש שמוזכרים 6,000 דונם) וחיפשו גורם מיישב כדי שיעבד אדמות אלה.

לסיפור המדהים הזה נחשף חיים שורר בן ה-94 ממייסדי קיבוץ גזית (הקיבוץ ישב בטירה קודם עלייתו לנקודת הקבע) בעת ביקור בארכיון לבון, שם נתקל בתעודות המיוחסות לנושא והחל באיסוף שיטתי של חומרים וסיפורים שמובאים כאן, ועל כך ראוי חיים להוקרה רבה.

מיקומו של "בורוכוב" בלב סביבה ערבית

הכפר טירה, כפי שניתן לראות במפה המצורפת, לא היה יישוב ערבי בודד בסביבתו. ממזרח לו שכנו הכפרים סירין, עוּלם, חדטה ודאנה ממערב כפר מסר מצר,   אום אל ע'אנם ודבוריה ומדרום טמרה, טייבה ונעורה.

טירה של אותם ימים, היה בנוי חושות צפופות שניטעו על צדה המזרחי של גבעה קטנה. אוכלוסייתו מנתה כ-200 נפש, כאשר חלק מהתושבים עבדו כאריסים באדמות שרכשה קק"ל.

לאור דיונים שהתחדדו על רקע מסקנות ועדת פיל, אושרה ההצעה להעביר את אדמות טירה-כפר מסר מצר? לידי קבוצת ארגון בורוכוב שהמתינה זמן רב לקבלת משבצת קרקע לצרכי הקמת מושב משלה.

לאנשי בורוכוב הובטח שישיבתם בשולי הכפר תהיה זמנית בלבד וכי בתוך זמן קצר יוקם עבורם יישוב קבע. בכך נקבע תקדים ראשון בהיסטוריה – התיישבות יהודית בתוך כפר ערבי מוסלמי.

בכנס שנערך בשנות ה-90 של המאה שעברה הסביר יעקב פרכטר ז"ל, מאנשיה הבולטים של קבוצת בורוכוב, שמאחורי ההחלטה להתמקם בלב כפר ערבי לא עמד שיקול אידאולוגי או אחר, אך ככל שנקף הזמן ולא נמצאה עבור אנשי הארגון חלופה ממשית, הרצון להתיישב גבר על כל שיקול אחר. 

יהודים לצד ערבים: חושות כפר טירה ולצדן בתי ארגון בורוכוב, אמצע שנות ה-40,  ברקע הר תבור

גרעין בורוכוב

מעדותו של פרכטר עולה שההתארגנות הראשונית של הגרעין (שנשא את שמו של דב בורוכוב, ממנהיגיה הבולטים של תנועת העבודה הציונית), החלה ב-1937 בדירה צנועה ברחוב הקישון בתל אביב שם התאסף חוג חברים, רובם בני משפחות צעירות שעלו מפולין, שהחליטו להקים גרעין התיישבות מושבי שיתנחל בעמק יזרעאל.

הללו פנו למוסדות המיישבים, שם הבהירו להם שעליהם לעזוב את מקומות העבודה הנוכחיים ולהתרכז בכפר יונה למטרת הכשרה וגיבוש. בכפר יונה צורפה לגרעין קבוצה של יוצאי תנועת גורדוניה. בארכיון הציוני בירושלים מופיעים שמותיהם של 77 חברים וחברות מאנשי הארגון.

ביום ד' 12.12.1943, בעוד הצבע הירוק שולט, הגיעו לגבעת טירה ראשוני גרעין בורוכוב שמנה כתריסר גברים. הבחורים התרשמו מיפי הנוף הנשקף מן הגבעות הטרשיות ומהר תבור הבולט ביופיו המיוחד.

למטה, בין המורדות מסתתר ואדי בירה (נחל תבור) המוביל את מימיו מזרחה אל הירדן באפיק צר ומתפתל בין מורדות הגבעות שמשני צדיו, ונראות כעין חומה השומרת עליו.

בעת ההיא עדיין הוביל הנחל מים גם בחודשי הקיץ ושני המעיינות שמצדי הר תבור היוו מקור ראשון למי הנחל, שלאורכו נבעו מעיינות מרובים ששימשו מקור למי השתייה של תושבי טירה.

חושות כפר טירה ולצידן בית ארגון בורכוב ברקע הר תבור
חושות כפר טירה ולצידן בית ארגון בורכוב ברקע הר תבור, אמצע שנות ה40

תחילה הצטופפו אנשי בורוכוב בתוך מבנה שנרכש על ידי המוסדות המיישבים מידי המוכתר ורק קיר אבנים דבוקות טיט הפריד בינם לבין הערבים.

מתוך סיפורים שליקטו אנשי הקבוצה עולה, שמיד עם הגיעם לגבעת טירה דאגו אנשי בורוכוב, שחלקם היו דוברי ערבית, להבהיר לערביי טירה מי הם אותם צעירים שהשתכנו בסביבתם.

אחד מחברי הקבוצה ששרת בשעתו במשטרה והתוודע לדפוסי ההתנהגות ומנהגיהם של הערבים, נהג לשבת עם ערביי טירה בחדר האורחים (מד'אפה) ולהלעיט אותם בסיפורי מעשיות באשר לאנשי הקבוצה אותם הציג כגזלנים קשי אופי, וקשר לכל אחד מהם מעשי שוד והרג. הסיפורים האלה שלו, כך מסתבר, יצרו מאזן הרתעה.

היישוב היהודי הקרוב שעליו יכלו להישען ראשוני קבוצת בורוכוב, היה מסחה הוותיקה ובמידה מסוימת המושבים מולדת (בני ברית) ושדמות דבורה. 

בספרו שלנו עד עולם (1956), מתייחס העיתונאי והסופר יצחק זיו-אב להתיישבות בטירה: "בפתח הוואדי, על גבעה שטוחה, בנויה 'טירה הערבית': שלושה-ארבעה בתי אב בתוך גדרות טיט אטומות, חושות חימר עלובות הדבקות עד למחנק זו בזו.

ואדי מקיף את הגבעה ומאיים ממחשכיו. בתוך הכפר הערבי, מוגנים בתיל מפוקפק, נכנסו ראשוני טירה הערבית…". תוך שהוא מתאר את עליבותו של המקום מוסיף זיו אב: "האנשים אשר באו להתיישב מעל לוואדי בירה (נחל תבור) אינם עוד נערים הרפתקנים, אלא בעלי משפחות, אין בדעתם להקים כאן קיבוץ, אלא מושב עובדים.

בספר תמורות יישוביות בגליל התחתון המזרחי 1978-1800 מציין אריה ביתן שלרשות הקבוצה הועמד שטח של כ-2,500 דונם שהיה ברובו בבעלותה של פיק"א ובחלקו הקטן בבעלות הקרן הקיימת לישראל, שעובדו זמנית על ידי ערביי הסביבה, אך כדי לממש את החזקה עליהם צריך היה לעבדם בידי מתיישבים יהודים.

יש לזכור שבעת ההיא ניהלה ההנהגה הערבית מאבק חסר פשרות כנגד ערבים שמכרו קרקעות ליהודים.

במסמך מ-11.8.1944 שנשלח למשרד קק"ל בחיפה, מציין מנהל מחלקת הקרקעות יוסף וייץ את הפעולות הנדרשות לתחילת עיבוד הקרקע: "קק"ל קיבלה על עצמה כלפי המחלקה להתיישבות והמתיישבים לעשות את כל המאמצים כדי להגיע למטרה של ריכוז הנ"ל באמצעות קנייה ופינוי ונעמיד למתיישבים את השטח המרוכז (הכוונה לאדמות כפר מצר) לא יאוחר מאשר בחודש מאי 1945. עליכם אפוא להתחיל מיד בפעולות הנ"ל ולהודיענו מפעם לפעם על ההתקדמות".

ומה באשר למצב הביטחון? מן המידע הרב שליקט חיים שורר, שחקר את הנושא, עולה שבשנה הראשונה השתפרה הרגשת הביטחון של הקבוצה, זאת לאחר שקיבלו ממשטרת המנדט 18 רובים ומקלע אחד וכן מינוי של נוטר במשכורת מלאה.כמות זו של נשק ברישוי הממשל המנדטורי, לטובת יישוב יהודי, אומר שורר, היה בעת ההיא השג בעל חשיבות רבה.

אלא שלמרות הביטחון היחסי, המציאות היומיומית הייתה מאוד לא פשוטה וזימנה מריבות בגין השגות גבול חוזרות ונשנות מצד הערבים שעיבדו את אדמותיהם שנותרו בין החלקות שבבעלות הקבוצה, ועל רקע זה התרחשו מפעם לפעם התנגשויות. ברשימות שונות של אנשי טירה, מוזכרות תגרות בין הערבים למתיישבים החדשים.

הנושא השני שגרם להתנגשות עם התושבים הערבים בטירה, היה, איך לא, נושא הבעלות על מי המעיין הקטן בוואדי בירה שהיה המקור היחידי שסיפק מים לתושבי טירה.

היו מקרים בהם נפגשו ליד המעיין נשות הכפר עם נשות הקבוצה. או אז מצאו הערביות דרך מיוחדת לתקוף את החברות. הן הוציאו את שדיהן והתיזו מחלבן על החברות.

רק בשנה האחרונה לשהייתם בטירה, החלו להביא מים במשאית ועליה מיכל. את המים קיבלו בקיבוץ גבע או ברמת צבי.

1944 שידרה אופטימיות

לצד הקשיים במקום מושבם החדש, שררה בקבוצה מידה מסוימת של אופטימיות שסללה את הדרך לבואם של יתר החברים וגם של בנות הקבוצה שהמתינו בעפולה. עם הנשים הצטרפו גם הילדים (שמונה במספר) שהופעתם העניקה הרגשת התבססות.

כדי לממש את תחושת הבית נרכש מידי הערבים המקומיים בית נוסף ובהמשך הוקמו שני בתים טרומיים שהורכבו מלוחות בטון, כאשר כל מבנה הכיל שישה חדרים ובהם מטבחון קטן. המעבר למבנים טרומיים, אפשר להקצות לכל משפחה חדר משלה והבישול עבר לידי המשפחות, המטבח המשותף שירת את הרווקים.

עדות של אחת הבנות: "היינו במקום עשר משפחות ועוד ארבעה רווקים. התגוררנו במין 'בית רכבת' ובו חדר אחד קטן ומטבחון בכניסה. ה'כיף' שלי היה לשבת על המדרגות ולאכול את ארוחת הערב של חביתה עם מלפפון. כל הזמן הייתי חייבת ללבוש טרנינג עם שרוולים ארוכים וזאת כהגנה נגד יתושים נושאי מחלות".

עם הגעת המשפחות החלה פעילות ענפה שתכליתה לקדם את עתידו של היישוב החדש. כשלב ביניים החליטו על התארגנות בקבוצות של חמישה.

כל קבוצה קיבלה שלוש פרות ו-50 תרנגולות, התוצרת שימשה את החברים ורק בחלקה נמכרה. את החיטה טחנו לקמח בכפר הצ'רקסי כפר קמה. את הצרכים השוטפים רכשו בכפר תבור. 

אלא שהעתיד הנראה לעין, נותר לוט בערפל כבד. "הארגון יושב בכפר עם נשיו וטפו זה למעלה מחצי שנה", נכתב בדו"ח מטעם תנועת המושבים, "ואין להשאירו שם יותר, הן מפאת מצב הביטחון שנתערער והן מפאת המחלות המדבקות, המהלכות בין תושבי הכפרים הערביים.

אין טעם להשקיע סכומים כה גדולים בסידורים ארעיים והננו מקווים כי תסכימו להעברת הקרקע בטירה לרשות קק"ל במסגרת של-50-60 משפחות, משום שלפיק"א אין כל אפשרות להקים נקודה משלה על השטח המצומצם שבידה".

בה בעת נמשכה ללא לאות הפעילות של הגורמים המיישבים ובראשם שמואל דיין יו"ר תנועת המושבים, לקדם פתרון למתיישבים בטירה.

לאחר שהתברר למוסדות המיישבים כי אין הם יכולים לערוב להמשך קיומה של ההתיישבות בטירה, ובעיקר משהתברר שהמקום אינו מתאים להקמתו של מושב במקום הזה, הסיקו הנוגעים בדבר כי על המתיישבים לעבור למקום אחר ובמקומם צריך להביא גוף קיבוצי. גם יוסף וייץ, שהיה מזכיר בקק"ל, הגיע למסקנה דומה.

גורם ציבורי נוסף שראה עצמו דואג לגורלה של הקבוצה בטירה, הייתה המועצה האזורית גלבוע. "מאז שהוברר לארגון בורוכוב, שהם אינם נשארים במקום, וכתוצאה מזה עזבו כבר כמה משפחות", כתב ראובן לוי, יו"ר מועצה אזורית גלבוע "התערער מצבו של היישוב היהודי בכפר.

זה התבטא בריבוי גנבות, פגיעות באנשים וכו'. עתה כאשר הישוב כולו מונה 30 נפש, ויש חשש שעוד מספר משפחות עלולות כל יום לעזוב את היישוב. באם הדבר יקרה ועוד מישהו יעזוב את המקום, הרי שלא יוכלו להישאר ויהיה הכרח לפנות את המקום לגמרי".

במכתב מתאריך 14.8.1947 פנה אברהם הרצפלד, מראשי המרכז החקלאי, למחלקה להתיישבות של הסוכנות היהודית לא"י וביקש את אישורם למתווה הבא: 

"אדמת טירה-כפר מצר תימסר לרשות התיישבותו של קיבוץ 'ארץ ישראלי ו' של השומר הצעיר (לימים עין דור). קיבוץ ו' יכנס למחנה הקיים בטירה עם צאת ארגון בורוכוב מהמקום, ובשנת תש"ח הוא יעבד את אדמת כפר מצר והן את אדמת טירה.

עם פינוי המחנה בטירה ע"י קיבוץ ו', יקבל הארגון הצעיר של תנועת המושבים את אדמת טירה בגבולות השטח שלה, שהוא למעלה מ- 3000 דונם, לעיבוד שנתי".

מסמך נוסף שאיתר חיים שורר, מצביע על כך שתנועת המושבים לא רצתה לוותר על המקום הזה (טירה) גם לאחר הניסיון הרע עם קבוצת בורוכוב.

הם שכנעו את המוסדות שלאחר השהייה של קיבוץ ו' במקום, הנקודה תיושב שוב על ידי תנועת המושבים. "המשונה בדבר"  מציין שורר, "הוא שהקיבוץ הארצי הסכים לעת ההיא, לשלוח קבוצה מגרעין קיבוץ ו' למשך שנה, ולאחר מכן להחזיר את המקום לידי תנועת המושבים. והקיבוץ הארצי אכן נתן הסכמתו להסדר הזה".

הפור נפל – הערבים בורחים 

"נוכח קשיי המקום והעזיבות הרבות" כתב אריה ביתן בספרו תמורות יישוביות בגליל התחתון, "הוחלט להעביר את המתיישבים מטירה למושבים קיימים.

חלקם עבר למושב רמת צבי (הגרעין הקשה) והשאר לכפר נטר". באוגוסט 1947, כאשר ועדה מטעם האו"ם עמלה על ניסוחה הסופי של תכנית החלוקה ושרטוט המפה, יצאו על פי ההסדר עם המוסדות, אחרוני חברי ארגון בורוכוב, מהמקום בו החזיקו ארבע שנים.

ב-28 באוגוסט 1947 הגיעה לנקודה הנטושה קבוצת חברים מקיבוץ ארץ ישראל ו' של השומר הצעיר שכעבור שנה, ביולי  1948,  הקימו על חורבות הכפר הערבי הנטוש אינדור את קיבוץ עין דור, וכאשר אלה עזבו את טירה, תפסו את מקומם בשיטת "המיטה החמה" הגרעינים הראשונים של קיבוץ גזית.

שלט קיבוץ עין דור
שלט קיבוץ עין דור

אנשי גרעין ו' היו עדים לבריחת הערבים מטירה (כמו כפרים נוספים באזור) שהתרחשה בשעות הצהריים של 21.4.1948, כפי שמתועד ביומנו של דוד סלומון מראשי גרעין ו', שם מתואר אחת לאחת את שארע באותם ימים.

20.4.1948

"הגיע היום דוד בוים (נציג ההגנה) עם שני שומרי ראש מזוינים. הוא מסר שהגיעה הוראה ממפקדת האזור לפנות את החלק הערבי של טירה. אני לא שלם עם ההוראה הזאת אבל יש צורך לבצע. באנו לביתו (אני ונציגי ההגנה) של המוכתר יוסוף אשאני הזקן. ישבנו על המזרונים במצ'אפה, לגמנו מהקפה והשיחה נסובה על מצב הבטחון ועל המלחמה. דוד נתן להם סקירה על המצב. הוא סיפר על נטישת הכפרים הערביים באזור, ולמען בטחונם הוא ממליץ להם לעזוב.

המוכתר היה נדהם, הוא פנה אלי: 'אנחנו חיים יחד אתכם כמו אחים. בואו נילחם ביחד נגד כל מי שיתקיף את טירה'. אמרתי לו שאכן אין סכסוך בינינו ואנחנו חיים בשלום, אך אני חושש מכנופיה יהודית שתבוא ותתקיף אתכם ולא יהיה כוח לעמוד נגדם."

סלומון הוסיף ואמר למוכתר: 'יש גם מספיק כנופיות ערביות שיראו אתכם כמשתפי פעולה עם היהודים וגם נגדם לא תוכלו לעמוד. הצענו להם לעזוב את הכפר לכמה זמן עד שיחזור הבטחון לאזור. המוכתר אמר שהם ישקלו בדבר ויודיעו לנו'".

21.4.1948

"יום למחרת השיחה הקודמת המוכתר, יוסוף אשאני בא היום להודיע שהם החליטו לעזוב את הכפר עד יעבור זעם. הבטחתי לו שנשמור על הכפר ועל הבתים ובהזדמנות ראשונה הם יחזרו לבתיהם.

אחר הצהריים התחילו לנוע שיירות מהכפר לכיוון טירת אל חרב ששוכן על שפת ואדי בירה (נחל תבור היום) עברו נשים עמוסות לעייפה כלי בית ועופות, חמורים עמוסים ובעלי חיים, כבשים, עיזים ופרות.

זה היה מחזה מדכא לראות אנשים שלווים, עניים מרודים, הופכים להיות פליטים. עמדנו ונפרדנו מהם בברכה: 'אינשאללה תחזרו בקרוב'. אני לתומי האמנתי שאכן כך יהיה. הכפר נהרס כשבוע לאחר עזיבת ערביי טירה בפקודת מפקדת האזור.

סולומון ניסה לטעון לפני המפקד כי 'יש לנו הבטחה לתושבי הכפר לשמור להם על הבתים עד שיחזרו', אך אנשי הביטחון טענו בפניו כי זהו צורך ביטחוני (חיים שורר סבור שתושבי כפר טירה, כמו תושבי רוב הכפרים באזור, חצו את הגבול לירדן)".

אחרית דבר: טירה ננטשה סופית עם עלייתה של גזית לקרקע (1950). בשנות ה-60 המאוחרות נהרסו אחרוני המבנים של טירה ומהסיפור המופלא של יישוב יהודי ערבי משותף, לא נותר אלא גל אבנים. וכל השאר, כמאמר הקלישאה, היסטוריה.

2 תגובות

  1. קיבוץ עין דור לא "קם על חורבותיו של הכפר הערבי", אנדור, אלא כחמישה ק"מ צפונה !
    אסף לשם, חוקר מזרח הגליל התחתון.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.

הגענו מגבעת-חביבה ביום חם של יולי, לקיבוץ חצור הנמצא במועצה האזורית באר טוביה, לראות  תערוכת אמנות "בגלריה הלבנה". הגלריה שבעברה ההיסטורי הייתה בית קיטור (ליד המכבסה), ממוקמת במרכז הפעילות הקיבוצית. מוקפת דשאים וירק המשרים
4 דק' קריאה
"עילות ההתערבות בהחלטות רשם האגודות השיתופיות, בענייני בוררות, הן מצומצמות ושמורות רק למקרים חריגים שבהם נפלה בהחלטה טעות משפטית מהותית, או בנסיבות יוצאות דופן אחרות שבהן טעמי צדק מחייבים לתקן את ההחלטה", פסק בג"ץ
2 דק' קריאה
הפגנת חקלאים בכל הארץ: אלפי חקלאים צפויים להפגין מחר, יום חמישי, בכל רחבי המדינה כנגד הרפורמה ההרסנית בענף החקלאות במסגרת חוק ההסדרים אותה מקדמים שר האוצר אביגדור ליברמן ושר החקלאות עודד פורר.  החקלאים צפויים
3 דק' קריאה
חשבתי, שמן הראוי להתייחס לטענה שהופיעה כאן לפני כמה שבועות, שהגורם המרכזי לשינוי באורחות החיים בקיבוצים, המעבר מקיבוץ שיתופי לקיבוץ מתחדש/מופרט, התרחש משום שחברים בקיבוצים, בעיקר מנהלים בעלי יכולת השתכרות גבוהה, דרשו לעבור להפרטה, לשכר
3 דק' קריאה

הרשמו לניוזלטר

השאירו את הפרטים והישארו מעודכנים!

דילוג לתוכן