עדיין לא מבינה את השאלה הזו. שואלים אותי אותה בערך מ-8 באוקטובר, ובאופן קבוע שני הצדדים לא מבינים אחד את השני, וכלום לא מתבהר בשיחה שמתפתחת בעקבותיה
*תמונה ראשית: הדשא הגדול, הבמה המרכזית ובניין הנשקיה, בארי תשרי תשפ״ז. צילום: יגאל זורע
בשבת האחרונה השתתפנו, כמה נציגים מקיבוצי העוטף באירוע שלום בבית רדיקל בתל אביב.
אחרי שתם הפאנל, בו אמרנו מה שאמרנו (האג׳נדה שלי – להוריד את השלום מהאולימפוס ליום יום, ולדבר על שלום וביטחון) ניגשו אלינו מהקהל כדי לשוחח, כרגיל באירועים כאלה. ביניהם בלט גבר גבוה, שבא עם אשתו, וחיכה בשקט שיגיע תורו.
השאלה שלו היתה מופנית אלי:
"איך את יכולה, אחרי שעברתם מה שעברתם, לדבר על שלום?״
הופתעתי, לא ציפיתי לשאלה הזו שם.
נערכתי לענות, סקירה היסטורית? אין לאף אחד זמן וכוח, ותשובה כזו גם כך מובילה לוויכוח עקר.
״יש פה שני עמים שנאבקים ביניהם״, פישטתי, ״ואנחנו צריכים פתרון״.
לא עזר. ״אני לא מבין אותך״, אמר האיש, ״ אחרי מה שעברתם…״
״בגלל מה שעברתי אסור לי לראות את התמונה הרחבה?״
שאלתי.
״אני לא מבין אותך,״ אמר.
גם אני לא הבנתי אותו.
״אתה רוצה שאגיב רק מהרגש?״
ניסיתי.
״את לא עונה לי על השאלה,״ אמר.
״היא דווקא ענתה לך״,
התערבה אשתו, ולקחה אותו משם.
לאבד את ההומניות
ואני עדיין לא מבינה את השאלה הזו. שואלים אותי אותה בערך מ-8 באוקטובר, ובאופן קבוע שני הצדדים לא מבינים אחד את השני, וכלום לא מתבהר בשיחה שמתפתחת בעקבותיה.
יומיים-שלושה אחרי ה-7 לאוקטובר, כתבתי בקבוצת מחאה פנימית שהדבר הכי גרוע שהיה יכול לקרות לי בממ״ד, מלבד לאבד בני משפחה, היה לאבד את ההומניות.
דומה קצת למה שסיפרה ליאורה איילון, אם שכולה מכפר עזה שהשתתפה אתי בפאנל, וסיפרה שכבר באוטובוס שהוציא אותה ידעה שתשמור על ערכיה.
במקרה שלי, את מה שכתבתי העתיקו לקבוצת וואטסאפ ימנית (אולי יותר) ומיד הוצפתי בטלפונים ותגובות, לעתים עוינות ואלימות. לא מזמן עלתה לי במקרה תגובה כזו, בה תיאר מישהו בצורה הכי גרפית שהיה יכול את זוועות ה-7לאוקטובר. זו הוכחה מבחינתו, ולא משנה שזה לא הדבר הכי מתחשב לכתוב כך לשורדת טבח.
את התגובות האלימות סיננתי, לאלה שפנו בכבוד עניתי. יומיים שלושה עסקתי בחילופי דברים עקרים, עד שהודעתי לכולם בנימוס שאני ומשפחתי צריכים להשתקם, ואני מפסיקה את הדיון לצורך בריאותנו הנפשית.
הם כיבדו, אבל אותו השיח העקר נמשך, אם כי עם אחרות ואחרים. כך זה כבר שלוש שנים.
אפילו עכשיו, יש חבר קיבוץ ימני שממש רוצה לדבר אתי. אני מעריכה שהוא חושב שההוכחה לצדקת דעתו נמצאת במרחק שניים-שלושה משפטים.
אני משתדלת לא להתווכח פוליטית בקיבוץ, גם יודעת לאן תוביל השיחה, שאולי אכן תקרה.
אני מניחה שאגיד לו שזה לא הסכסוך הראשון בין עמים, שסכסוכים כאלה מסתיימים לעתים כעבור עשרות ומאות שנים. הסיבה לסיומם יכולה להיות השתנות הנסיבות, אבל לא פעם היא בגלל מותשות ועייפות קשה.
כשכבר אין כוח לריב, מכירים בקיום הצד האחר, ומתפשרים, ולעתים זוכים לשנים ארוכות של שגשוג ושקט (אירופה לדוגמה).
לרוב, בסיום סכסוך כזה, אי אפשר להביט אחורה בשמחה. לא רק שאף צד לא יצא צודק ומנצח (ניצחון צבאי לא נחשב , תראו לאן הובילה אותנו מלחמת ששת הימים). לעימות כזה יש תוצאות טרגיות. הן מה שנשאר ועצוב עוד יותר הוא שהן מתבררות בסופו של דבר כבלתי נחוצות.
כל צד מדבר לעצמו ולאוויר
ואותו חבר קיבוץ יגיד לי, ש-7 באוקטובר הוכיח שהם רעים מטבעם, וכל מה שנותר לעשות הוא להשמיד/לגרש אותם.
כשאני שואלת איך, התשובה לרוב היא "לא אכפת לי", שמסתיר לעתים בתוכה הסכמה עקרונית, לא חבויה במיוחד, "אפילו לתאי גזים אם לא ייצאו מרצונם".
המשיחיים, אגב, לרוב לא חושבים שנגיע כל כך רחוק, אלוהים יתערב ויעזור, הוא גם כך בעניין, מנפק לנו ניסים בעוצמה החל מ-7 לאוקטובר. יהיה בסדר, תסמכו עלינו.
עצוב לי להגיד לכם שהתשובה המאפשרת תאי גזים שכיחה בהרבה ממה שאתם אולי חושבים.
אין בין הצדדים תקשורת, לא רק ביני ובין האיש בגבוה והעקשן, שגם אם אשתו תחזור ותסביר לו – הוא לא יבין,
גם לא עם הדברנים, כל צד מדבר לעצמו ולאוויר.
אני לא יודעת למה. הייתי רוצה לפצח את הבאג. אולי בגלל שצריך לדעתם ללכת עם דעת הרוב?
עם רגשות הנקמה? למה, למרות כל התקדימים ההיסטוריים, שמראים בבירור אחרת, הם חושבים שזה הפתרון ההישרדותי היחיד?
ואני נשארת עם השאלה, מנסה למצוא לה תשובה, אבל לא מצליחה.
אף כמות בטון לא תספיק כדי שנרגיש מוגנים
השבעה נמצא בעוטף בראש חוצות, עמוק בלב, ובכל המרחב שביניהם.
אנחנו משוטטים במרחב הזמן בין הבתים ההרוסים ההופכים לשממה מנוקת שופלים, נוסעים בכבישים הנושאים אותו בריש גליי, בין הכתובות המזכירות אותו במפורש, בין אותן המיגוניות, אתרי ההנצחה, ודרכי המעבר הרבות שנפתחו לכיוון עזה.
בסיסי הצבא מאירים את לילנו באור משולש ומרובע, והוא עדיין מרעיש בבומים שלא חדלו.
לשווא אנחנו מנסים למלא את הריק, לתפוס את העבר, וככל שאנחנו אגרסיביים יותר, כך הוא חומק מאיתנו.
אנחנו הולכים ומזדקנים, והילדים עדיין לא חזרו.
אנחנו נראים בסדר? זה לא בטוח, בלב אין שמחה.
אנחנו מוקפים צער ואבל, מנווטים ביניהם את ימינו.
בבנייה החדשה בונים עוד ועוד ממ״דים ואף כמות בטון לא תספיק כדי שנרגיש מוגנים.
