הצלת חיים – ערך עליון

ויקי תפארת, מכפר יובל בגבול לבנון, עלתה לישראל בגיל 9 מטורקמניסטן, ושבוע לפני כן כלל לא ידעה שהיא יהודייה. כיום היא עומדת בראש סניף עמק החולה של איחוד הצלה ומובילה כ-80 כוננים בגזרה. בראיון ל-״קו למושב״ היא מספרת על הפינוי לאחר השבעה באוקטובר, על שני הורים שנקברו תחת ״כיפת ברזל״, על מחלה כרונית שלא עצרה אותה ועל מסר אחד שהיא מתעקשת להעביר: ״למרות המחירים האישיים, חייבים להיות חזקים״

*תמונה ראשית: ויקי תפארת, ראש סניף עמק החולה של איחוד הצלה. צילום: איחוד הצלה 

ביום הפינוי של כפר יובל, באמצע אוקטובר 2023, מרחק של כ-700 מטרים בלבד מגבול לבנון, ישבה ויקי תפארת מול המחשב לצד ראש צוות החירום היישובי ושיבצה את תושבי המושב בחדרי המלון שהמתינו להם בטבריה. המציאות הלאומית אז הייתה עגומה לאחר הטבח הנורא, כשגם ביישובי גבול הצפון החשש הכבד מפני פלישה של חיזבאללה הדירה שינה מעיניהם של התושבים, שלבסוף פונו בהחלטת הממשלה.

היא שימשה אז כסגנית ראש הצח"י במושב, בעוד שבעלה, הרבש"ץ, נשאר עם מחלקת ההגנה ביישוב כדי להגן על הבית, פשוטו כמשמעו.

את הילדים הקטנים שלחה ימים ספורים קודם לכן עם חברה לזכרון יעקב, בעוד שהגדולים החליטו לבוא איתה. רק כשסיימה את הרשימות ונכנסה הביתה, מצאה אותם, ממש כמו בסצנה מסרט אימה, כשהם ישובים על הספה ואוחזים סכינים בידיהם.

"אחרי כל מה שהתרחש מסביב, הם פשוט נערכו למקרה שייכנס מחבל הביתה, כך שיהיה להם איך להגן על עצמם," היא משחזרת במבט לאחור את המחזה המבעית למדי. "עד כמה שהמציאות שלנו מטורפת, זו בהחלט תמונה פסיכית שנחקקה לי בנשמה."

כשהם מצויים במשבר אמון מול המציאות שטפחה על פניהם ובהיעדר תחושת ביטחון, הגיעו ויקי וילדיה לבסוף למלון בטבריה, לשם פונו יחד עם רבים מתושבי הגליל וקו העימות. "היה קשה ומאוד מאתגר. אנשים היו דחוסים בחדר אחד, משפחות שלמות, כשכולם באי ודאות אחת גדולה. תחושה אמיתית של תסכול וייאוש," היא נזכרת.

ובכל זאת, גם אחרי כל מה שעבר עליה, כשהיא משחזרת את אשר עבר עליה ועל מושב כפר יובל בשלוש השנים האחרונות של מלחמה מתמשכת, היא מתמלאת בגאווה, כפי שתיוודעו בהמשך.

"עד שבוע לפני העלייה לא ידעתי שאנחנו יהודים"

תפארת (45) נולדה להורים ילידי אוקראינה וגדלה בטורקמניסטן, מדינה בעלת רוב מוסלמי, אולם כזה שלדבריה כלל לא היוו אישיו עבורה. "הקשרים עם השכנים היו מדהימים, אבל האמת היא שעד שבוע לפני העלייה לא ידעתי בכלל שאנחנו יהודים. רק בהמשך נודע לי שהסתירו את זה מאיתנו, פשוט כי פחדו שיפגעו בנו."

בגיל תשע עלו ויקי ומשפחתה לישראל, כשהיא בוחרת להתבסס בחיפה. אביה, פרופסור למוזיקה ונגן צ'לו מחונן ואמה, בעלת תואר שני, נאלצו להתחיל הכל מחדש: "כדי לשרוד בארץ הם החלו לנקות חדרי מדרגות ומקומות ציבוריים, כמו תחנת הרכבת ובתי קולנוע. אני זוכרת את עצמי בתור ילדה, הולכת איתם אחרי יום הלימודים לנקות גם בלילה. לא נסענו באוטובוס כדי לחסוך את מחיר הנסיעה, אלא הלכנו ברחוב עם דליים, מגבים וציוד, כי אפילו להשאיר אותם במקום אי אפשר היה. הייתי חוזרת בשתיים בלילה ולמחרת לבית ספר, כך במשך תקופה מאוד ארוכה."

עם תחילת העשור השלישי לחייה, נישאה לבן כפר יובל, המושב שהקימו עולי קוצ'ין, ומהר מאוד גם עברה להתגורר בו: "אני בת יחידה, אז ניסיתי לתקן עם ארבעה ילדים משלי," היא מספרת בקול נרגש, "הבכורה כבר סיימה שלוש שנות שירות צבאי, שחלקן עברו תוך כדי המלחמה, הבן משרת כיום בשריון, ויש לי עוד שניים בגילאי 17 ו-14."

במקצועה היא מטפלת ברפואה משלימה ומורה לעיסוי, תחומים אותם היא מגדירה כקרובים לליבה. "מאז שאני זוכרת את עצמי רציתי ללמוד רפואה. בשירות הלאומי עבדתי בבית חולים, וחששתי מהשחיקה שמחכה לכל רופא או אחות אחרי שנים במערכת, כשכבר לא תמיד רואים את המטופל. לא רציתי שזה יקרה גם לי. ברפואה המשלימה העבודה היא תמיד אחד על אחד, וזה הרבה יותר מדבר אליי."

השנים חלפו ותפארת חיפשה ריגושים נוספים. היא למדה רפלקסולוגיה, דיקור ועיסוי, וב-2017 נתקלה בפרסום של המועצה האזורית מבואות החרמון לגבי קורס חובשים של איחוד הצלה. "הייתי עם ילד קטן בבית, אבל החלטתי להתייעץ עם בעלי. הוא אמר לי: 'לכי על זה, מה כבר יכול להיות?'."

"סניף של אהבה, אחווה ומשפחה"

שנה בלבד אחרי שסיימה את הקורס מונתה תפארת לראש סניף עמק החולה של איחוד הצלה, סניף הפרוס על פני גזרה רחבה במיוחד, הכוללת את יישובי מבואות החרמון והגליל העליון, יסוד המעלה, חצור, ראש פינה, ע'ג'ר, טובא, קריית שמונה ומטולה. סך הכל פועלים תחתיו כ-80 כוננים, כולל קורס חובשים נוסף שייפתח בו בקרוב עליו תהיה אמונה תפארת.

"לפני הכל נכנסתי למשפחה," היא מכריזה בגאווה. "איחוד הצלה הוא ארגון מדהים של מתנדבים. לא סתם הנהלת הארגון מכירה את הכוננים עד רמת השטח, דואגת להם והקו תמיד פתוח. אין לי מילים, איזה ארגון של לב זה. גם במלחמה דאגנו לפתוח קורס כאן בצפון. אנשים היו נוסעים אליו, כולל תחת איום טילים. אין לתאר את האנשים המיוחדים שתורמים כאן. אני מגדירה אותם כחלק מסניף שכולו אהבה, אחווה ומשפחה. אחד בשביל כולם – כולם בשביל אחד."

בחזרה למציאות המלחמתית שלא פסחה גם על הצפון. תפארת עצמה נכנסה למלחמה, כשהיא כבר מתמודדת עם משבר פרטי משלה. אמה חלתה בסרטן סופני, כאשר הוריה נאלצו לעזוב את חיפה ועברו להתגורר אצלם בכפר יובל. עם פרוץ הלחימה הם הוחזרו שוב לחיפה.

"אין לנו פריבילגיה"

תפארת נשארה בתחילה במושב עם בעלה, ויחד עם כוננים ועסקים שתרמו, פיזרו מזון לחיילים ונתנו מענה רפואי למי שנותר. אחרי חודשיים במלון בטבריה עברו המפונים למלון אחר באזור צפת, ובהמשך שכרה המשפחה דירה בחצור. "תמיד נשארנו באזור, גם בשביל הקהילה וגם כדי להישאר קרובים לבעלי – הוא לא יצא בכלל. פעם בשבוע היה מגיע לארוחת שישי, נשאר כשעתיים וחוזר ליישוב. הוא פשוט לא יכול היה לשחרר."

וזה עוד לא הכל. במהלך המלחמה נפטר חמה, ושלושה חודשים לאחר מכן, גם אמה החזירה את נשמתה לבורא. "קברנו אותם, בשעה שכיפת ברזל מעל הראש שלנו, בהלוויות מצומצמות מאוד," היא אומרת בשקט, אך בוחרת לשדר מסר חד וברור. "למרות הכאב האישי ומציאות באמת מאתגרת שנכפתה עלינו, אני מאמינה שאין לנו פריבילגיה, ולא נותר לנו אלא להיות חזקים. הרי בסוף מסתכלים עליך ומצפים לעזרה, כך שבעתות חירום אי אפשר להפגין חולשה. היום אני יכולה לומר שאם לא הילדים שלי, אני לא יודעת איך הייתי עומדת בזה. כדי לשאוב כוח ולהמשיך לתפקד צריך גב. הילדים שלי היו שם בשבילי לאורך כל הדרך. אני אסירת תודה להם על כך."

גם כשהייתה מפונה בעצמה המשיכה לנסוע ליישובי קו העימות ולהעביר הדרכות עזרה ראשונה לתושבים שנשארו. "אתה נוסע כשמעל הראש יש אזעקות ונפילות, אבל זה פשוט עובר לידי. מבחינתי ללמד מישהו אחר איך להציל חיים, זו המשימה, ויש לבצע אותה, לא משנה מה."

ספרי על אירוע אחד במהלך המלחמה שלא תשכחי.

"היו המון אירועים, ואני ממש לא היחידה – יש פה המון כוננים שעושים עבודת קודש. אבל אחד מהאירועים הוא החייאה שבעלי ואני ביצענו במושב, לגבר בן 42. אנחנו גרים בצפון, וכשניידת טיפול נמרץ יוצאת לפינוי, מחכים לניידת הבאה, שתגיע מחצור או מצפת. יש הרבה זמן עד שהיא מגיעה, כך שאין זמן לבזבז. התחלנו החייאה, ולשמחתנו היא הצליחה. אבא שחזר לזרועות הילדים שלו ולמשפחה שלו. לדעתי זה שלקחנו חלק בהצלה שלו, זו הרגשה מטורפת."

ויש גם אירועים מחוץ לגבולות הארץ.

"כשפרצה המלחמה בין רוסיה לאוקראינה יצאתי עם המשלחת הראשונה של הארגון. נחתנו ברומניה, התאכסנו במולדובה ויצאנו משם לגבולות כדי לסייע לפליטים. אני זוכרת שהכנסתי תינוקת לתוך המעיל שלי, כדי שלא תנשום את האוויר הקר, והלכנו ברגל עם תיק החובש על הגב לחצות את הגבול, הכל בשביל להביא אותה לזרועות ההורים. אלה דברים בלתי נתפסים."

ציפור לחשה לנו שאת מתנדבת כבר שנים תוך התמודדות אישית לא פשוטה.

"במהלך קורס החובשים, אחרי שנתיים של בדיקות, התגלתה אצלי דלקת חוליות מקשחת, מחלה אוטואימונית שפוגעת בעמוד השדרה וגורמת לכאבים מסביב לשעון. הטיפול שיכול לעזור הוא טיפול ביולוגי, אבל הוא מחליש את מערכת החיסון, ונורא חששתי שלא אוכל להציל חיים. אז ויתרתי עליו, סיימתי את הקורס והתחלתי להתנדב כחובשת.

"הייתי קמה באמצע הלילה ורצה, עם הכאבים המטורפים בגב ובאגן, רק בשביל להציל חיים. המחלה מתקדמת, ובגלל שלא טיפלתי בעצמי הייתה החמרה, ונאלצתי להתחיל את הטיפול. אמשיך איתו עד סוף חיי, אבל אני לא מוותרת על ההתנדבות. בשבילי זו תחושת סיפוק עצומה – להושיט יד למי שצריך, לפעמים רק לשים יד על הכתף, לומר מילה טובה, ולפעמים גם לא לומר כלום."

איך נראים החיים היום בכפר יובל, כמה מאות מטרים מהגבול?

"חזרנו למושב והבית היה במצב נוראי. לקח הרבה זמן כדי להחזיר אותו לתפקוד. אבא שלי גר איתנו מאז שאמא נפטרה. כיף לחיות בצפון, עם האוויר, השקט ובלי פקקים, אבל עדיין יש ירי ארטילרי, מטוסים מעל הראש ורעש של מיירטים. היום פחות, אבל לפעמים אתה מרגיש כמו בשדה קרב. זה טוב שהצבא פה, יש תחושה שמישהו שומר עליך, ואין על צבא ההגנה לישראל. ובכל זאת, אחרי לא מעט אירועים עם חברים ומשפחות, הרעש הזה מלחיץ – היינו רוצים לחיות בשקט, לשמוע רק את הציפורים."

מה לגבי מאמצי השיקום?

"על הכבישים יש תנועה, ויש לא מעט מטיילים, אבל לעסקים עדיין מאוד קשה. תקופה ארוכה הם נסגרו בחמש, גם בקריית שמונה, שהיא העיר המרכזית שלנו. זה מתקדם לאט, אבל מרגיש עוד רחוק. חסרים פה תרבות ובריאות. היינו רוצים להיות לא פחות מהמרכז."

בחזרה לאיחוד הצלה. מה תאמרי למי ששוקל להצטרף לארגון?

"לא לחשוב פעמיים. זה נחמד שאנחנו מתנדבים מתוך רצון טוב, אבל צריך גם לדעת לשמר את המתנדב, ואיחוד הצלה יודע לעשות בדיוק את זה: לחבק, להעריך ולהוקיר תודה. לקבל כלים ולדעת להציל חיים זו חובה, כי כל אחד מאיתנו עלול להיקלע לאירוע שבו יזדקק לעזרה."

איפה נראה אותך בעוד עשור מהיום?

"שאלה מעולה והאמת שאין לי מושג, עם המציאות שבה אנחנו חיים. מה שאני מבקשת כל יום מבורא עולם הוא בריאות וכוח להמשיך לעמוד על הרגליים, להיות תמיד בצד הנותן ולהציל חיים. כנראה שלקחתי את זה מאבא ואמא. אמא שלי, זיכרונה לברכה, גם כשכבר שכבה ולא יכלה לקום מהמיטה, הייתה אומרת לאבא שלי: 'לך תקנה לחם, חמאה וחלב ותביא למשפחה שצריכה'. אני פשוט גאה להיות הבת שלהם. זו זכות גדולה להיות בת להורים שעזבו חיים נוחים יחסית ועלו לארץ הקודש, לישראל, מדינת היהודים. הבית שלנו. אני כל כך שמחה להיות פה."