אין ולא היה מצב דומה בתולדות המדינה, בו האויבים מבפנים עשו יד אחת עם האויבים מבחוץ להשמיד את החברה הישראלית, ולא היה מצב דומה בתולדות המדינה שהאויבים מבפנים היו חברי הממשלה של המדינה הזו. ועל כן ב-כז' באוקטובר, אם לא תלכו להצביע ולהוריד את ממשלת הזדון הזו, תישארו רק עם ה-ז' באוקטובר
ב-4 בנובמבר 1995 עבדנו חניה זוגתי לחיים ארוכים ואני בחממת הקיבוץ שבניהולי. היינו אמורים לסגור בשש וחצי בערב ולנסוע לעצרת התמיכה במהלכי השלום של רבין.
מכיוון שהאוטובוס ששכר הקיבוץ אמור היה לצאת בשש, תכננו לנסוע עם ילדינו ברכב הפרטי שלנו.
בארבע הגיעה נינה לחממה ואמרה שהיא רוצה לנסוע באוטובוס של הקיבוץ, "עם כולם".
"אין מצב!", אמרתי. "את, לארה ואיליי נוסעים אתנו או לא נוסעים בכלל!"
"אבל למה??!" זעמה נינה. "למה אני לא יכולה לנסוע עם החברים שלי?!"
"כי במצב הפוליטי של היום," אמרתי, "אין לי ספק שמישהו יירה בקהל במהלך העצרת, אולי אפילו יזרוק רימון, וכשזה יקרה – תתחיל מהומה. וכשתתחיל המהומה – אתם תהיו צמודים אל אמא ואלי. אין על זה ויכוח!"
וכך היה.
לקוחות בחממה שהיו עדים לשיחה עם נינה שאלו אותי לאחר שהיא הלכה: "אתה לא חושב שאתה מגזים?"
"אין לי ספק שתהיינה יריות או ייזרק רימון בעצרת," אמרתי להם. "אז אני לא רוצה להיכנע לטרור לאומני ולא ללכת לעצרת, אבל לפחות שהילדים שלי יהיו צמודים אלי".
סיפרו לי שבאוטובוס שלקח את חברי הקיבוץ לעצרת, "הדאגנות המופלגת של הדי והדמיון הפרוע שלו" היו חלק מנושאי השיחה.
והשאר היסטוריה.
הנחישות שהביאה לרצח
בעצרת השנייה לזכר רבין, בנובמבר 1997, עמדתי בקהל בכיכר וחשבתי על השנתיים שעברו מאז הרצח. ככל ששקלתי מה קרה מאז הרצח, ברור היה לי דבר אחד:
מדינת ישראל בדרך לאבדון. 20 שנה מאותו יום בכיכר מדינת ישראל לא תהיה מה שהייתה, ובעוד 30 או 40 שנה מאותו יום היא תהיה בשלטון ימני-משיחיסטי קיצוני ובדרכה להיות מדינת הלכה טוטליטרית ופשיסטית.
הסיבות לתהליך שראיתי היו שלוש: הסיבה הראשונה הייתה הנחישות של המגזר המשיחי-דתי, שמצדי אתם יכולים לקרוא לו איך שאתם רוצים, אני קורא לו הנאציונות-הדתית. לכל מי שעוקב אחרי התבטאויות נציגי המגזר הזה בכנסת ברור למה – כמו גם למי שעוקב אחרי התנהלות יוגנד-הגבעות באזור דרום הר חברון ושאר אזורי ההתנחלויות השונות.
נחישות שגם הביאה לרצח רבין.
הסיבה השנייה הייתה הרפיון ואזלת היד המופגנת של המגזר החילוני-רציונלי בחברה הישראלית, שבו התייחסו בביטול לסכנה הצפויה, או לא ראו אותה כלל.
והסיבה השלישית הייתה דמוגרפית: ראיתי שעל כל תשעה ילדים במגזר הדתי, בין אם חרדים או נאציונים-דתיים, משפחה חילונית יולדת שניים, ומשיקולים מאוד מעשיים והגיוניים, וביניהם: אין מי שמסבסד אותם.
החלטתי לכתוב ספר, רומן עתידני לא בדיוני כלל, שבו אראה דרך קורותיה של משפחה מקיבוץ חילוני כדוגמת הקיבוץ שלי, יד-חנה (ביום כפר שיתופי קהילתי), את התהליכים שיעברו על מדינת ישראל עד היום שבו תיעשה למדינת הלכה.
גם אראה בספר את המשך התהליך ותוצאותיו הבלתי נמנעות, חשבתי: סופה של המדינה.
אז ישבתי לכתוב את הספר.
בתוך חודשיים הוא היה כתוב, וב-1998 יצא לאור בהוצאת "עם עובד".
מחמאות מחיים באר
כשהספר היה בעריכה פגשתי במשרדי ההוצאה את הסופר חיים באר, שעבד שם באותן שנים כעורך בכיר. הוא הזמין אותי אל חדרו ואמר לי: "קראתי את הספר שלך – הוא מעניין מאוד. רואים שאתה מכיר ומבין את הלך החשיבה הדתי, גם הדתי-לאומי וגם החרדי. מאין ההיכרות הזו?"
סיפרתי לו.
"גם אני מכיר את אורח החשיבה הדתי," אמר לי חיים באר. "גדלתי בבית דתי בירושלים ובצבא שירתי ברבנות הצבאית. הספר שלך מאוד ריאלי. מה שאתה מתאר שם יכול מאוד לקרות."
זו הייתה המחמאה הגדולה ביותר שקיבלתי על הספר אי-פעם – וכמעט היחידה.
כמעט היחידה, כי כשהספר יצא לאור ונמכר בחנויות, העיתונות הכתובה והאלקטרונית התייחסו אליו כאל פנטזיה הזויה וספר שנכתב בידי שיכור.
עמוד השער במוסף התרבות של עיתון "הצופה", העיתון של מה שהיה אז "הציונות הדתית" שנעשתה כיום לנאציונות-הדתית, הוקדש לכתבה מלגלגת על הפנטזיות החרדתיות שלי, וכך גם בתוכנית התרבות "זה הזמן" של רם עברון, ובכתבות שונות בעיתונות החילונית.
אבל כל מה שתיארתי בספר קורה ומתרחש, במיוחד בשנים האחרונות, וזו רק ההתחלה.
זו אינה כתבה שיווקית – אפשר לקבל ממני את הספר חינם במייל. ואז לקרוא את מה שתיארתי לפני עשרים ושמונה שנה, ולראות את זה קורה היום. רבים כבר עשו זאת, ואז כתבו לי במייל החוזר, אחרי שקראו אותו: "איך ידעת?!"
ולכם אני אומר את התשובה כאן: כמו שידעתי שתהיינה יריות בעצרת השלום ב-1995.
אני לא חכם יותר מאף אחד אחר – הכתובת הייתה ברורה על הקיר. רק צריך היה לפקוח עיניים ולהסתכל.
כשהחלה ההפיכה המשטרית, הקרע באומה היושבת כאן הפך לקשה וקיצוני ופרוש על פני כל שטחי החיים ועל פני היום-יום. חצי שנה אחרי שהחלה ההפיכה המשטרית אמרתי לחניה: "זו רק שאלה של זמן עד שהאויבים שלנו מבחוץ יבינו שהאויבים שלנו מבפנים קרעו אותנו לגמרי, ושישראל חלשה היום יותר מתמיד".
"זו רק שאלה של זמן שהם יבינו שאין ולא יהיה להם מועד טוב יותר לתקוף אותנו, ואז זה יקרה".
ואז ה-ז' באוקטובר קרה.
אין ולא היה מצב דומה
מקובל בישראל שבמועדים מיוחדים מערבבים תאריך בתאריך. רוצה לומר – במועד שהוא ממש מיוחד, כמו החלטת עצרת האו"ם בעשרים ותשעה בנובמבר, אנחנו משתמשים בביטוי "כט' בנובמבר".
כי הוא מועד ייחודי ומיוחד בתולדות האומה.
וכמוהו בדיוק גם המועד ז' באוקטובר – אין ולא היה דבר דומה לו מאז הקמתה של המדינה.
אין ולא היה מצב דומה בתולדות המדינה, מצב בו האויבים מבפנים עשו יד אחת עם האויבים מבחוץ להשמיד את החברה הישראלית, ולא היה מצב דומה בתולדות המדינה שהאויבים מבפנים היו חברי הממשלה של המדינה הזו.
והם היו, בעיניי, ועדיין הינם, האויבים המסוכנים מכולם.
כי האויב מבחוץ יכולותיו מוגבלות, ובסופו של דבר תמיד הצלחנו להתגבר עליו, אבל האויב מבפנים, זה שמימן את חמאס במיליוני דולרים מדי חודש במשך שנים, זה שראה בו נכס, זה שהסיט כוחות מעוטף עזה לטובת הגנת סוכה, זה שמלמד תורה וגמרא במקום לימודי ליבה, ועושה אותנו ממדינה שכוחה תמיד היה ביכולתה המדעית והטכנולוגית למדינת עולם שלישי, עובדת אלילים ופרימיטיבית, אותו אויב שגורם לטובים שבינינו, שמחזיקים את המדינה בכספי המיסים שלהם ובימי המילואים ובמקצועות חיוניים הדורשים השכלה – לעזוב בייאוש, בהבנה שאט-אט פוחתת התקווה, האויב ההרסני הזה הוא המסוכן מכולם.
ב-ז' באוקטובר 2023 ראינו והבנו זאת, אלו שעיניים בראשם.
ב-ז' באוקטובר הבנו שאין לנו ממשלה, שפירושו הוא שאין לנו באמת מדינה – יש לנו אוסף של שבטים שלא התגבשו יחד, שבראשם חבורה של נוכלים, פרימיטיביים ומושחתים שכל מטרתם לגזול את הקופה הציבורית לטובתם האישית והמגזרית בלבד.
אם לא היו לנו "אחים לנשק" בחודש הראשון שבו קיבלנו את ה-ז' באוקטובר, אולי היינו עדיין שורדים, אבל באורח הרבה יותר גרוע.
ממשלה לא הייתה. אף משרד לא תפקד.
וכשאין לך ממשלה – אין לך מדינה.
ועל כן ב-כז' באוקטובר, אם לא תלכו להצביע ולהוריד את ממשלת הזדון הזו, תישארו רק עם ה-ז' באוקטובר, וכל שאר מה שתיארתי בספר "בשם שמים" יקרה בקרוב מאוד, ומשמעותו:
סופה של המדינה.
